שם הפאנפיק: אהבה פסיכית
שם הכותבת: יורוצ'ו
דירוג: PP18
שיפ: אילומי/קילואה, היסוקה/אילומי, קרולו/אילומי, קרולו/קוראפיקה
ז'אנר: פסיכולוגיה/מתח/רומאנס
אזהרות: מין מפורט, אלימות מפורטת, פדופילה והיסוקה.
ויתור זכויות: כל הזכויות שמורות ליושיהירו טוגאשי, המנגקה של האנטר x האנטר.
בנוסף, תודה רבה לLittleQueenie שהסכימה לי לתרגם את הפיק המדהים הזה.
תודה לטוני שביטאה את הפיק!

פרק זה מדורג pp18 בגלל מין מפורט ופדופיליה.

פרק 1
פרק 2



"בוא לכאן." סימנתי לנער לבוא קרוב יותר. רק לפני כמה שניות הוא אמר לי בבוטות שהוא מחבב אותי; ציפיתי למשהו מתוחכם יותר מזה. אפילו כשרק נעצתי בו מבט ואמרתי לו שהוא מתנהג בחוסר היגיון, מכיוון שדבר כזה עלול לסכן את משרתי, הוא עדיין עמד שם בארשת נחושה. מקור הוודאות הזו היא חידה עבורי – חשבתי שהיא נעלמה הבוקר.
הנער בן הארבע-עשרה הזה נחוש לשלוט בי. אני חייב לוודא שהוא לא יצליח.
בכל הביטחון איתו דרש ממני לעשות את זה איתו, הוא צעד בזהירות לעברי. הזדקפתי במקומי, זעתי לשבת בשפת הכיסא, וחיכיתי לו שיתקרב מספיק. לא שברתי קשר עין, וחשתי שהוא שב להתבייש, אם כי הוא עשה עבודה טובה בלהסתיר את זה. העברת הישיבה לביתו לפעם אחת הייתה כרוכה בסיכון רב, ולא הייתי צריך לסרב שמפקחי יצטרף. כבר במשך זמן מה ניסה קילואה להכין את עצמו לכך; הוא שוב היה נחוש להסיר אותי מהתיק שלו. הימצאותי בטריטוריה שלו הקנתה לו יתרון כשאמר את הדברים הללו. כעת, רק נותר לי לסמוך על כך שהניטור מטופל כיאות.
"בשביל מישהו שבטוח כל כך בלהתוודות אלי, אתה ממש לוקח את הזמן שלך... האם לא הגבתי לפי ציפיותך?" שאלתי. הוא הזעיף פנים כשאמרתי לו את זה.
"קשה לצפות ממך למשהו; העבודות שלך הופכות אותך ללא-קריא." זקפתי קלות את גבתי. היה משהו בדבריו, אך לא אתן לסיבה הזאת לעמוד בדרכי. הוא מנסה להפליל אותי שוב. אני צריך לעצור אותו.
"אני מסכן את העבודה שלי. אעריך אותך אם תפסיק להסס." הוא הגביר את קצב ההליכה מעט עד שעמד מולי, בין רגלי. הבטתי בעיניו הגדולות, ונאנחתי בתוכי כאשר הרהרתי בסיכונים. "מה אתה רוצה שאעשה?" הוא לעג לי על השאלה.
"אין לך שום רעיון?" הטיתי את ראשי קלות והחלטתי פשוט לגמור עם זה. עד עתה למדתי שיש לנער כסוף השיער הזה יותר מדי סיבות לא לסגת עד שהמצב יטופל. אפילו אם יורידו אותי מהתיק שלו, לא יעזבו אותי לנפשי. אם אני רוצה להוריד את המשפחה שלו מהגב שלי, עלי לגרום להם לחשוב שהם מנצחים במשחק.
הרמתי את ידי והעברתי אותה בעדינות רבה במעלה רגליו, ירכיו, ולבסוף הנחתי אותן על מותניו. המבט בעיניו השתנה; לראשונה מאז התחיל את המשחק הזה, היה שם ספק אמיתי. הוא מעולם לא עשה דבר-מה מיני קודם לכן, וככל הנראה לא העריך נכונה את ההשפעה הזו עליו.
הראש שלו כנראה מלא בזה עכשיו על מנת להצליח היום, אך הציפיות שתלה בעצמו בגלל המוניטין שלו כגאון היו גבוהות מדי.
נמנעתי מלהגיד משהו, והעברתי את מבטי באיטיות מפניו אל חזהו, והנמכתי את ידי לירכיו כשקירבתי את ראשי אל בטנו התחתונה. המתנתי שם לרגע, מרגיש את המתח בגופו, לפני שנישקתי את האזור הלבוש.
