שם הפאנפיק: מותר לי להישאר לצידך?
שם הכותבת: יורוצ'ו
דירוג: PG
שיפ: גון/קילואה
ז'אנר: רומאנס/קומפורט
ויתור זכויות: כל הזכויות שמורות ליושיהירו טוגאשי, המנגקה של האנטר x האנטר.
תודה לירדן שביטאה את הפיק!



גון, אתה אור. לפעמים אתה בוהק באור בהיר כל־כך שאני מסתנוור ונאלץ להסב את מבטי... אך עם זאת, האם מותר לי להישאר לצידך?...



אצבע לאצבע. להתרכז. שפתי נפשקו בחיוך מרוצה בעוד אני שומע את הרחש הסטטי של החשמל אותו יצרתי.
הצלחתי!
טלטלתי את ראשי והנחתי לחיוך להתפוגג; מוקדם מכדי לשמוח. עלי להתאמן ולפתח את הטכניקה. 'מעניין אם גון מצא משהו', הרהרתי, ועצם המחשבה עליו קטעה את חוט מחשבתי ואת הריכוז לו נצרכתי כדי להפעיל את הילת החשמל.
'רפה־שכל', נזפתי בעצמי, ובצדק. התרכזתי שוב והתאמנתי על שינוי ההילה שלי לחשמל. זה כאב, אך חונכתי מרגע היוולדי לשאת בכאב. המשכתי להתאמן במשך שעות ארוכות והייתי מרוצה מהישגי.



כוכבים מנצנצים בשמיים, מאייתים את שמו של גון.
הירדם.
פניו חצובים בירח.
הירדם.
החשכה יוצרת את תווי המתאר שלו.
הירדם!
'סגור את החלון', חשבתי בציניות. 'זה יהיה פתרון קל בהרבה'.
דפיקה נשמעה על הדלת. הזדקפתי במהירות.
"מי שם?" שאלתי, על אף שידעתי מי דופק.
"גון," נשמעה התשובה. סומק קל עלה על לחיי. "אפשר להיכנס?" שאל גון. הנהנתי, אך רגע לאחר מכן נזכרתי שהוא אינו יכול לראות אותי.
"בוודאי," עניתי. הידית נטתה כלפי מטה, וצלליתו של גון נראתה כהה במלבן האור של הדלת הפתוחה.
"אני לא מצליח להירדם," הוא רטן ונכנס לחדר.
האדמתי לחלוטין והודיתי ללא קול לחשכה. גיחכתי. "אתה רוצה שאנדנד אותך בעריסה ואשיר לך שיר ערש?" שאלתי בציניות.
גון נד בראשו לשלילה וסגר את הדלת. הוא התיישב על קצה המזרן, התמתח ופיהק בישנוניות. "אפשר לישון איתך?" שאל־ביקש.
הסומק שהספיק להתפוגג שב ביתר שאת. "אה, אה, אממ..." גמגמתי במבוכה. 'למה? מה קרה?' תהיתי ביני לבין עצמי. "בסדר," אמרתי לבסוף. זזתי ונדחקתי עם גבי אל הקיר, הרמתי את קצה השמיכה. גון נשכב לצידי, עם פניו אלי. הרגשתי את פעימות לבי בכל הגוף, כאילו האיבר מנסה לפרוץ החוצה. חשתי את נשימתו החמימה של גון מלטפת את פני.
גון עצם את עיניו החומות התמימות. הבטתי על פניו הילדותיים המתוקים, וחמימות פשטה בגופי. התקרבתי אליו מעט, והנחתי את ראשי קרוב אל חזהו העולה ויורד בתדירות קבועה.
"השיער שלך מדגדג אותי," מלמל גון בנים - לא נים.
"לא אכפת לי," עניתי בשקט, ובאמת לא היה לי אכפת.
שכבנו כך במשך זמן מה. עפעפי היו שמוטים, אך השינה מיאנה לקחת אותי. שמעתי בנשימתו של גון בעודו ישן. לקחתי את ידו והנחתי אותה על גבי, וכרכתי את זרועי סביבו. אם הוא היה ער, לעולם לא הייתי עושה דבר כזה.
הרגשתי את ידו של גון מתהדקת סביבי; כנראה מתוך שינה, מכיוון שקצב נשימתו נותר סדיר כשהיה. למרות זאת, לחיי האדימו. ליבי החל לפעום שוב בחוזקה כנגד גופו של גון. חום גופו פשט בי וגרם לי להרגיש ישנוני. השינה אספה אותי אליה.



