הבטתי לשם.
הבטתי אל האופק, אל המקום ששם הוא נעלם ולא נראה שוב.
זכרונות, כל כך הרבה זכרונות... מחיתי דמעה והתיישבתי על הדשא.
הבטתי לאופק. לשקיעה. שם הוא רץ, ומשם לא חזר.
אף אחד לא יודע מה קרה לו.
הלכתי, שוב ושוב, צולע ומאשים את עצמי בכך שעשיתי זאת, אפילו שזה לא היה נכון.
הבטתי לאדמה. לא היה לי אכפת מכלום.
אחי מת.
הוא מת.
בכיתי, והפעם התעצלתי למחות את הדמעות. דמות מוכרת חייכה אליי.
אחי.
ניסיתי לגעת בו, אך לא יכולתי.
"אני תמיד אהיה איתך" הוא אמר ונעלם.
ונשארתי שם, שעות, בוכה בלי הפסקה, עד שהשחר עלה.
-------------------

ת"ב?

ממש יפה :)
במשפט השלישי הסוף, "התיישבתי על הדשא", נראה לי קצת תלוש. לא מתאים לאווירה הכללית.
אהבתי שחזרת על המילה "האופק" כמה פעמים.
המשפט הבעייתי היחיד שהיה לי הוא זה-
"בכיתי, והפעם התעצלתי למחות את הדמעות. דמות מוכרת חייכה אליי."
קודם כל, המילה התעצלתי לא נראית קשורה. אולי אפשר להכניס במקומה "לא רציתי"?
וגם הסוף שלו נראה ממשי מדי. הייתה מוסיפה שזו דמות מוכרת ומטושטשת, מרחוק.

מצטערת אם פגעתי..
בהצלחה!