נשיפה קלה נפלטה מבין שפתיו, ושחררתי מעט את הלחץ שהפעלתי לפני שהעברתי אותו, בעדינות רבה יותר, לאזור שליד הקודם. החלפתי לסירוגין את המיקום ואת רמת העדינות, לפני שהבהרתי לאן אני עומד להגיע. יכלתי לשמוע את בנשימותיו שהוא מנסה לשלוט בגירוי שלו, ללא הצלחה יתרה. הוא באמת לא ציפה להשפעה כזאת, למרות שהתגובה החזקה שלו הוכיחה שיש כאן סוג של משיכה.
עצרתי לפני שהמשכתי לנשק עד ללמטה. הסטתי את שערי לאחור והבטתי בו שוב. הוא נראה סמוק לחלוטין, ולא היה מסוגל להביט בעיני.
"אני מאמין שזה האזור שגורם לכל הבעיות, לא?" הנחתי לאחת מידי לגלוש ממותניו הצרות לעבר מפשעתו. הוא נרתע, עצם את עיניו ונשך את שפתיו במבוכה. הנביחה שלו חזקה יותר מנשיכתו, לפחות בנקודה זו. "נראה שזה מגיב טוב." העברתי את אצבעותי על מפשעתו, גורם לו לנשוך את גב כף ידו. הוא פקח את עיניו שוב, והכריח את עצמו להביט בי. הוא כעס על ששיחקתי בו כך, וכנראה גם על האופן הקריא בו גופו הגיב.
"נדאג לזה קודם, ונמשיך את הישיבה." ידי החליקה חזרה למקומה המקורי, והעברתי את שפתי על מפשעתו, מניח לנשימתי החמימה לעבור דרך הבד.
"אהה..." הוצאתי את לשוני, והיא עקבה אחרי הקווים של זקפתו הגודלת. התייחסתי במיוחד לקצה, וקיוויתי שהניטור מטופל באמת, עם כל הקולות שהוא התחיל להשמיע. אם לא, תהיה לי עבודה אחר כך. הוא הניח את ידו על כתפי, חופן ומשחרר את חולצתי בחוסר מנוחה.
הנעתי את ידי לאחור, וליטפתי את אחוריו. הוא אפילו לא היה זקוק למגע ישיר; אם אמשיך ככה עוד כמה דקות, הוא יגמור. אך זה לא יעזור. אני צריך לעצור אותו לחלוטין מלבוא אחרי לאחר מכן.
באיטיות, הרחקתי ממנו את פי, והורדתי את ידי, מביט עליו. חיכיתי עד שהיה מוכן ליצור שוב קשר עין. פניו עטו צבע אדום בהיר. איני חושב שהוא ציפה לתגובה כזאת ממגע – מגע ממני.
"בוא לכאן." הוא פסע לאחור כשסגרתי את רגלי, וסימנתי לו לשבת עלי. הוא ציית, והתיישב עלי עם ברכיו משני צדדי, כורך את זרועותיו סביב כתפי.
פניו התקרבו בצורה משמעותית, אך נמנעתי מלנשק אותו בנקודה זו. זה יסמל יותר מדי קרבה במצב בו אני צריך להיות על היד העליונה. הוא ציפה לנשיקה, אך במקום זאת העברתי את לשוני על צווארו עד אוזנו, מנשק אותו מתחת לאוזן.
הוא הצמיד את גופו קרוב יותר אלי בתגובה, אך עצרתי אותו מלהתקרב יותר מדי. במקום זאת, פתחתי את חגורתו ואת הרוכסן שלו. ברגע שהתחלתי, הוא הידק את זרועותיו סביב כתפי, כמעט מונע ממני לנשק את צווארו. העברתי את אצבעותי על מכנסיו ותחתוניו, והורדתי אותם באיטיות.
"אני זקוק לחמצן בריאות שלי, אתה יודע," לחשתי על עורו כשהוא העביר את זרועותיו מכתפיו לצווארי. הוא הזיז אותן ברעדה, לפני שהנחתי את ראשי לצד ראשו והושטתי יד לזקפתו. הוא כמעט נשך את אוזני כשהוא התנשף. הוא כנראה עשה זאת מליון פעמים בעצמו, אך לא ניתן להשוות את זה למישהו אחר שעושה זה.
"אתה לא צריך להתאפק." כשהתחלתי להניע את ידי, הגוף שלו לא נתן לו ברירה אחרת. גבו התקמר והוא התנשף בחוזקה כנגד עורי. אחר כך, גופו לא זע במשך זמן מה כשפמפמתי אותו, עד שהוא התחיל לזוז יחד עם תנועות ידי. ליבו כמעט פרץ מחזהו.
הנחתי את שפתי על עורו, מגביר את המהירות כדי לגמור עם כל זה. בפעם הראשונה מזה שבועיים, הוא הפתיע אותי.
עיני נפקחו לרווחה כשידו התפתלה ומצאה את דרכה אל מפשעתי. עצרתי לרגע, חושב שהוא הצליח להתמקד כדי להביא לתוצאות הפוכות, אבל זה אפילו לא היה נחוץ בנקודה הזו. אם היה ניטור, רק המגע שלי בו מספיק. אני לא ממש יכול להגיד שהוא מתנהג בחוסר אנוכיות; הוא כנראה רק מנסה לנקום.
אין לי את המותרות לשקוע במחשבות כעת, לכן התחלתי שוב, מתעלם מהתחושה בפלג גופי התחתון. פמפמתי אותו עד שהוא כבר לא היה מסוגל להתמקד בשום דבר אחר, ותנועות ידיו פסקו. הוא נאנק חזק יותר והרגשתי את גופו מזדעזע לפני שהרשה לעצמו לשחרר. כיסיתי את הקצה בידי כדי למנוע מבגדי להתלכלך ולא עשיתי דבר עד שהוא סיים. ספק מבחירה, ספק בגלל שידו נסגרה בחזקה על מפשעתי כשהוא גמר. לא הגבתי לזה, למרות שזה כאב.
"אתה יכול לקום?" שאלתי כשאחיזתו בצווארי נחלשה סוף-סוף. הוא ירד ממני, וקמתי מהכיסא, הולך לעבר חדר השירותים כדי להתנקות. קילואה לא זז מהכיסא.
זה לא טוב... פתחתי את הארון, לוקח ממחטות נייר כדי לנקות את ידי. הוא באמת רצה את זה, או שהוא שחקן טוב מכפי שחשבתי. מה שלא היה טוב, היה המגע שלו בי. למרות שזה היה מאופק, זה גם השפיע עלי...



"אילומי? איך הייתה הישיבה?" הפסקתי להתמקד לרגע כשזנו קרא לי. בהיתי בחלל למשך זמן מה, מארגן בראשי את התיקים שהופקדתי עליהם. בדרך כלל זה סימל אמון, אך לי זה לא הרגיש כך. הרגשתי שהוא משחק במשהו, ועוד לא ידעתי מה זה היה.
"בלי שום בעיה," עניתי שניה לאחר מכן. הוא התייחס אל אחד מהתיקים האחרונים שלי, שהועבר למישהו אחר. לא הייתי גרוע בזה; זה פשוט כבר לא היה קשור לתחום שלי. הבטתי בו כשהוא נעמד לידי ובהה מחוץ לחלון. היה זה אמצע החורף והשלג נשב בחניה. קיוויתי שהשלג לא ייערם יותר מדי; המקום הזה לא אמור להיות בית מלון.
"יופי. בנוסף, שמעתי משוב טוב. איך היית מרגיש עם תיק נוסף?" הזקן רצה להפקיד אותי על עוד תיק?
"יהיה עלי פיקוח הפעם?" הבטתי מבעד לחלון. לפעמים הייתי לבד, למרות שלעיתים קרובות עבדנו בזוגות. נתנו לי תיקים קלים יותר, ולא הייתה לי בעיה עם זה, אך הרגשתי שאוכל ללמוד יותר אם היו מאתגרים אותי. אני אוהב להתקדם.
"עם התיק הזה, תקבל."
"מהו התיק הזה?"
"נער אלים בן ארבע-עשרה ממשפחת זולדיק, קילואה. הוא כמעט ביצע את הרצח הראשון שלו לפני חודשיים, למרות שלפי הדוחו"ת הוא הצליח כבר קודם לכן. זולדיק? זה לא משהו קטן... אבל לא רק זה.
"זאת רמה גבוהה מהרגיל." עבור מה הוא בוחן אותי?
"אני לא חושב שזה מעבר ליכולתך. אתה תעבוד יחד עם אדון לוציפר." לא היו לי בעיות עם זה. אדון לוציפר הוא אדם מיושב בדעתו, ולדעתי אוכל ללמוד ממנו הרבה. "אל תמעיט בערך עצמך." הוא הביט בי שוב והחזרתי לו את תשומת ליבי. "אתה טוב מכפי שאתה חושב. אני חושב שתוכל לעבוד איתו בשווה." מחמאה כזו ממך?