זרועותיו החמימות של גון כרוכות סביבי.
התעורר.
סנטרו מונח על קדקדי.
התעורר.
חזהו נע בקצב בו אני נושם.
התעורר!
פקחתי את עיני באיטיות. אור השמש שטף את החדר. אישוניי התכווצו, ועיני הכחולות פגשו בחום הזהוב של קשתיותיו של גון ברגע בו הרמתי את מבטי.
"אוהיו," הוא חייך אלי.
השפלתי מבט במהירות, ושערי כיסה על עיני. "אוהיו גוזאימסו," מלמלתי במבוכה. משום־מה, מגעו של גון כבר לא נעם לי כמקודם. ניתקתי ממנו.
"תן לי לצאת," ביקשתי, כמעט בקרירות גסה. הוא שחרר אותי מאחיזתו והזדקף לישיבה. הזדחלתי מאחוריו אל חלל החדר, ושמתי את פעמי אל הדלת. בדרך אספתי בגדים חדשים והלכתי אל המקלחת.
'באקה, באקה, באקה!' חשבתי כל אותו היום, כשהיה לי פנאי לחשוב בין האימונים. למזלי, לא ראיתי את גון שוב, עד לרגע המבחן...



שורה ארוכה מזדחלת מן הפתח.
תחשוב.
אנשים מחכים בשוליים.
תחשוב.
קומץ אנשים, גון ואני ביניהם, ישובים על כיסאות.
תחשוב!
'לאנשים שרצו לתור מיד יש סיכוי להיבחר', חשבתי. 'לאנשים שהיססו, או מכחים בשוליים, מצפה כישלון חרוץ', הבנתי. 'ואנחנו... ובכן, נותר רק לשבת ולקוות, למרות שנדמה לי שעשינו את הבחירה הנכונה.'
הצצתי חטופות בגון. הוא נראה מתוח ונרגש. חייכתי.
לבסוף נכנסו כל האנשים העומדים למקום בו (או לא) נבחנו. "נא להיכנס אחד־אחד," נשמע קולו של האנטר על הבמה. חגגתי חגיגת ניצחון קטנה בראשי. "אחל לי הצלחה," אמרתי לגון, וקמתי להיכנס.
עמד שם ההאנטר עימו דיברנו קודם לכן. "האם באפשרותי להיבחן על כוח שונה?" שאלתי.
"בוודאי," הוא ענה. "כל דבר שיראה את כוחך יתקבל."
חייכתי את החיוך הערפדי שלי, והצמדתי את קצות אצבעותי. ניצוץ חשמל נוצר ביניהם, והלך והתפשט אל כל הילתי. הבוחן נראה מפוחד. לא... מבועת.
"אז אני עובר?..." שאלתי באדישות מסוימת. הבוחן הנהן, עדיין מבועת. הנחתי את ידי על הידית.
"איך עשית את זה?" שאל הבוחן, שככל הנראה התאושש. "לפתח כזו טכניקה בשלושה ימים... דבר כזה לא אמור להיות אפשרי! איך אתה נושא את הכאב? מי אתה? מה אתה?!"
הפניתי את מבטי אליו. "חישמלו אותי מאז שנולדתי." הסתובבתי בחזרה. "מסיבות משפחתיות." פתחתי את הדלת וסגרתי אותה אחרי באגביות מוחלטת.
לאחר כמה רגעים שמעתי פיצוץ שהרעיד את החדר. מישהו פתח את הדלת. שיער שחור קוצני ופניו של גון הציצו מבעד לחרך.
"קילואה!" הוא קרא בהתלהבות שחיממה את ליבי – ואת לחיי המוורידות. הוא רץ אלי והתיישב לידי. "גם אתה עברת," הוא ציין בשמחה. חייכתי אליו. "אתה גרמת לפיצוץ," שאלתי־ציינתי.
"אנ," ענה גון בחיוב.
"הילדים האלה מפחידים אותי..." שמעתי מלמול בוקע מהחדר.
הדלת נפתחה.
המשחק עומד להתחיל.



מנהרה עשויה שבבים אלקטרוניים.
התקדם.
נערה רובוטית למראה בעלת שיער לבנבן.
התקדם.
גון מחכה לי בתוך המשחק.
התקדם!
הקשבתי להסבר הלא־כל־כך מפורט של הנערה על המשחק. תייקתי את הדברים בזכרוני. חיוך עלה על פני כשדמיינתי את גון מנסה להבין את ההסבר המסובך מדי עבורו ולקליטתו הדלה.
נכנסתי למשחק. גון חיכה לי באתר ההתחלה. "הבנת את ההסבר?" שאלתי מיד.
"בערך," ענה גון. במילון שפת גון־שפה מדוברת הדבר אומר: 'בכלל לא!'. צחקקתי.
"המשחק קל מכפי שציפיתי," הרהרתי בקול.
"אנ," ענה גון בחיוב. "קיבלתי הודעה מג'ינג," הוסיף וציין. "הוא אמר לי ליהנות מהמשחק אותו יצר, ושלא אמצא אותו כאן."
מצחי התקמט. משהו כאן מוזר. 'אחר כך', חשבתי ומשכתי בכתפי.
פנינו ללכת לכפר הקרוב ביותר, ונתקלנו בשחקן בודד. הוא הבהיל אותנו כהוגן, אך התברר שרק ניסה להפחיד אותנו. בכפר הציעו לנו להצטרף לגילדה לרקון המשחק. סירבנו. חיפשנו מידע, קיבלנו אוכל, ואפילו קלף חסר ערך. לאחר מכן הלכנו ליער והחלטנו להישאר ללילה ליד קרחת יער בקרבת אגם, שכן התחיל להחשיך.



