תודה לטונטון שביטאה את זה ^^

פרקים:
פרק 1: פרולוג
פרק 2: בקרוב!

פרולוג

'קרוב כל כך, אך מחוץ להישג יד.'
יַאמִי הביט בעצב בגבו של נַאטסוּאוֹ המופנה אליו. הוא תמיד היה מופנה אליו. עד כדי כך, שבמקום פניו של נַאטסוּאוֹ תמיד עלה בעיני רוחו של יַאמִי גבו, והוא עלה הרבה בעיני רוחו של יַאמִי; שכן חוץ מידיד מרוחק של יַאמִי היה נַאטסוּאוֹ מושא הערצתו הסודי.
הצלצול המבשר את סיומו של יום הלימודים נשמע. נַאטסוּאוֹ התנער לפתע מנמנומו וארז את חפציו במהירות. יַאמִי, לעומת זאת, התארגן בנינוחות שלא הסגירה את סערת נפשו.
כל תנועה חיננית של נַאטסוּאוֹ העירה רגשות שונים אצל יַאמִי; עצב. תשוקה. כאב. אהבה. בדידות. הערצה.
יַאמִי קם סוף סוף ממקום מושבו וכיתף את תיקו. "להתראות," מלמל לעבר המורה, מתוך הרגל. יַאמִי תמיד בירך לשלום, הודה והתנצל כאשר הדבר היה נחוץ. הוא היה נער נאה, נבון ומנומס. היו אנשים שאמרו שהוא יותר מדי מושלם, ובסופו של דבר הכל יתפוצץ.
'זה כבר התפוצץ,' חשב יַאמִי במרירות שהשתקפה אך ורק בעיניו הכחולות הכהות. 'מבפנים אני הרוס.'

הכל בפנים, כך התחנך יַאמִי. הוא צריך להיות רגוע, שקול, מושלם. 'האם אני פגום?' שאל יַאמִי את עצמו. הוא הכיר את עצמו היטב, וידע שלמרות שיש לו מה לתקן, הוא לא אדם רע- חוץ מהמשיכה המעוותת שלו. זה חייב להיות מעוות, נכון? הרי כולם נמשכים לבני המין השני. רק הוא, ועוד כמה מעוותים, נמשכים לאותו המין. ולמה, בשם שמים, למה הרגשות שלו חזקים כל כך, נואשים כל כך? למה ליבו התרונן עם כל פיסת תשומת לב שהעניק לו נַאטסוּאוֹ?
היו ליַאמִי שתי אפשרויות. האחת, להתעלם מרגשותיו, ולנסות להיות חבר טוב. יַאמִי חשב שהוא יכול להיות חבר טוב. האפשרות השניה הייתה להתוודות על רגשותיו, ולהסתכן באיבוד המעט שיש לו.

"מוּקַאשִׁי-סאן!" נשמע קול מוכר, מוכר עד כאב. נַאטסוּאוֹ עדיין קרא לו מוּקַאשִׁי-סאן, עובדה שהצביעה על כך שנַאטסוּאוֹ עוד ראה בו ידיד מרוחק.
יַאמִי הסתובב. נַאטסוּאוֹ חייך אליו את חיוכו הקורן שכבש אותו כליל.
"כן, מִירַאִי?" ענה יַאמִי, משמיט את מילית הכבוד 'סאן' למרות שנַאטסוּאוֹ מבוגר ממנו. הוא הסתכן בלהיות גס רוח במיוחד, בהתחשב בכך שנַאטסוּאוֹ כן השתמש במילית 'סאן'.
"אין לי את החומר למבחן מחר," ענה נַאטסוּאוֹ, ונראה מתנצל במקצת. "אפשר ללכת לצלם את המחברת שלך? אני יודע שהיא מסודרת," הוסיף נַאטסוּאוֹ בנימה אגבית.
יַאמִי ריסן את החיוך הרחב שאיים לבצבץ על שפתיו. "בוודאי," הוא ענה בקול נייטרלי. "עכשיו?" בירר.
נַאטסוּאוֹ הנהן ושם את פעמיו לעבר החנות בה יש מכונת צילום. 'שוב הגב שלו,' חשב יַאמִי במרירות.
"אני אוהב את הכתב שלך, למרות, ואולי בגלל, שהוא שונה כל כך," ציין נַאטסוּאוֹ כשהעביר לו יַאמִי את מחברתו. ליבו של יַאמִי החסיר פעימה, והוא קיווה שנַאטסוּאוֹ לא מביט בפניו, שכן אדמומית קלה התפשטה בלחייו. "קשה לקרוא אותו," המשיך נַאטסוּאוֹ. "אבל התרגלתי."
יַאמִי הרשה לעצמו לחייך חיוך קטן. הם הגיעו לחנות הקטנה, ונכנסו אליה. נַאטסוּאוֹ הושיט את המחברת למוכר, והראה לו מהיכן עד היכן לצלם.