"אני לא אוהב חנופה מהסוג הזה, אך אשמח לקבל את התיק." הוא נשף ברוגז למשמע תשובתי לפני שהלך. עקבתי אחריו במבטי לרגע לפני שנשענתי לאחור בכסאי. אני יודע שככל הנראה אוכל להסתדר עם אדון לוציפר ברוב המקרים, אך יש בו משהו שונה, בדרך בה הוא עושה דברים; ולא יהיה עובד אחד בכל המכון הזה שלא יקח הזדמנות שכזו.
אבל...
נער בן ארבע-עשרה ממשפחת זולדיק שנתפס בניסיון רצח. עם המוניטין שלהם, מעולם לא חשבתי שהם יגיעו למצב כזה. אני צריך להתחיל לקרוא על הקילואה הזה.

אהבתי מאוד מאוד
זה ככ מוזר כזה..ומסתורי!
המשך^^

פרק זה מדורג PG בגלל שפה.



קילואה
"אתה מאמין? הם פאקינג לא שולחים אותי לכלא! הכל בזכותך, ובזכות הוריך," אמרתי לגון החולמני שלצידי. הוא ביקש ממני ללכת איתו לבית הספר למרות שעדיין הייתי מקורקע, אבל הוא אפילו לא שם לב אלי. הוא כנראה בעננים על זה שהוא באמת קיבל ציון עובר בכמה מבחנים. הזעפתי לעברו את פני כשעצרנו על יד הרמזורים. בעטתי מעט שלג לכיוונו, משלב את ידי על ערפי. הוא הביט בי כשעשיתי את זה, ורצתי אל הכביש, צוחק למראה ההלם על פניו. אף אחד לא היה ברחוב במזג האוויר הזה, אבל גון לא היה מרוכז מספיק כדי לשים לב לזה, והפחדתי אותו כהוגן.
"אידיוט!" הוא צעק עלי כשעברתי את הכביש מבלי שאדרס. גון היה מאחורי, מוכן להתנפל עלי. התחמקתי בקושי מהניסיון הראשון שלו, והוא נאלץ להישען על פנס רחוב.
"זה מה שאתה מקבל כשאתה חולם, גבר." הניסיון השני שלו הצליח, והוא הפיל את שנינו בחוזקה אל תוך ערימת השלג העבה. העצלנים האלה אף פעם לא דואגים לנקות את שולי הדרכים.
"וזה מה שאתה מקבל כשאתה מפחיד אותי למוות!" הוא התיישב וקבר את ראשו בשלג, צוחק. ירקתי מעט שלג לפני שהזדקפתי לנשום מעט אוויר.
"קל מדי להפתיע אותך; אל תאשים אותי בזה!" ספק צחקתי, ספק התנשפתי. הצחוק שלי הדביק אותו, ולא ארך זמן רב לפני שהצלחתי להוריד אותו ממני. קמתי וניקיתי את פני. "אתה תצליח להחזיק מעמד עד השנה הבאה? יהיה משעמ~ם בלעדיך." גון נשאר כיתה שנה שעברה, אבל עם שיעורי העזר שלקח למעני, אולי הוא יצליח להשלים את החומר. התרחקתי ממני מעט עם פני אליו. "לא העיפו אותי רק כדי שתיכשל, אידיוט." הוא ניער מעליו את השלג לפני שרץ להשיג אותי.
"אל תדאג, אני אפילו עקפתי את הכיתה הפעם." נחרתי לשמע הקביעה הזו והסתובבתי חזרה כשהוא הגיע אלי.
"עדיף שזה פאקינג יקרה, עשית את כל זה גם שנה שעברה." סגרתי את פי מיד לאחר שאמרתי את זה. 'זה לא נכון.' עם כל מה שעבר על גון בשנה שעברה, לא פלא שהוא נטש את הלימודים. למרבה המזל, הוא לא חשב על הרבה על משמעות המילים שאמרתי, ושינה את הנושא, פונה את הפנייה האחרונה לפני בית הספר. שקלתי להיכנס לשיעורים, או לפחות להישאר כאן עד שהוא יגמור איתם. אעשה הכל, רק לא להיות עם משפחתי.
"אבל מה אמרת?"
"באמת לא קלטת כלום? אתה רחפן אמיתי." שוב הכנסתי את ידי הקרות לכיסים וגיחכתי לעברו, מקבל אגרוף בכתף כתגובה. "לא, ברצינות, אני לא הולך לכלא."
