אני תקועה.
אין לי לאן ללכת, ואין לי לאן לחזור.
אני לא יכולה לחשוב על העבר, אני לא מעיזה לחשוב על העתיד.
אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
תעזרו לי, בבקשה!
זה מה שנכתב שם בפתק, הפתק שחיכה לי על מפתן דלתי כשחזרתי הבייתה מעוד יום עמוס.
לא ידעתי מאיפה הוא הגיע, או מי שלח אותו, אבל הכתב היה מוכר.
מאיפה? אני לא יודעת.
פתחתי את הדלת ונכנסתי לסלון.
הוא היה זר לי, לא זיהיתי אותו.
בעצם, זיהיתי אותו, אני לא יודעת מאיפה.
הבית המוכר הפך להיות בית לא שלי. ידעתי שאני לא הנחתי שום דבר ממה שהונח על השיש במטבח, ושאני לא סידרתי את הסלון כמו שהוא מסודר.
אבל זה היה, ללא ספק, הבית שלי.
נגעתי בחפצים והרחתי אותם. הם היו מוכרים, אני לא יודעת מאיפה.
מיששתי את הקירות. זאת לא אני שבחרה את הצבעים. אבל הם היו מוכרים. אולי מבית של חברה?
ניסיתי להיזכר לאלה מחברותי יש בתים בצבעים אלה, אבל לא הצלחתי להיזכר.
שום שם של חברה לא עלה לי לראש. גם שום פנים. כלום.
אתם חושבים שאולי זאת אני, שכתבה את הפתק הזה?
האם אני אוכל לעזור לעצמי?