טוב, אז חופש גדול וכל זה, והחלטתי להשקיע ולכתוב משהו שהוא לא שיר.
אז קשה לי להחליט אם אני אוהבת את התוצאה או לא, ובכל מקרה, חשובה לי גם דעתכם.
ותת״בבו בעיקר:)
----------------------------
הוא יכל לבהות בה שעות, באותה הילדה עם האוזניות שרקדה כל יום במרפסת ביתה. היא הייתה לבושה בשמלה וטייטס ורקדה בעיקר עם הרגליים, פעם מהר ופעם לאט. היו קפיצות ותנוחות על הרצפה, ולפעמים היא חזרה על צעדים, אבל היא אף פעם לא חזרה על אותו ריקוד פעמיים.
לפעמים היא הייתה רוקדת כמה דקות, ואז נכנסת לביתה ויוצאת כעבור כמה דקות נוספות. לפעמים היא הייתה רוקדת במשך שעות, ואז היא הייתה בוהה בשעונה וצועקת: ״מה? כבר שש? אני מאחרת לשיעור!״ ונבלעת בביתה, רק כדי לצאת כעבור חמש דקות מהכניסה האחורית של הביניין עם בגדי האימון בשקית. אבל לא היה לו איכפת כמה זמן היא רקדה, הוא אהב לראות אותה רוקדת.
יום חמישי אחד היא יצאה למרפסת בלי האוזניות, וכל מי שהיה בסביבה שמע את המוזיקה. היא הייתה שקטה כזאת, והיה לו ברור שזה פסנתר שלצליליו היא רוקדת. מאחת הדירות בקומה הרביעית נשמעה נגינת פסנתר שליוותה את המוזיקה, ואחד השכנים מקומה שמינית הצטרף בחליל. הכל נשמע קסום כל כך וכל מי שהיה באזור נעצר והקשיב, אבל זה לא הזיז לה, והיא רק ניגשה למעקה המרפסת, עלתה על קצות אצבעותיה והרימה את רגלה. שלושים מעלות, שישים מעלות, תשעים מעלות, הרגל המשיכה להתרומם, וכבר כמעט שהגיעה למאה שמונים, אבל הברכיים נשארו ישרות והוא לא הבין איך היא עושה את זה.
בהמשך, היא הפסיקה לשים אוזניות בכלל. המוזיקה הייתה יוצאת מהמרפסת ומתפזרת בכל הבניין, ואנשים היו עוצרים לרגע, עוצמים עיניים ונותנים לעצמם להתחבר למנגינה. הוא שם לב שהרגליים שלה תמיד זזות בקצב של המוזיקה, לפעמים הן נעות במהירות האור, ולפעמים הן נמרחות על הרצפה כמו בהילוך איטי. לא היה איכפת לו מהקצב או מהמוזיקה, הוא אהב לראות אותה זזה בתיאום מושלם עם המנגינה.
פעם אחת, אחרי שסיימה לרקוד, היא נשענה על מעקה המרפסת והרימה את ראשה. שיערה החום התפזר בחינניות מצידו השני של המעקה ושמלתה הכחולה עלתה מעט, ועייניה השחורות התמקדו בו, וחייכו.
״את רוקדת יפה.״ הוא אמר את מה שלדעתו היה מובן מאליו.
״באמת? שמחה לשמוע!״ היא ענתה, וניתן היה לשמוע את החיוך שלה במילים.
״תהיתי כמה זמן את כבר רוקדת, שאת רוקדת ככה,״ הוא פלט, מנסה להרוויח זמן כדי למצוא את המילים הנכונות.
״מגיל שש, אבל זה בא עם המון עבודה קשה,״ היא אמרה, אבל הפעם היא נשמעה קצת אחרת, כאילו מישהו עימעם את האור בתוכה.
הוא נשם עמוק. ״אני אוהב אותך.״
היא ביצעה כמה צעדים, ואז קפיצה, וסיבוב, ועוד קפיצה, ואז היא הרימה אליו את מבטה. ״גם אני.״

זה קטע ממש חמוד, הוא באמת נחמד ואהבתי את הרעיון, וזה ממש ממש טוב לקטע ראשון, וגם יש תיאורים שזה מצוין. אהבתי את זה שהוא מכיר אותה דרך הריקוד שלה, והתיאורים של המוזיקה היו ממש נחמדים.

קודם כל, יש לך כאן שגיאת הקלדה - רשמת 'כמ' במקום 'כמה'. עוד משהו קטן, שהשתמשת בשני סימני קריאה - בעיקרון מספר זוגי של סימני קריאה זה לא תקני, וצריכים להשתמש במספר אי זוגי, וחוץ מזה אני חושבת שסימן קריאה אחד יספיק כאן.
עכשיו דבר אחד שדי הפריע לי כאן, ואני רואה אותו בהרבה מאוד קטעים, הוא שהשתמשת המון במילים עם השורש 'ה.י.ה.', כשיכולת להחליף אותן במילים אחרות לדעתי. זה קורה הרבה בקטעים שכתובים בזמן עבר, ואני פשוט חושבת שיש הרבה מילים אחרות שיכולות להחליף את המילים האלו, ככה שגם אותה המילה לא תחזור הרבה פעמים וגם למילים האחרות תהיה יותר משמעות. אני חושבץ שכדאי לך להחליף את המילים האלו במילים אחרות, לפחות בחלק מהפעמים, זה יוכל מאוד להוסיף לדעתי.

