טריגר להתאבדות.

אני שוכב על אותה ספת עור מפורסמת בעוד הוא מדבר אליי במבטא אירופאי - כבר לא גרמני, אבל אם לא היית מכיר אותו היית אומר שיש לו מבטא צרפתי. מדי פעם הדלת נפתחת והמזכירה שלו באה עם מספר דפים ומבקשת שיחתום עליהם או מביאה לו קפה או משהו בסגנון - אבל זה לא מונע ממנו להמשיך להביט בי, לדבר אליי.
אני סוקר את התקרה. יש שם סדק חדש שלא שמתי לב אליו בפעמים הקודמות. אני מחליט לקרוא לו תומאס, כי כבר נגמרו לי השמות מקוריים לסדקים. אני שומע אותו שואל אותי במבטא המוזר שלו את השאלה המפורסמת שלא עוזרת בכלום - "איך אתה מרגיש היום?"
אני צוחק. צחוק מריר וציני. "כרגיל," אני רוצה לומר לו. "למה אתה מצפה?"
אבל כלום לא יוצא מהפה שלי כשאני פותח אותו. אולי אוויר חם או פחמן דו-חמצני, אבל לא קול.
"אדוארד..." אני שומע אותו קורא בשמי. "תענה לי."
אני ממשיך להביט בתקרה במבט ריקני. "אתה חושב שזה יעזור לי, אבל זה לא."
הוא נאנח. "אדוארד, אנחנו דואגים לך."
הצחוק שלי מתגבר, והוא קריר וציני יותר מאי-פעם. אני יכול להרגיש את המבט המבולבל והעצוב שלו, אבל זה כבר לא מפריע לי. שיעשה מה שהוא רוצה. אותי הוא לא יכול לשנות. לא יותר ממה שהשתניתי עד היום.
הדלת נפתחת בפתאומיות והמזכירה נכנסת שוב. "אתם יכולים להזדרז? יש עוד מטופלים בחוץ."
אני יודע מה הוא עושה אפילו בלי לראות אותו. הוא שולח במזכירה מבט נוקב, מהמבטים הפסיכולוגיים האלה שלו שאומרים: "את יודעת כמה המצב שלו חמור. תני לנו זמן."
אני בטוח שהיא מהנהנת ויוצאת, כי הדלת נטרקת כמה שניות מאוחר יותר.
"אדוארד, שמעת את הלני. דבר אליי, הזמן שלנו אוזל!" המבטא הגרמני שלו מפעם חוזר לרגע, אבל אני יודע שזה רק רגעי.
"אין לך מושג עד כמה." אני צוחק שוב, הפעם הצחוק שלי נוטה יותר לכיוון צחוק פסיכי מאשר צחוק קריר וציני כמו שהוא רגיל אליו ממני. אני אפילו לא יודע למה.
אני רואה צל של ציפור שמתיישבת על אדן החלון ממבטי המתמשך על התקרה. ציפורים הן חיות שמצד אחד יכולות להיות כל-כך חופשיות ולעוף להן לאן שרק ירצו, אבל מצד שני הן יכולות להיות כבולות לאותו מקום ולאותו גורל כל חייהן האומללים.
הייתי רוצה להיות ציפור יום אחד, אולי באחד הגלגולים הבאים.
אני מתחיל לשמוע צעקות ממחוץ לדלת. כמה מטופלים זועמים כנראה. אפשר להבין אותם. גם אני הייתי מתנהג כמוהם אם היה לי אכפת ממשהו.
"אדוארד, אם לא תענה לי עכשיו אנחנו ניאלץ לשלוח אותך לאשפוז, או גרוע מזה." אני שומע אותו אומר לי.
"אוקיי." הקול שלי נשמע כל-כך קריר שהוא לא נשמע אנושי בכלל. אבל אני לא מרגיש אנושי כבר זמן מה, ככה שזה די הגיוני.
"אדוארד, אני אלך לבקש מהלני את המסמכים ואתה תאושפז בכפייה אם לא תעשה משהו." הוא חושב שזה איום כלשהו, אבל כבר לא אכפת לי מכלום והוא יודע את זה.
אני עוצם את העיניים שלי ותוהה אם הוא ראה אותי עושה את זה. כנראה שלא, כי כמה שניות לאחר מכן אני שומע את חריקת הכיסא שלו ואת צעדיו על רצפת העץ. הוא לא למד מהפעם הקודמת, כנראה.
חיוך קל עולה על שפתיי כשאני סוף סוף שומע את הדלת נטרקת מאחוריו ואת הצעקות מתגברות. אני קם מספת העור הארורה שחלק כה גדול מהחיים שלי ביליתי עליה ואני מחטט במגירות של אחת השידות. הוא לא למד שאסור להשאיר אותי לבד. הוא לא למד שאסור לסמוך עליי עם התרופות שלו. הוא לא למד לקחת אותי ברצינות.
אני לוקח את אחת הקופסאות ומרוקן אותה אל תוך היד שלי ובידי השנייה אני לוקח כוס פלסטיק וממלא אותה במים מהמיכל שנמצא אי שם בחדר.
אני שם את הגלולות אחת אחרי השנייה בפה שלי ושותה את המים. הם קרים, וזה מזכיר לי רגעים שאני לא רוצה להיזכר בהם, בייחוד לא עכשיו. אני מדדה בחזרה אל ספת העור ונשכב עליה, מטושטש.
המחשבה האחרונה שלי באותו הרגע היא על תומאס, הסדק החדש. אני תוהה איך הוא נוצר ולמה עד שסוף סוף האפלה משתלטת עליי.
אני לא מרגיש כלום. לא ציפיתי להרגיש משהו. בפעמים הקודמות הרגשתי משהו - כאב, טשטוש, או אלמנט קל של חרטה, אבל הפעם אני לא מרגיש כלום.
הדלת נפתחת מחדש, והוא עומד בפתח עם המסמכים, כנראה חתומים. הוא מסדר את המשקפיים שלו ומרים אליי, או לפחות אל מה שהייתי פעם את מבטו. המבט שלו מבולבל.
"אדוארד?" אני שומע קול מעומעם. "אדוארד?" הקול מתגבר. "אדוארד!" הוא מטלטל את הגוף ששוכב על ספת העור שלו, כנראה מבין שהוא לא היה צריך להשאיר אותי לבד שוב.
הצרחות שלו מתגברות ואנשים מתחילים להתכנס סביב הדלת כדי לראות מה קורה. הלני נכנסת בריצה. "דוקטור הופמן, הכל בסדר?" היא שואלת.
הוא מרים אליה את מבטו ודמעות מתחילות לזלוג במורד פניו. הוא מניד בראשו לשלילה, והיא מבינה. היא ניגשת אליו ומחבקת אותו חיבוק קטן בניסיון כושל לעודד אותו.
אני מגחך. ציפיתי ממנה ליותר. אני שומע את ההתלחששויות המתגברות מצד האורחים והמטופלים האחרים שלו. הם תוהים מה קרה. אפשר להבין אותם. הלני מרחיקה אותם מהדלת ומבקשת מהם לתת לו מנוחה. הם מתרחקים והיא סוגרת את הדלת מאחוריה.
כמה ימים לאחר מכן, המקרה הוא כותרת ראשית בכל העיתונים. אף פעם לא אהבתי תשומת לב גדולה כל-כך, אבל הוא? הוא חי על זה.