כוכבים מנצנצים בשמים, מאייתים את שמו של גון. פניו חצובים בירח. החשכה יוצרת את קווי המתאר שלו.
הוא שכב לצידי, על גבו, וזרועותיו היו שלובות על עורפו. שתיקה נעימה שררה בינינו. 'גון, אתה אור', חשבתי בעודי מביט בו. 'ולפעמים אתה בוהק באור בהיר כל כך, שאני מסתנוור ונאלץ להסב את מבטי'. העברתי את מבטי אל שמי הקטיפה השחורים. 'אך עם זאת...'
"מותר לי להישאר לצידך?..." שאלתי כמעט ללא קול, קוטע את השקט הקסום. 'באקה!' נזפתי בעצמי בכעס. 'למה אמרת את זה בקול?!'
"בוודאי," ענה גון בשקט. "למה לא?" שאל. לא עניתי. שלחתי את ידי אל ידו, ומשכתי אותה מטה מעורפו. שילבתי את אצבעותי באצבעותיו. ידינו השלובות נחו בינינו.
סובבתי אליו את ראשי, וכך גם הוא. הסתכלנו זה בעיניו של זה. רוח קרירה נשבה במקום.
"גון, אתה האור שלי," לחשתי. "כל חיי הורגלתי להיות בחשכה. האור אותו אתה מקרין בהיר כל כך... ורק מדגיש את שלי," המשכתי. עיני נצצו מדמעות שלא זלגו. "תבטיח לי שתישאר לצידי," מלמלתי בקול חנוק. "אל תעזוב אותי! אם מקור האור שלי יאבד, אתמזג לנצח לתוך הצללים..."
נראה שגון לא הבין הרבה ממה שאמרתי, אך הנימה נגעה בו. דמעה יחידה, בודדה זלגה במורד לחיי.
גון הזדקף לישיבה ומשך אותי אחריו. הוא חיבק אותי בחוזקה ומשך אותי אל חיקו. "אל תבכה," ביקש. הנהנתי קלות, וניגבתי את דמעתי.
"מותר לי להישאר לצידך?" שאלתי שוב, בלחש.
"לנצח," ענה גון.

אוקיי, וואו.
זה כל כך חמוד.
אני לא עד כדי כך מכיר האנטרXהאנטר אבל משום מה דווקא את השיפ הזה ואת גון וקילואה הכרתי.
זה כזה חמוד ולמרות שאני לא עד כדי כך מכיר את העלילה או את הדמויות זה נראה כל כך מדהים.
אהבתי במיוחד את ההתפתחות של מערכת היחסים שלהם - שבהתחלה קילואה היה בסדר עם זה שגון יהיה לידו אבל בבוקר הוא לא רצה ואחרי זה הוא פשוט לא יכל לעזוב אותו כשהם היו במשחק.
קבלי ח"ח.
זה מדהים.
אני אשמח לראות עוד דברים שאת כותבת 3>

וואו. תודה ♥
אני שמחה שחשבת שזה חמוד כי זה מה שגון וקילואה אמורים להיות - חמודים (כן, מתנקש יכול להיות חמוד).
תודה רבה על התגובה!

אני לא מאמינה, גון וקילואה.
את מצליחה לשפפ את גון וקילואה.
אני ניסיתי שעות ולא הצלחתי לכתוב עליהם משהו נורמאלי.
ואת עשית את זה מושלם.
אהבתי מאוד איך שנשארת צמודה לאופי של גון וקילואה וגם למצבים שבסדרה, זה נותן לפאנפיק נופך הרבה יותר הגיוני ונוח לקריאה (כי אם זה לא היה ככה, מי שהיה קורא היה משתגע. בדוק)
ותודה רבה על פאנפיק יפה ביותר על אחת האנימות היפות ביותר.

תודה רבה על התגובה! זה מעודד אותי מאוד. אני שמחה שהצלחתי להשאיר אותם IC, ושזה מסתדר עם הסיפור.