"אתה לא?" פניו התבהרו לחלוטין, ולא להצלחתי להתאפק מלצחוק. 'מכל האנשים שבעולם, הוא אשכרה שמח...' משכתי בכתפי, חייב לעצור לרגע. זה פשוט מגוחך. כשהוא הביט בי, סימני שאלה מרוחים על פרצופו, הצלחתי רק לצחוק עוד יותר חזק. לקחו לי כמה דקות טובות עד שהצלחתי לענות במילים.
"א-אתה היחיד ששמח, חתיכת מוזר!" הוא הזעיף את פניו בעלבון. אבל באמת, אני שמח שיש לפחות אדם אחד בחיי שלא לוקח דברים רציני או אישי, כמו גון. עם כל מה שעשיתי, ועם כל הצרות שגרמתי לו, הוא עדיין מתכוון לזה כשהוא אומר שהוא חבר שלי. "אל תעשה את הפרצוף הזה, אני פאקינג מת פה!" צחקתי שוב לפני שהמשכתי ללכת.
"טוב, לפחות אני מוזר שיכול לגרום לך לצחוק." הוא חייך את החיוך הרחב בעולם. "אז, אם לא כלא, מה זה יהיה?"
"האפשרות האחרת היחידה, סתום אחד." כשהשקט היה כבד מדי נאנחתי עמוקות וסיפרתי לו. "מכניסים אותו למכון. אני פאקינג מקבל פסיכולוג. אתה תצטרך ללמוד חזק יותר."
"אני כבר עושה את כל מה שאני יכול." הנימה הרצינית במשפט הזה גרמה לי לנחור, ועצרנו מול שער בית הספר. "אוכל ליצור איתך קשר כשתהיה שם?"
"ובכן, זה יהיה הרבה יותר קל מאשר אם הייתי בכלא, אבל בכל מקרה אין לי פרטים על המכון."
"מתי אתה הולך?" השפה המשורבבת שברה את ליבי, והחלטתי לשנות את זה.
"חתיכת אנוכי, אתה עצוב רק בגלל שלא אוכל ללמוד איתך יותר." חייכתי חיוך מזויף ופגעתי בכתפו, אך הבעתו לא השתנתה. "תראה, הכל יהיה בסדר, ואני אעשה הכל כדי להיות איתך בכיתה כשתעבור את המבחנים. אז אתה פאקינג צריך לוודא שאראה אותך שם. אני אהרוג אותך אם לא." חיוך אמיתי בפציע שוב על פניו, והוא הדביק אותי. נראה שזאת הייתי התשובה הנכונה, שכן הנושא השתנה שוב.
"תצטרף אלי? הרבה יותר כיף לעצבן את ביסקי כשאתה שם." הבטתי על שער הברזל הגבוה שהיה פתוח, לעכשיו. בפנים היו הרבה פרצופים מוכרים, קרובים ורחוקים; אך כולם הגיבו באותה צורה כשהם ראו אותי. החזרתי להם את אותו המבט. כן, כן, תנעצו מבט, ותעמידו פנים שאני המפלצת היחידה. היפוקריטים. בלי אנשים כמוכם, לא הייתי מגיע למצב הזה בכלל. פשוט הייתי עוד ילד שהולך לבית הספר.
עדיין, ההישארות כאן עדיפה על פני האפשרות השנייה. הבטתי על גון.
"ברור שאצטרף אליך, אבל אני חושב שאתחמק מביסקי בזמן הקרוב, אם לא אכפת לך." החוויה האחרונה איתה, כשהיא תפסה אותנו, עדיין הייתה טרייה בזכרונותינו. צחקקנו קלות. "אהיה בספרייה במשך היום. עדיף שתבוא, כשתוכל." פניו התבהרו לשמע המשפט הזה, והוא הנהן בהתלהבות כדי להסכים, לפני שהלך.
אשמח להצהיר שלגון אין שום קשר למה שאני עושה, אני אני מודע למבטים שננעצו בו כשהלך לכיתה. 'איך הוא מעז להתחבר עם המפלצת הזאת.' כנראה משהו צפוי כזה. נכנסתי לשטח בית הספר כשהוא כבר היה ריק ועשיתי את דרכי לעבר הספרייה. 'לפחות יהיה שם חם.' האווירה הקרה בביתי הייתה גרועה יותר ממזג האוויר.



ובכן...
