היצירה מדורגת בדירוג R על אזכורים למין.


טוב, חשבתי על זה בשביל מחסן האתגרים. בסופו של דבר, זה יצא לי רומן מלוכלך שהחלטתי לפרסם לו המשך, כי, אני מת על רומנים מלוכלכים. כרגע אין ממש תוכן עניינים, או פרולוג, אבל אולי יהיו בקרוב. אניוואי, יש תקציר. מקווה שתיהנו!
תקציר: טינה מרפי-טורס (בדרך כלל סתם מרפי) היא עורכת במשרדי העיתון "ניו יורק טיימס אינטרנשיונל" בברלין. יום אחד הבוס שלה, דון, מחליט לשלוח אותה במסגרת "חילופי עובדים" ללונדון למשך חצי שנה, שם טינה חווה את משרד העיתונות הכי משוגע, מטורף והזוי שיש...

פרק ראשון - לונדון.

היום הזה התחיל שעה אחת מוקדם מדי.
לעזאזל עם הג'ט לג. לונדון זה מקום מחורבן; אני רגילה שהיום שלי מתחיל בשש, לא בחמש, עמוק במיטה שלי בבית שלי בברלין.
אבל למה, למה לעזאזל, שהבוס יחליט לשלוח אותי להולנד, למקום שבו זה לא כל כך נורא? בואו נזרוק את טינה מרפי-טורס בלונדון, כדי שהיא תאחר ליום הראשון במשרד החדש שהיא תעבוד בו במסגרת "חילופי עובדים" של העיתון העולמי "ניו יורק טיימס הבינלאומי".
לעזאזל עם דון והגחמות האידיוטיות שלו.
בכל אופן, בגלל שהשעון שלי היה עדיין מכוון על הזמן של ברלין, הייתי עלולה לאחר. למרבה המזל, חששתי שזה יקרה, והכנתי מבעוד מועד עוד שלושה שעונים מעוררים לשש בבוקר של לונדון הארורה.
נהדר. עכשיו רק נותר לי לסבול את היום שלי, שיתחיל שעה אחת מוקדם מדי ויסתיים שעתיים מאוחר מדי, כי דון דיבר עם הבוס הזמני שלי והורה לו לתת לי שעות נוספות היום, כדי שאוכל "להכיר את שאר העובדים טוב יותר". אני בטוחה שזה בגלל שאני שכנעתי את האקסית של דון לזרוק אותו לכל הרוחות.
בכל מקרה, התעוררתי בבהלה במיטה של החדר בדירה הזמנית שלי, לחצי השנה הקרובה. התחבטתי סביב בניסיון לכבות את השעון המעורר, שניקר באוזניי. אחרי כמעט עשר דקות, שבהן שכחתי ששמתי את השעון מתחת למיטה כדי לגרור את עצמי מחוץ למיטה, קלטתי איפה הוא וגררתי את עצמי החוצה מהמיטה, מקללת את הטיפשות שלי באותו ערב, כשכיוונתי את השעון המעורר.
פתחתי את הדלת של ארון הבגדים בסערה. הגעתי אתמול בחמש של גרמניה, כלומר, ארבע של אנגליה, והתמקמתי בדירה. מהמראה הקבועה בדלת הארון ניבטה אלי הבבואה שלי – הבחורה בת העשרים ואחת הכי מבולגנת שהכרתי.
עיניים שחורות מוכרות, שיער דבש ארוך וגלי עוד יותר מוכר. פנים עגולות וסקרניות, שכעת לבשו הבעה זועפת. בחיים שלי לא נראיתי יותר כמו עצמי מאשר עכשיו.
קטפתי ג'ינס כחולים-כהים, חולצת טריקו לבנה קצרה ומעיל עור שחור מאחד המדפים והתלבשתי במהירות. ייקחו לי עוד שלושים דקות להגיע למשרדים החדשים, ולכן אני אצטרך להתארגן במהירות כפולה היום.
מצאתי את המברשת, סירקתי קצת את השיער ושלחתי מבט חטוף, אל השעון ואל הבבואה שלי. לאחר התלבטות קצרה, החלטתי שאין צורך באיפור היום, עשיתי את שאר סידורי הבוקר בפחות מחמש דקות, ולאחר ארוחת בוקר קצרה ומזינה שכללה חטיף גרנולה מצופה שוקולד, ירדתי במדרגות הבניין אל הרחוב, עם ארנק מלא בליש"ט כדי לשלם על מונית.
עם המזל המחורבן שלי, לא הספקתי לשכור מכונית.
התרסקתי אל תוך המונית הראשונה שעצרה, מלמלתי את הכתובת לנהג ונאנחתי במקומי. לונדון ואני לא התחלנו ברגל ימין. כנראה הייתה בזה חלק מהשנאה שלי למקום החדש, הסגרירי והאפור שהוכרחתי לשהות בו. מקום שבו, משום מה, היום של כולם מתחיל שעה אחת מוקדם יותר משאר העולם הנורמלי. מה עובר על האנשים האלה?