הניסוח של המשפט הזה קצת לא ברור, אני חושבת שאולי 'לא באמת היה לו אכפת כמה זמן היא רקדה, העיקר שהיא עשתה זאת - הוא אהב לראות אותה רוקדת.' יהיה קצת יותר ברור.

לא ממש הבנתי כאן אם היא ניגנה בפסנתר או שזה היה בשיר או שהאיש מהקומה הרביעית ניגן.

יש לך כאן 'ף' מיותרת בסוף המשפט.

יש לך כאן שגיאת הקלדה - רשמת 'כמ' במקום 'כמה'. חוץ מזה, משהו בחלק הזה הרגיש לי קצת לא אמין - היה אפשר להבין מהקטע שהוא לא ממש מכיר אותה, ושהוא מכיר אותה דרך הריקוד שלה ואוהב לצפות בה. זה כן הגיוני שהוא יאהב אותה, אבל משהו הרגיש לי קצת מוזר בזה שיש לו מספיק אומץ להגיד לה את זה - אם הבנתי נכון, זו ילדה שהוא כנראה לא דיבר איתה בחיים, וזה קצת מוזר שהוא יגיד לה את זה וירגיש מספיק בנוח בפעם הראשונה שהוא מדבר איתה. עוד יותר מוזר היה, שהיא אמרה שגם היא אוהבת אותו - אם הבנתי נכון, הרעיון של הקטע הוא שהוא צופה בה רוקדת, והיא אפילו לא מכירה אותו, אז זה קצת מוזר שהיא אומרת שגם היא אוהבת אותו. אני חושבת שאת יכולה להפוך את זה להגיוני יותר אם תוסיפי אולי עוד שיחה ביניהם לפני זה ותתני בה הסבר הגיוני, אבל זו רק דעתי - יכול להיות שפשוט הבנתי את הקטע לא נכון.
בכל מקרה, זה באמת קטע ממש חמוד וניהניתי לקרוא אותו, ואני מצטערת אם פגעתי ומחכה לקרוא עוד קטעים שלך.

אז קודם כל, תודה רבה:)
תיקנתי את השגיאות ושיניתי קצת את המשפטים (זה עם הפסנתר וההוא עם הכמה זמן שהיא רוקדת). לגבי ה׳ה.י.ה׳, אני מנסה לבדוק אני אחפש, אבל אני נראה לי שאני בכל זאת אשאיר את זה ככה...
לגבי הסוף, אני לפעמים שוכחת שמה שברור לי לא ברור לכולם.
אז בעיקרון, הם שכנים, גרים באותו בניין וכל זה. יצא להם קצת לדבר, הם הכירו אחד את השני וזה.
ברעיון, היא ידעה שהוא מסתכל, היא תמיד יצאה מהכניסה האחורית ככה שהוא יכל לראות אותה. היא נשענה על מעקה המרפסת כי היא ידעה שהוא שם. בעיקרון התכוונתי לכתוב ׳בהמשך, היא הפסיקה לשים אוזניות, כנראה שההשפעה מיום חמישי שינתה אצלה משהו.׳ ההשפעה הזאת הייתה הוא. היא ראתה שהוא נהנה והמשיכה לעשות את זה, שימשיך להינות.
בקיצור, הם הכירו קצת. היא אהבה אותו, הוא אהב אותה. היא רקדה בשבילו וידעה שהוא מסתכל. לא ממש יכולתי לכתוב את זה כי זה מנקודת מבטה שלה ולא שלו...
טוב, מצטערת שזה לא יצא מובן ומקווה שהצלחתי להבהיר קצת את הקטע...

אוי זה מקסים
הרעיון הכללי ממש מקורי וחמוד ואני חייב לציין שגם לי יש נטייה לרקוד על הגג אופס
נניח בצד את העובדה שזה כתוב מקסים ושיש לי רק הערות טכניות וצורת הכתיבה נהדרת, אני רוצה להתמקד רגע בדיאלוג בסוף כי חוץ מזה באמת אין לי מה להעיר

יש לך כאן שגיאה חוזרת עם פיסוק לפני סגירת מרכאות. זה צריך להיראות ככה:

אם יש פעולה ישירה שמתייחסת למה שנאמר במרכאות אחרי שהן נסגרות, צריך להיות פסיק ולא נקודה. דרך אגב, הרגיש לי שקצת חזרת פה על ״היא״ ו״הוא״ יותר מדי פה - בחלק מהמקרים היה אפשר להוריד את זה.
כמו לילי, גם לי הסוף לא התחבר כל כך - אני חושב שצריך לציין בעלילה עצמה שהם הכירו עוד לפני ולהדגיש את זה קצת יותר.
חוץ מזה אין לי הערות, זה היה מקסים ומאוד נהנתי לקרוא! תמשיכי לכתוב :)

תודה:)
אני אנסה להכניס את זה.
לגבי ה'הוא' ו'היא', בעיקרון השמות שלהם לא מוזכרים, אז אי אפשר כל כך לשנות. אני אעבור על זה שוב בקרוב ואבדוק שוב אם יש מקומות שאפשר להוריד...

קטע חמוד
אהבתי את הרעיון

כמו שכבר אמרתי, זה ספאם. שימי לב להבא ואל תחזרי על כך.