יַאמִי התחיל לאבד את סבלנותו. היה לו יום גרוע – כל המקצועות השנואים עליו היו היום. בנוסף, הוא נאלץ לבהות במשל כל אותו היום בגבו של נַאטסוּאוֹ, כי המורה הושיב אותם זה לצד זה. יַאמִי שמח, אך שקל לבקש מהמורה לשנות את הסידור החדש. הוא היה על סף התפרצות, וכל מה שרצה הייתה מנוחה ארוכה במיטתו הנוחה.
"אתה לא נראה כל כך טוב," ציין נַאטסוּאוֹ בדאגה קלה. "אולי יש לך חום? אתה חיוור, אבל סמוק."
"תודה," ענה יַאמִי. "אבל אני מרגיש טוב," שיקר. הוא היה שקרן טוב. נַאטסוּאוֹ משך בכתפיו, וראה את העניין הפעוט כסגור. הוא שילם על הצילום והחזיר את המחברת ליַאמִי. "תודה רבה!" אמר בחיוך הקורן שלו, שהאיר את עיניו הזהובות באור עדין.
"אני שמח שיכולתי לעזור," ענה יַאמִי באדיבות, והחל ללכת לכיוון ביתו. נַאטסוּאוֹ הלך אחריו. "אתה תמיד הולך ברגל?" התעניין. יַאמִי התאפק לא להזעיף פנים, אך ידע שנַאטסוּאוֹ סקרן ותו לא. יַאמִי הנהן לחיוב.
"אפשר ללכת איתך?" שאל נַאטסוּאוֹ. "אנחנו גרים קרוב אחד לשני." יאמי לא ענה, ונַאטסוּאוֹ ראה בכך הסכמה שבשתיקה. הם צעדו יחדיו בדממה למשך זמן מה. יאמי הרגיש את מבטו של נַאטסוּאוֹ בוער על עורו, והבחינה המדוקדקת החלה למתוח את עצביו המתוחים בין כה וכה עוד יותר.
יאמי הביט בנער הגבוה ממנו. "קרה משהו?" שאל, מסווה את עצבנותו.
"הפנית שלך תמיד שלוות," ענה נַאטסוּאוֹ. שניהם האטו את צעדיהם מבלי משים. "אבל יש לך מין מבט מוטרד בעיניים, כאילו אתה תמיד חושב על משהו עצוב."
"הו," הגיב יאמי. אבחנתו של נַאטסוּאוֹ הייתה מדויקת.
"אני יכול לעזור במשהו?" שאל נַאטסוּאוֹ בקול עדין, תווי פניו היפהפיים מתרככים.
"לא," ענה יאמי בקרירות שחיפתה על החום שפשט בגופו.
נַאטסוּאוֹ הניח את ידו על כתפו של יאמי. "זה בסדר... אתה יכול להדבר. אני אקשיב."
יאמי התנער מהמגע בפראות שהייתה קיימת בו, אך מעולם לא עלתה אל פני השטח. "אל תיגע בי," אמר, מנסה לא להישמע יותר מדי עצבני. נאטסואו נראה המום מעט מהתפרצותו של יַאמִי, שכן התנהגותו תמיד הייתי מעודנת, וקולו שקט וגרוע.
יַאמִי החיש את צעדיו, נחוש להתרחק מנאטסואו. הוא רץ אחריו והשיג אותו. "מה אתה בורח?" רטן.
"הבעיות שלי שייכות לי בלבד," ענה יַאמִי. "ואל תיגע בי," הוסיף. יַאמִי ניסה להירגע. מצד אחד, הוא כעס על נאטסואו. אך מצד שני...
צלצול קטע את השתיקה המביכה. נאטסואו שלף מכיסו את המכשיר הסלולארי שלו. הוא הקשיב במשך כמה שניות. "בסדר," ענה וניתק. יַאמִי הסתקרן לדעת מה קרה, אך לא שאל מאומה.
"הבית ריק," הפתיע אותו נאטסואו. "ואין לי מפתח. אוכל להישאר אצלך עד לערב?" שאל.
'אני לא יכול לסרב,' חשב יַאמִי. "בסדר," הוא ענה, נזכר שהוריו לא בבית היום. הכל פועל לרעתו. או שמא לטובתו?
"יופי, נוכל ללמוד יחד," הציע נאטסואו.
'אבל אני אוהב להתכרבל על הספה עם שמיכה כשאני לומד למבחנים,' חשב יַאמִי. 'הלך על זה.' הם המשיכו ללכת בשתיקה עד שהגיעו לבית משפחת מוּקַאשִׁי. יַאמִי הוציא את המפתח ונכנס לבית, מזמין את נאטסואו להיכנס אחריו. "תרצה לאכול משהו?" שאל.
"לא, תודה," ענה נאטסואו. "אני לא רעב." יַאמִי הורה לו לשבת על הספה בזמן שהביא כוסות מים. הוא התיישב לצידו של נאטסואו בלב פועם.
'קרוב כל כך, אך מחוץ להישג יד,' חשב יַאמִי בפעם השניה באותו היום.