לאחר נסיעה של שלושים דקות, שממנה הארנק שלי יצא קל יותר (נהגים אנגליים מעצבנים והמונים הדופקים שלהם), הגעתי למשרדים, סוף סוף. תהיתי תוך כמה זמן לונדון תוציא אותי מדעתי. חמש שעות? יום שלם? אולי ברגע זה?
בטינה הולכת וגוברת למקום, נכנסתי לדלת הזכוכית המסתובבת של המשרדים.
ייאמר לזכותם של האנגלים, המשרדים שלהם היו הרבה יותר מהודרים משלנו, אף על פי שמשום מה, חלק ניכר מהקירות צופה במראות ובחלונות. לא הבנתי מדוע; זה לא שהנוף בחוץ כל כך מסעיר: רחוב אפרורי ושמיים סגריריים כמו בכל אנגליה. גם את המראות לא הבנתי: האנגלים חרדים למראה שלהם, אולי?
"הלו, את בטח טינה," בחור חביב עם מבטא בריטי נוראי ובלורית שחורה עוד יותר נוראית התקרב אלי והושיט לי את ידו ללחיצה. "אני מתיו, והבוס מינה אותי להכיר לך את המשרדים. נעים להכיר."
לחצתי את ידו של מתיו בזעף. "אל תיעלב, אבל אנגליה לא עשתה עלי רושם כל כך טוב עד עכשיו," רטנתי. אני אימפולסיבית. לא שולטת בזה.
כנראה שההצהרה שעשעה את מתיו. "חוצפה אמריקנית, מה?"
"טוב, ההורים שלי אמריקנים. אני הגעתי לשורשים שלנו, לגרמניה."
"באמת? הסבים שלך גרמנים?" מתיו שאל בעניין, עיניו השחורות בורקות. קלטתי שאני מגלגלת שיחת חולין מיותרת במקום שלא רציתי להשתלב בו כלל.
הרפיתי מידו של מתיו. "כן. מה שתגיד. תראה לי את המקום."
מתיו לא התייאש, ככל הנראה. הוא היה נחוש בדעתו לדבר אתי. "אין בעיה." הוא לקח אותי אחריו, שואל אותי שאלות יבשות ומיותרות ומסביר על המקומות שעברנו בהם בעוד אני מהנהנת, מעמידה פנים שאני מקשיבה ועונה לשאלות שלו תשובות יבשות ומיותרות.
"והבוס?" שאלתי. מתיו הנהן, תלתליו השחורים מיטלטלים.
"כן, נהדר שהזכרת לי." המבטא הבריטי שלו הודגש. "הממונה עלינו, בתור צוות –"
"סליחה? אני עובדת לבד," הדגשתי. "עורכים לא עובדים בקבוצות!"
"חבל מאוד, כיוון שהממונה עלינו, אלכסנדר נולס, החליט כי נעבוד יחד."
"הוא אח של דון במקרה?" רטנתי. מתיו הרים גבות.
"מסתובבת שמועה שהם אקסים."
"מה לעזאזל? אני בדיוק הפרדתי את דון מחברה שלו!" מחיתי. דון לא הומו. הוא ניסה להתחיל עם כל העובדות שלו!
"טוב, אלכסנדר לא מודע לזה. את צריכה לראות את המשרד שלו." מתיו פלט צחוק קצר. "הוא צייר נהדר, אוהב בעיקר לצייר גברים נאים וצעירים."
"סוטה?"
"מאוד."
התחלתי לחשוב שאולי מתיו הוא לא שותף לעריכה כזה נורא. רק צריך לתקן את המבטא והבלורית הנוראיים שלו, והוא יהיה פרטנר נהדר לעריכות של כתבות מידע או שערורייתיות על סלבס לא-נאותים.
כפי שכבר הנחתם, הסוג השני הוא החביב עלי.
"והמשרד שלנו?" שאלתי, כי ידעתי שלעורכים יש משרד משלהם. מתיו הרים את גבותיו שוב.
"לעורכים אין משרד. יש מן חדר שבו אנחנו בודקים את התוכן, עם שני מחשבים, אבל זה לא נחשב משרד."
"יש לכם חדר 'עובד תורן', לפחות?" רטנתי. מתיו חייך.
"האמריקנים מלוכלכים, כפי שיודעים."
"אולי תתפלא, אבל לדעתי ברלין וניו יורק לא היו כל כך שונות במנהגים האלה."
"לידיעתך, יש חדר 'עובד תורן'. וכפי שכבר ניחשת, רוב העובדים משתמשים בו רק כדי להזדיין."
"השימוש של חדר 'עובד תורן' לא משתנה גם כשעוברים בין יבשות, מה? גם באסיה, אוסטרליה ואמריקה הצפונית זה ככה. בנוגע לדרומית ולאפריקה, אני לא בטוחה."
"ומה בנוגע לאלסקה?" מתיו הציע. נחרתי.
"אל תהיה מגוחך. באלסקה אין מספיק עסקים כדי לעשות בו חדרי 'עובד תורן'."
"ואני מניח שאת מעולם לא הנחת לעצמך לבלות בחדר 'עובד תורן'?" מתיו שאל כבדרך אגב כשהדריך אותי לחדר שבו אנחנו אמורים לעבוד. הנדתי בראשי בגיחוך.