'האירוניה תמיד נושכת לי את התחת כשבא לה, אה?' החימום בספרייה נכנע לקור, ולא משנה כמה אהבתי איסוף מידע חדש, אני ממש לא רוצה להישאר בחדר הקר הזה. עד שלגון תהיה את ההפסקה הראשונה שלו אהיה לא יותר מארטיק. הוא עדיין יהנה להחליק איתי במורד גבעה. זוויות פי התרוממו כלפי מעלה. גון הוא אופטימי חולני, לא משנה מה קורה. זה מעצבן אותי לפעמים, כי זה אף פעם לא ריאליסטי ואני משתוקק להחטיף לו, אבל אני זקוק לזה. יותר משאני רוצה להודות, כנראה הייתי גרוע בהרבה אם לא הייתי פוגש את גון שנתיים לפני כן.
הבטתי מטה כששמעתי את רטט הפלאפון בפעם השנייה באותה שעה. בפעם השלישית, הם יתחילו לחפש אותי. בכל מקרה, מעולם לא הרמתי את הפלאפון לפני כן.
הפכתי את המכשיר והרטט פסק. קיבלתי מבטים חטופים מהאנשים שהלכו במסדרון, אך התעלמתי מהם, כמו תמיד. לא התרחקתי מהספרייה; הייתי שעון על הקיר החיצוני לה, עם חוט המטען של המחשב הנייד מתפתל תחת הדלת, אל תוך החדר הקר. מעולם לא נפרדתי ממנו. אני צריך תעסוקה בזמן שאני מחכה, לא?
כשהתחלתי להקליד שוב, שם לב שנותרה עוד שעה עד להפסקתו של גון, שמעתי את הפלאפון מצלצל שוב. הטחתי את ראשי בקיר מאחורי ונאנחתי בקול; הם עקשנים, והם הופכים להיות שתלטניים יותר עם כל דקה חולפת.
הרמתי את הפלאפון והבטתי במספר לפני שעצמתי עיניים ועניתי לשיחה. לדבר איתם בטלפון עדיין עדיף על פני זה שהם ישלחו מישהו לקחת אותי.
"אתה שוב בבית הספר?" לא היה לי זמן לברך אותו לשלום כראוי.
"היכן עוד רוצים אותי."
"גם שם לא רוצים אותך. כמה פעמים הם צריכים להעיף אותך לפני שתבין את זה?" התכווצתי מעט, מנסה לשמור את השיחה בינינו. המסדרון שקט, וינזפו בי על כך שאני מקים כאן רעש. התקרות הזבוהות גם לא עזרו לי; עדיף שאלך למקום אחר.
"אני עובד, אבא. אני לא חושב שתתנגד לזה." זה לא היה שקר; התאמנתי על מיומנויות הפריצה שאחי לימד אותי אתמול. זהו אחד הדברים שאני עושה בעצמי. פתחתי את הדלת כדי להוציא את התקע, וכמעט מעדתי. לא רציתי לקום ולעשות את זה. ייצבתי את עצמי על מרפקי כשחיכיתי לתשובה.
"אני לא מתנגד לכך כלל, אך אתה מושך תשומת לב מיותרת. אעדיף אם תתרחק מהמקום הזה. בנוסף, אתה תוכל להיפגש עם גון במקום אחר." עם ידי הפנויה הכנסתי את כל חפצי לילקוט וסוף סוף קמתי כדי ללכת משם. זה לא שאני אוהב את המקום הזה, אך כאן אני מרגיש הכי פחות בודד. אם הברירה היא בין התעלמות לנעיצת מבטים, אני בוחר ביחס.
"אל תתלונן על זה כל כך הרבה. כבר משכתי תשומת לב, ואי אפשר לעשות כלום נגד זה." במשך השתיקה שהשתררה, עשיתי את דרכי לעבר הקפטריה הרועשת בכל מקרה. כל אחד עם שעה חופשית ילך לשם, במיוחד עכשיו, כשהספרייה מחוץ לתחום.
"אני מניח שאתה מעדיף לשכוח שזה החבר הזה שלך שהכניס אותך למצב הזה?"
"לגון אין שום קשר עם זה, זה פאקינג אתם שהכנסתם אותי למצב הזה!" הרמתי את קולי כשהוא העליב את גון. זאת הייתה אחת הטקטיקות שלהם, לערער אותי ולהוריד את הגנותי. ידעתי את זה, אך לא היה לי אכפת. לא אתן למישהו שלא אכפת לו אם אחיה או אמות להעליב את החבר האמיתי היחיד שלי.
"זה לא חדש. פשוט תתרחק מבית הספר הזה לעכשיו. רציתי להודיע לך שמישהו קיבל את התיק שלך, ואתה תצטרך להיות שם ביום שני."
יום שני? זה עוד ארבעה ימים. איך לעזאזל הם מצאו מכון כל כך מהר? רוב המכונים לא רצו להתעסק עם המוניטין השנוי במחלוקת ששמינו נשא. חבל; קיוויתי להנות מלפחות עוד שבוע של חופש.