הנער כחול העיניים התחיל להסביר את החומר באופן נוח ומעניין. נאטסואו מצא את עצמו מקשיב לכל מילה מהחומר אותו החשיב למשעמם. "מוּקַאשִׁי, אתה צריך להיות מורה," ציין נאטסואו לאחר שסיימו את הנושא הראשון. יַאמִי לא הגיב, ורק תקע בו מבט שאמר הכל. 'מורה?... לעולם לא.' הוא ניסה להמשיך להסביר את החומר, אך עיניו נחו על פניו של נאטסואו. הוא חייך, אך זה לא היה החיוך הרגיל שלו. זה היה חיוך מסוג אחר, ויַאמִי לא ידע אם לחשוש או לקוות.
"אני חושב שאני יודע מה מפריע לך," אמר נאטסואו, תופס את מבטו של יַאמִי בעיניו. יַאמִי לא הצליח להתיק את מבטו. "או, לפחות, דבר אחד," המשיך נאטסואו, קולו גווע ללחישה, וראשו מתקרב מעט יותר אל יַאמִי ההמום.
"יַאמִי..." לחש נאטסואו, אומר את שמו הפרטי של בהיר השיער. "אני מחבב אותך."
המילים הדהדו ברחבי תודעתו של יַאמִי. 'זה עוד חלום,' חשב, אך הכל נראה אמיתי מדי. האם זה היה פיו של נאטסואו שאמר את המילים המתוקות הללו? עיניו החמות שלפתו אותו? האם זוהי המציאות אליה פילל?
אצבעות רכות מצאו את דרכן אל לחייו, וכפות ידיים עדינות עטפו את פניו. שפתיים רכות התקרבו אל שפתיו, המשותקות כמו כל שאר גופו. עיניו של יַאמִי נעצמו אוטומטית כשהרגיש את שפתיו של נאטסואו על שלו, לוקחות את שפתו התחתונה ביניהן. יַאמִי התאפק לא לייבב כשניתק ממנו נאטסואו. 'עוד,' חשב יַאמִי, שהשתוקק לכך במשך כל כך הרבה זמן. הוא לא רצה שזה יגמר.

זרועות חזקות נכרכו סביבו, ונאטסואו משך אותו אליו. יַאמִי לא ייגע את מוחו בשאלות, כמו שעשה תמיד, אלא הרשה לעצמו לשקוע בחמימות המוצעת לו, זו שהיה זקוק לה כל כך. "ג-גם אני..." מלמל יַאמִי אל תוך כתפו של נאטסואו, קולו מעומעם ופניו לוהטות באדום. הוא הרגיש את אצבעותיו הארוכות של נאטסואו עוברות בשערו החום הבהיר.
"רוצה לצאת איתי?" הציע נאטסואו לפתע. זה לא היה ברור מאליו?
"זאת אומרת?..." שאל יַאמִי. הוא ידע, כמובן, אך רצה לשמוע זאת בעצמו.
"אתה יודע," חייך נאטסואו ולא פירט. התמונות שעלו בעיני רוחו של יַאמִי היו יותר מדי. "כן," מצא את עצמו אומר. הוא התחיל להרגיש לא נוח.
"עכשיו, צריך להמשיך ללמוד למבחן," הוסיף יַאמִי, מנסה להשתחרר מאחיזת הצבת של נאטסואו.
"כל כך מהר נמאס לך ממני?" התגרה בו נאטסואו, אך הניח לו לקום. יַאמִי נטל את מחברתו במוטיבציה מחודשת, בידיעה שמחכה לו שגרה חדשה, טובה יותר.
יַאמִי שילב את אצבעותיו בשל נאטסואו.
הוא היה קרוב, ובהישג יד.

כבר אמרתי לך שאקרא את ההמשך :)

ממש יפה
כדיי שתמשיכי

הסיפור זרם לי ומסקרן אותי לדעת מה יקרה בהמשך. במילה אחת? נפלא. בשתי מילים - נפלא ומדהים. מצפה להמשך בקוצר רוח.

ממש ממש אהבתי!!! הסיפור הכי יפה שקראתי פה עד כה! לאב יוווו!!! 3> 3> 3>

אשמח להמשך;]

תודה לכולכם! אין לכם מושג מה זה עושה לי, אני הולכת לחייך במשך חודשיים!
פרק 2 בקרוב~

וואו אוקיי ממש אהבתי את זה. את כותבת ממש טוב ואני אשמח לקרוא עוד דברים שאת כותבת.
בקשר לסיפור הזה - הוא נגמר יחסית סגור ואני ממש סקרן לראות איך תמשיכי אותו אבל אני סומך עלייך שזה יהיה מדהים.
אני מחכה להמשך.

שלום, תהל וטל. מה שלומכן?
הודעתכן היא ספאם. שתיכן לא חדשות, אך הפעם אני לא אזהיר. להבא שימו לב לחוקים הגלובאליים וחוקי הפורום לפני הגבה ופרסום אשכול חדש.
המשך גלישה נעימה