"רואים שאתה טירון. פעם או פעמיים. העובדים אצלנו הם לא בדיוק הטיפוס שלי," הפטרתי.
"לא היית שם עם אנגלים, טינה?"
"למה, אתם שונים? לפני זה שותים תה בחלב או משהו בסגנון?" שאלתי בלעג. מתיו נחר.
"רואים שיהיה כיף אתך בעבודה. רק אל תתקרבי לכמה חבר'ה בעבודה פה, והכול יהיה בסדר."
"האריס, מרפי כבר הגיעה?" בחור חדש שאל. הוא היה גבוה, לבוש בחליפה כחולה-כהה, ועיניו היו כחולות וגדולות ויפות – אוקיינוס שלם של צבע מימי. שיערו היה שחור כעורב, חלק, קוצני, עם גוונים של בלונד, אדום, חום ונחושת. הוא היה הזוי על כל הראש, וראו את זה.
מתיו הנהן. "אלכס, תכיר את טינה."
"'אלכסנדר', בשבילך. יופי שאתה עושה משהו בסדר, לשם שינוי," אלכס רטן. מתיו צחק צחוק מתוח.
"טינה, תכירי את אלכסנדר, הממונה עלינו."
שלחתי אליהם מבט סולד ונדהם. "אז אני מבינה שאצלכם אין דבר כזה שנקרא 'בוס מזורגג'?"
אלכסנדר צחק ולחץ את ידי. "בחורה כלבבי. אני רק מקווה שאתם לא קוראים ככה לדון, שם בגרמניה."
"הו, דון? הוא טמבל לגמרי. אוהב לתקוע את העובדות שלו," הפטרתי בזלזול. אלכסנדר הסמיק מעט.
"אני אניח לכם להתחיל לערוך את המהדורה של מחר, כן?" הוא אמר, מדגיש את המבטא הבריטי שלו והסתלק. לפני שהסתלק, הוא נזכר לנבוח על מתיו: "חתיכת אידיוט חסר מוח, למה אתה סתם עומד שם, תתחיל לעבוד!"
מתיו הסמיק והחל לצעוד לחדר העובדים. מיהרתי אחריו בתדהמה וסלידה.
"היי – מה זה היה, לעזאזל?" שאלתי בגועל והלם את מתיו המסכן. מתיו הסתובב אלי, עיניו השחורות בורקות בכעס.
"האידיוט הזה, דוחים אותו פעם אחת והוא שונא אותך לכל החיים," הוא רטן.
"רגע, אלכס ניסה להתחיל אתך?"
"רכילות ישנה. לפני שנה וחצי, בערך? נשארנו אחרונים בכל המשרדים כי הוא עיכב אותי שם שעות, ואז הוא ניסה לתפוס אותי על הלשון."
"מה זה אומר? סלנג בריטי?"
"משהו כזה. סירבתי בנימוס, אחרי שבוע הוא ניסה שוב, וחוזר חלילה. בשלב מסוים נמאס לי, וצעקתי עליו מול חצי מהמשרד שיעזוב אותי, סוטה אידיוטי שכמוהו. מאז הוא שונא אותי ודופק אותי בעבודות הכי מסריחות שאפשר."
"למה הוא לא פיטר אותך, אם כבר?"
"הוא ניסה להתחיל אתי עוד כמה פעמים מאז. הוא ניסה לפטר אותי אחרי שהמשכתי לסרב לו, אבל אז הבהרתי לו שאין לו עוד עורכים שפויים חוץ ממני. איך אמרת, שדון אוהב לתקוע את העובדות שלו? אלכס אוהב לתקוע את העובדים שלו."
"אני מבינה שהוא משתמש מרכזי בחדר 'עובד תורן'?"
"אני די בטוח שהוא זיין תשעים אחוז מכל המשרדים." מתיו פרץ אל חדר העורכים בסערה. גיחכתי. ציפיתי ממתיו להיות ילד טוב ירושלים, אבל מתברר שהוא חתיכת פרחח ממזרי שלא אכפת לו מכלום.
"יש כל כך הרבה בריטים הומואים?"
"לא, הוא משכר את הבחורים פה ורק אז," מתיו הסביר. לא עמדתי בזה. פרצתי בצחוק.
"יש לכם חתיכת בוס ממזר, מה?" אמרתי בין הצחוק. מתיו חייך חיוך קטן בתגובה.
"לא כמו שלך, גרמנייה. איך זה עובד אצלכם?"
"דון מחזר אחרי כל עובדת עד שאין לה יותר מדי ברירה חוץ מלתת לו את מה שהוא רוצה ואז לזרוק אותו אחרי שבוע."
"נשמע נהדר."
"בגלל זה הוא תקע אותי במקום העלוב הזה, בלי להעליב."
"מה, סירבת לו?"
"שכנעתי את מארי, שהיא החברה הכי טובה שלי, לזרוק אותו."
"הבנתי." מתיו התרסק על אחד ממושבי העור. "נשמע נפלא."
"אתה יודע, זאת נראית כמו התחלה של רומן מלוכלך," הודיתי והתיישבתי על המושב השני, מול המושב של מתיו. מתיו חייך חיוך ערמומי בהחלט.
"מי אמר שזה לא?"
תראו את זה. אולי לונדון לא נוראית כמו שחשבתי שהיא.