"זה כאן בעיר?" הרגעתי את קולי מעט והשענתי את כתפי על עמוד. הבטתי אל האנשים שאכלו ולמדו, למרות שלא ממש ראיתי אותם. פחדתי שאם המכון יהיה רחוק מדי, גון לא יוכל לבקר אותי לעיתים קרובות מדי. לא רציתי את הבדידות הזאת; פחדתי ממנה.
"לא, המכון לא בעיר, ובנתיים, אין לך שום צורך לדעת היכן הוא. כל מה שתצטרך יהיה ללכת לשם ולסדר דברים."
"זאת לא תהיה בעיה." לימדו אותי גם פסיכולוגיה. אני מכיר את הטקטיקות שלהם. אם יש שם פסיכיאטרים ממוצעים, לא ייקח לי זמן רב לצאת משם; לא שזה יהיה שיפור גדול בכל מקרה.
הוא אפילו לא אמר להתראות; הוא פשוט ניתק. בדקתי את הצג כדי לבדוק אם זה נכון. קשר עובדתי ותו לא, כמו תמיד. עכשיו זה כבר לא אמור להפריע לי כמו שזה הפריע לי פעם. כנראה שלקשר עם גון יש יתרונות וחסרונות.
"למה שפשוט לא תספר לפסיכיאטרים את האמת על ההורים שלך?" פלטתי צעקה קטנה לשמע השאלה הפתאומית, והפלאפון שלי התחיל לחפש דרכים להיכנע לכוח המשיכה. לבסוף הצלחתי לתפוס אותו, והתנשפתי בדרמטיות.
"לעזאזל איתך, גון!"
"מה, לא הסתכלתי עלי הרגע?"
"עכשיו אני גם רואה אותך!" הבטתי עליו והדפתי את כתפו לפני שהנחתי את הפלאפון בצד.
"לא סיפרת לי שיש לך שעה חופשית!"
"אין לי." נחרתי כששמעתי את התשובה.
"חשבתי שתצליח לעלות כיתה הפעם. אתה צריך להיות בתוך הכיתה בשביל זה!"
"סיפרתי לך שעקפתי את הכיתה, לא?" הזעפתי פנים באי-אמון.
"אם אתה רוצה להשאיר את זה כך, אתה צריך גם להישאר בכיתה!" הוא צחק בתגובה.
"רק חשבתי שאתה זקוק לחברתי יותר." וככה, משום מקום, הוא הפתיע אותי לחלוטין. אני עדיין לא מבין איך הוא נשאר חבר שלי, אחרי שמצבו הדרדר כל כך בגללי. אני מרגיש בן-מזל.
חייכתי בחזרה לפני שסטרתי לו.
"אם אתה רוצה להיות בחברתי, פשוט תעבור את המבחנים. אידיוט." הוא צחקק בתמימות לפני שעניתי על שאלתו. "אתה יודע שאני לא יכול לספר על המשפחה שלי, אפילו לפסיכיאטר. זה בלתי אפשרי עבורי." הוא חייך בידענות. הוא לא אידיוט, הוא רק מתנהג כמו אחד רוב הזמן. הוא פשוט מעדיף לא להכביד על ליבו יותר ממה שצריך. "הו! אבא שלי התקשר עכשיו. יש להם מקום עבורי כבר ביום שני." גון שרבב שפתיים.
"כל כך מהר?" אכזבתו נעלמה מיד. "לפחות זה יעבור מהר יותר. לאן אתה הולך?"
"אני עדיין לא יודע. כנראה שלא אדע עד שאגיע לשם."
"למה שלא תפרוץ למכונים האלה?"
"אתה פאקינג אידיוט! אני לא יכול לפרוץ לכולם!"
"ובכן, אם אתה עומד לעשות את זה, אני מציעה שזה לא יהיה בשטח בית הספר." הצטמררתי לשמע הקול הגבוה המוכר מאחורי וקפצתי לאחור אינסטיקטיבית. "אני מציעה שתעזוב לפני שאקח את הנושא לידיים שלי." למרות שהיא הייתה אישה קטנה, למדתי שלביסקי יש דרך מיוחדת של 'לקחת דברים לידיים'. דרך מכאיבה הרבה יותר מריתוקים ומהשעיות. גון הביט בי בהבעה מתנצלת לפני שהחזרתי את אותו המבט ורצתי משם מהר ככל האפשר. פשוט אשהה במקום כלשהו בעיר עד שגון יסיים את שיעוריו.



אילומי
"אתה חושב שהתיק הזה הוא יותר מדי עבורך?" בזמן שעיינתי בפרטי התיק יחד עם קרולו שישב בצידו השני של שולחן הקפה, לא חשבתי ששיניתי את הבעתי, ולכן הבטתי מעלה על מפקחי. "לא אמרת כלום במשך זמן מה." הסרתי את ידי משפתי ויישרתי את גבי.
"זה לא יותר מדי עבורי; אני רק מופתע ממסקנותי."
"אתה חושב שהן שגויות?" העפתי מבט לעבר הניירות שבידי. קראתי אותם כבר כתריסר פעמים, והגעתי לאותה מסקנה פעם אחר פעם, אך היא עדיין הפתיעה אותי.
"טוב שקיבלנו את התיק שלו."
"אתה בטוח שנוכל לעזור?" לא הייתי אומר כך. תיק כזה עלול לקחת זמן רב ולדרוש תשומת לב רבה, אך זאת לא הייתה הנקודה.
"הוא יוכל לצאת מכאן בדיבורים בתוך שבוע עם רוב האחרים."
"אתה נשמע בטוח ביכולתיך."
"בוודאי שאני בטוח." הוא צחק צחוק קצר ורך לשמע תשובתי. אם לשפוט על פי מה שקראתי, אני חייב להסכים עם זנו. במקרה הזה, הוא בחר נכונה; נראה שהיו מצבים דומים בחיינו. קילואה מתומרן בידי משפחתו; אני יכול להזדהות עם זה במידה מסוימת. יש סיבה מאחורי הביטחון שלי, וה מה שמנע מקרולו לראות את הטענות שלי כשחצנות.
"ובכן, אם התיקים הקודמים שלך מייצגים אותך, יש לך סיבה טובה להיות בטוח בעצמך." הנחתי את הניירות חזרה על השולחן.
"למה נתייחס קודם?" נשנעתי לאחור וחיכיתי לתשובה. הרגשתי שאוכל להסתדר עם קרולו ברמה המקצועית בלי שום בעיה.
"אם אנחנו רוצים לערער אותו ולהשאיר אותו כאן עד שישנה משהו בחייו..."
"אנחנו צריכים לגרום לו להרגיש בנוח." הטיתי את ראשי קלות לשמע ההצעה המרומזת וחשבתי עליה מעט. "אז ניתן לגון פריקס לבקר?" שאלתי, זוכר את שמו של חברו היחיד של קילואה.
"לא מההתחלה; נצטרך לשבור את התנגדותו קודם. אחרי זה, כן, ניתן לגון לבקר כאן וניתן זכויות מוגבלות בלבד למשפחתו. הנהנתי באיטיות, שוקל את זה. הייתי מתנגד לזה, מחשש שגון יספר למשפחת זולדיק על הסידור הלא-הוגן. אך אם לפשוט על פי המידע שבידינו, גון לא יתקרב לזולדיקים מרצון. "זה בסדר אם אוביל את הישיבה הראשונה?" העברתי את תשומת ליבי חזרה לגבר שישב מולי כשהוא התחיל לקום מהכיסא. "אני מאמין ביכולתיך, אך לא היה לך תיק ברמה גבוהה כזאת קודם לכן." הנהנתי לאות הסכמה. לא ציפיתי למשהו אחר.
"אין שום בעיה." הוא פסע סביב השולחן.
"ארצה שתקרא לגון פריקס או למשפחתו לשיחה לפני שכל זה מתחיל. אני חושב שיש לו מידע חיוני על כל זה שקילואה לא ייתן לנו." הוא הלך מאחורי לכיוון שולחן הכתיבה שלו, וסובבתי את ראשי לעברו כדי להמשיך להסתכל עליו.
כמובן שישיבה משותפת עם שניהם לא תעבוד; הם רק יגנו אחד על השני. בנוסף, נעקוב אחריהם במשך שעות הביקור.
"אתקשר אליו מיד."



קילואה
"אתה מה?!" הפלתי את הקולה מידי, ממש מחוץ לחנות, כשגון סיים את שיחת הטלפון שלו וסיפר לי את תוכנה. קפצתי הצידה כדי לא להתלכלך מנתזי הקולה וקיללתי א העובדה שסירבולו של גון מדבק.
"זה מחר, ואימי תיקח אותי ככל הנראה." הוא התחיל לחשבו על זה בזמן שהחזיר את הפלאפון למקומו. "בכל מקרה, עכשיו אתה יודע איפה זה!" לא הייתי מסוגל להאמין לגון. גם לא הייתי מסוגל להאמין למכון. מה הם רוצים לעשות לגון?