סיקור ספר- חום

- תעודת זהות
* שם הספר: חום
* שם הסופר: די שולמן
* שנת ההוצאה: 2012
* גוף ההוצאה: ידיעות ספרים
* שפת מקור: אנגלית
* ז'אנר: רומנטיקה
*שם המתרגמת: יעל ענבר
*עמודים: 445

- תקציר העלילה
סתוס לאונטיס הוא גלדיאטור צעיר ויפה תואר בשנת 152 לספירה. הוא מעולם לא הפסיד בקרב עד שאישה צעירה בקהל מסיחה את דעתו והוא נפצע בזירה ונופל למשכב כשהוא סובל מזיהום ומחום גבוה.
אווה קורצקי היא נערה זועמת בשנת 2012. היא נזרקה כבר משני בתי ספר, ואמה ואביה החורג כמעט התייאשו ממנה לגמרי. אבל להפתעת כולם אווה מתקבלת לפנימייה היוקרתית "סנטה מגדלנה", ושם, במעבדה לביולוגיה, היא באה במגע עם תכולה של בקבוקון מסתורי ונופלת למשכב כשהיא סובלת ממחלת חום מוזרה.
חום הוא סיפור של מסתורין ואהבה, זהו הספר הראשון בטרילוגיה השוברת את גבולות הזמן והמרחב ומפגישה בין שני גיבורים גדולים מהחיים...ומהמוות.
(מתוך כריכת הספר)

- חוות הדעת שלי
לפי דעתי, הספר הזה מעולה. יש בו היסטוריה במידה, רומנטיקה במידה, מתח במידה ועוד הרבה דברים לא במידה. הסופר מצליח להכניס אותך אל תוך הספר בצורה חוייתית ומפחידה בו זמנית. הכתיבה קולחת, הרעיון מעולה, וביחד זה שלמות.

- סדרת הספרים
לספר יש ספר המשך בשם "הזיות", אבל אני פחות התחברתי אליו מסיבה אחת ויחידה: הרומנטיקה שם כמעט הרגה אותי. בספר הראשון זה במידה, בשני כבר לא.

-פרק לדוגמה-פתח דבר
סֵת פקח עיניים. הרעד הבלתי־נסבל פסק. הוא התיישב בזהירות. אין עוד כאבים מייסרים בגפיים. אין סחרחורת. אין כאב ראש מוחץ. החום עבר לגמרי.
הוא העביר את רגליו לאט אל מעבר לשולי המזרן הדק שעליו שכב והביט בתא האפלולי. התא נראה בדיוק כמו שהיה אמור להיראות — שולחן עץ נמוך עמוס עשבי מרפא ובקבוקונים, מים נקיים בכוס. הוא הביט בעיניים מצומצמות באור המרצד של מנורת השמן. ההילה הִבהבה סביבה בקשת מפתיעה של צבעים והבהילה אותו קצת.
"מָאט?" הוא קרא.
הוא ציפה שקולו יהיה צרוד ומותש, אבל הוא נשמע צלול ובריא. הוא קם — הוא הרגיש שרגליו חזקות. הוא ניגש אל הדלת. היא היתה פתוחה.
מוזר.
הוא יצא אל המסדרון הצר.
ריק.
קְסַרְקְטִין הגלדיאטורים היה אמור להיות שוקק חיים. איפה כולם?
הוא רץ אל תאו של מתיאס.
גם הוא ריק. טוניקה היתה מושלכת על המזרן, ומכתש ועלי עם תרופה כתושה־למחצה עמדו נטושים על השולחן הסמוך לחלון הקטן.
סֵת ניגש אל החלון והביט החוצה. שוב אותם אורות צבעוניים ריצדו בשולי זירת האימונים הריקה במפתיע. הוא העיף מבט לעבר השערים. איפה השומרים? הם אף פעם לא עזבו את עמדתם.
בלי לחשוב פעמיים הוא נמלט מהבניין וחצה בריצה את הזירה הנטושה עד שהגיע אל שערי העץ הענקיים. הוא העיף מבט לאחור והדף אותם בכוח. הם נפתחו בצליל נקישה. הוא חמק ביניהם במהירות, לפני שהרעש יסגיר אותו, והמשיך לרוץ, משוכנע ששוביו לא יתמהמהו לרדוף אחריו.
הוא ידע לאן פניו מועדות: אל מקום המפגש הסודי שלהם. הוא דמיין אותה עומדת בצל העצים. ממתינה לו.
לִיבִיָה. לִיבִיָה שלו.
ואז קפא במקומו, כי לפתע נזכר. היא לא תהיה שם. היא לא יכולה להיות שם. היא איננה, לעד.
הוא ראה אותה מתה.