הודעה זו נערכה ע"י Death Boy ב Jul 30 2017, 13:56 PM

ממש אהבתי :)
נ.ב החתימה שלךממש מגניבה מאלק פוראבר 3>

היי alwayse16! אני שמחה שאהבת את הסיפור, אך לצערי התגובה שלך נחשבת לספאם. כאשר את מגיבה לסיפור בפורום, עלייך לציין מה אהבת בו ומה כדאי לשפר, אם יש. אני ממליצה לך לקרוא שוב את חוקי הפורום לפני שאת ממשיכה להגיב בו בכדי שלא תחזרי על כך. שימי לב להבא, המשך גלישה נעימה ^^

היי טיילור! תגובה מפורטת אני עוד אכתוב לך בהמשך, אבל רציתי לציין שלא ציינת בכותרת המשנה ובגוף האשכול שהיצירה היא דירוג R (לפחות בינתיים, אולי זה יעלה). אני עורך לך את זה במקומות המתאימים, בבקשה לא לחזור על זה שוב. זה אחד מהחוקים היותר קריטיים בפורום כי לא כולם רוצים להיחשף לתוכן בדירוג גבוה. במידה והדירוג הכולל של היצירה יותר גבוה מR (אפילו אם זה יהפוך לR חזק), אני אשמח אם תערוך את גוף האשכול עם הדירוג המתאים ותיידע אותי או את לילי כדי שנערוך את כותרת המשנה.