כשאני עם ידידים, זה מרגיש שיטחי וריקני. חסרים לי העומק, המשמעות. הרי בסופו של דבר, זהו רק אוסף של זכרונות דהויים שלא נוגעים בי כלל. הדברים שחשובים לי באמת חסרים... הם רחוקים מדי... ולכן כואב לי כל כך. יספיק לי מישהו אחד, שאין לי. למרות שמצאתי אותו, זה חסר תועלת.



כשאני מסתכלת לאחור, וגם סביבי, אני רואה שאני בודדה. מאז ומתמיד הייתי בודדה. אולי לא הייתי לבד, אבל תמיד בודדה. הסחות דעת קטנות... דמיונות... הם רק מחמירים את המצב. הם מרחיקים אותי מן המציאות עוד יותר.



נראה שכל משאבי הרגש שלי התרוקנו מהסובבים אותי, והפנו כלפי אדם אחד. למה, למה, בשם שמים, למה אני אוהבת אותך כל כך? למה אני לא מפנימה שאלו הן תקוות שווא? כשאני מדמיינת אותנו בעתיד, חיות יחד, חום מתפשט בגופי וחיוך על פני. אבל אני יודעת שזה לעולם לא יקרה. חלומי לא יתגשם. יום אחד, המיתר יפקע.

וואו זה ממש מרגש....
את כותבת מדהים!
אל תדאגי, בהמשך הכל יהיה טוב!

תודה רבה ^^ אני שמחה שזה נגע בך.