זה מצחיק, כשאני חושב על זה עכשיו. התחלתי את חיי על ספת העור הזאת, כפי שהוא תמיד נהג לספר לי, וסיימתי אותם על אותה ספת עור. אותה ספת עור שהייתה חלק כל-כך משמעותי בחיים שלי, ועכשיו גם במוות שלי. אבא תמיד אמר לי שיש לי חוש הומור מוזר, כי מוות זה לא עניין מצחיק והכל, אבל אף פעם לא הבנתי אותו, והוא לא הבין אותי. לא תמיד האדם מבין את הסביבה שלו, לא?
יום אחד הוא פוגש אותי שוב. הוא זקן הרבה יותר משאני זוכר אותו, והוא נראה אומלל.
"למה, אדוארד?" הוא מדבר בקול כה חלש שבכלל לא דומה לקול שלו שהכרתי. המבטא האירופאי שלו נעלם כמעט לגמרי. "למה עשית לי את זה?"
אני מביט בו לרגע באותו מבט ריקני שהבטתי בו תמיד, הפעם כדי לעורר בו תקווה שאולי הפעם אני אסביר את עצמי. אבל אני לא אדם כזה נחמד, אז אני פשוט צוחק והולך משם - משאיר אותו לבד, בדיוק כמו שהוא השאיר אותי פעם. בדיוק כמו שעשיתי לו באותו יום גורלי. בדיוק כמו שאמא עשתה לשנינו.
אף פעם לא האמנתי בגן עדן או בגיהנום, אבל כשאני חושב על זה עכשיו - אולי הוא צדק באותה שורה שהוא כתב באחד הספרים שלו. אולי באמת מרוב חוסר מקום בגיהנום כולם הולכים לגן עדן. אני הולך לחדר שלי, או כפי שהמנטור שלי או מה שהוא לא יהיה אמר לי - חדר החלומות שלי, ונשכב על ספת העור. אם כבר סיום מעגל - שיהיה גדול ועגול יותר מכל מעגל אחר. שיהיה מתאים למה שהיה לי, שיסמל משהו בעבורי. ואיזה סמל משמעותי יותר לחיים ולמוות שלי מאשר ספת עור חומה?


ת"ב?

טוב, אני אנסה להיות הכי כנה שאפשר בלי לבכות באמצע.
הקטע הזה מקסים, כל חלק שהוא. בהתחלה אני מודה שלא הבנתי מה קורה שם בדיוק, אבל אז שהסברת את הכל הרגשתי מן בחילה כזאת כי הבנתי מה אדוארד הולך לעשות.
את האמת, זה אחד הקטעים הכי יפים וכנים שקראתי שלך. אהבתי כל חלק ממנו, במיוחד את הסוף, הוא היה מעולה.
תמשיך לכתוב

מקסים ממש. אהבתי את הטוויסט בסוף.
אין בעיה בביטוא, והקטע רציף ומעניין.
כל הכבוד!

לא נתתי ת"ב כבר אלף שנה אז אני מתנצלת אם זה צולע.

קטע מיוחד, אהבתי את המוטיב החוזר של הספה מאוד, אני בנאדם שאוהב חזרתיות ומעגלים וזה התאים לי בול. זה גם לא היה מוגזם מדי, כי יש אנשים שכותבים ומזכירים את המוטיב הזה כל שורה, וזה מעצבן. אתה כתבת חכם, כמו שאני אוהבת, ורק על זה תקבל ח"ח ממני.
מה שכ, הקטע של הכתבה שכתבת לא היה - הממ- "כתבתי" בכלל. לא האמנתי שזאת כתבה בעיתון.
אבל זה באמת זניח, הסיפור נפלא, אהבתי את הבקגראונד ואת העובדה שהגיבור לא מפסיק את הסיפור כשהוא כבר מת... בקיצור, תמשיך לכתוב, מתה על הסגנון הזה. (: