קשה לי לא לכתוב כאן משהו אז סתם כתבתי שורה חסרת משמעות דיל וויט' איט.

---

תיאודור ישב בכיסא והביט במחשב שמולו. זה היה דבר שעשה כשהיה משועמם, לנסות למצוא מה היא הדרך היצירתית ביותר למות.
כל דבר שהיה קשור לתאונות דרכים נמחק מהרשימה כבר מזמן. הוא לא ידע מה המספר המדויק של אנשים שהתאבדו בעזרת כלי רכב, אבל היו מספיק אנשים חסרים מזל שמתו גם בלי לרצות. או בעלי מזל, אם תשאלו את תיאודור. גם אם הוא לא היה רוצה למות את המוות המקורי ביותר, זה היה יוצא זלזול באותם אנשים מסכנים.
הוא לא רצה לזלזל באף אחד.
הוא תלש במהירות דף נייר מאחת המחברות שלו, שנחו על השולחן בערימה מסודרת, ממש ליד המחשב. הוא התחיל לחרבש, עוד משהו שעשה כשהיה לו משעמם. או כשרצה להנציח את המחשבות שלו על הנייר. הוא מכונית בעט שחור, ואיש קו בעט אדום. הוא צייר רק בעט שחור ובעט אדום. שום צבע אחר. היה אפשר לראות את זה לפי כל הציורים שהיו תלויים על הקיר שלידו. באחד מהם היו מצויירים שני אנשי קו אדומים מחזיקים ידיים, עומדים על גשר שצויר בעט שחור. בציור אחר היה אפשר לראות איש קו אדום מחזיק בידו סכין שחורה. תיאודור צבע את הרקע באדום כל כך חזק, שהדיו נגמר. הוא לא היה בטוח מה אנשים אחרים היו רואים בציור הזה. אחותו אומרת שהוא מצייר את השטן בהתגלמותו, אבל תיאודור ראה בציוריו את גן-עדן. גן-עדן פרטי משלו. הוא חייך לעצמו.
הוא חתך נייר דבק והשתמש בו בשביל להדביק את הציור עם שאר הציורים. הוא הבין כבר מזמן שאם אנשים לא ירתעו מהחדר עצמו, שצבוע כולו בשחור עד שגרם גם לתיאודור להרגיש קלאסטרופובי לפעמים, הם כן יברחו מהציורים. כנראה שאנשים חושבים בדיוק כמו אחותו הקטנה. אמא שלו, לדוגמה, חושבת שהציורים יוצרים השפעה רעה על תיאודור, ולא שההשפעה הרעה יוצרת את הציורים. מוזר, זה נכון, אבל הוא היה חייב לנקות את החדר כל שבוע בשביל שלא תהיה לה הזדמנות לזרוק את כולם למגרסה.
הוא חזר אל מסך המחשב והביט בכתוב. לא עבר זמן רב עד שהכתב החל לרצד על המסך וראשו החל לפעום בכאב. למסכים הייתה השפעה רעה עליו, זה נכון. אולי יש סיכוי למות מכאב ראש. זאת בהחלט תהיה דרך יצירתית יותר למות. הוא מעולם לא שמע על אדם שמת מכאב ראש. לפחות לא כזה שכאב הראש לא היה איזה תסמין למחלה סופנית כזו או אחרת. הוא רשם לעצמו לנסות את התיאוריה בהזדמנות.
הוא החליט שהגיע הזמן לקחת הפסקה. הוא כיבה את המחשב וקם בשביל לצאת מהחדר.
בהתחלה הקירות הלבנים במחוץ לדלת סינוורו אותו, אבל אחרי כמה שניות התרגל אליהם שוב ויצא אל המסדרון. הוא הלך אל המטבח, שם אמילי, אחותו הקטנה, כבר עמדה ליד השיש וניסתה להכין לעצמה קפה.
"את צעירה מדי בשביל קפה," אמר את השורה הקבועה שלו. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהיא מנסה לשתות קפה, וזאת בהחלט לא תהיה הפעם האחרונה שהיא תקיא את הכל אל הכיור.
"אני לא צעירה מדי בשביל קפה!" הצטעקה בכעס והסתובבה להביט בתיאודור במבט מאשים. "אין לך אפילו זכות דיבור. אתה זה שמתנהג כמו ילד קטן."
הוא משך בכתפיו, "למדתי מהטובה ביותר."
פניה של אמילי האדימו מכעס או ממבוכה, תיאודור לא היה בטוח, והיא חזרה להסתבך בהכנת הקפה שלה. אולי הוא יכול למות מצריכת יתר של קפה, חשב לעצמו, זה היה יכול להיות מעניין. אבל הוא החליט לוותר על הרעיון. הוא בקושי הצליח לסיים כוס קפה אחת ביום, שלא לדבר על זה שהרעלה תהיה דרך מאוד מטומטמת למות.
"שלא תחשוב על זה אפילו." שמע את אמילי אומרת בכעס, כאילו קראה את המחשבות שלו.
תיאודור גלגל את עיניו והתיישב ליד שולחן האוכל. הוא הביט החוצה מהחלון. השמיים היו כחולים מדי, זוהרים מדי. היה כואב להסתכל עליהם. הוא קיווה מאוד שהעולם שאחרי המוות לא נמצא בשמיים. יהיה סיוט להביט בדבר הזה כל יום ויום. ולמרות זאת, לא היה שום צל של ספק שזה יהיה טוב יותר מהחיים שהוא חי עכשיו. חיוך אדיוטי נמרח על פניו בעודו חושב על זה.
הוא התנער ממחשבותיו כשהרגיש את ידה של אמילי על כתפו. "תיאודור," היא לחשה. תיאודור הרים את מבטו כדי להביט בה, וגילה שהיא מביטה בו בדאגה. ההבעה הזאת הכאיבה לו יותר משיכל לתאר. "אל תמות, בבקשה."
היא כנראה כבר למדה להכיר את הבעת הפנים שלו כשהוא חשב על המוות. אותו מבט חולמני שעלה על פניו כשהמחשבות שלו נדדו לכיוון הזה. הוא חייך אליה חיוך קטן, חיוך כזה שלא הרגיש אמיתי בכלל. "אל תדאגי," ענה לה, "אני עדיין חי."

יופי של קטע גברת.
והיי, חזרת לתיאו חביבך.
אהבתי את התמונות והרעיון של השחור והאדום, זה העביר יופי את המצב המנטלי שלו ונתן גבולות מאוד נוחים לדמיין מה קורה סביבו. לתת צבעים בולטים זאת שיטה מצוינת לעזור לקורא לראות מה קורה.
רק מעלה אפשרות, נסי לחקור גם את מה שמחזיק אותו חי. יהיה הרבה יותר קל להתחבר אליו עם נראה קונפליקט אנושי, נגיד הרצון למות ולהעלם לתוך השקט מול נגיד האחריות שהוא מרגיש לאחותו או להורים שלו.
מחכה לראות עוד קטעים שלך.

קראתי את שני הקטעים אז אני מגיבה על שניהם ביחד :)
אחלה קטעים!
הדיאלוגים הפנימיים שיש לו עם עצמו מאוד מרתקים וסוחפים, ומאוד מוסיף גם שיש לזה פאן קומי. כלומר, על פניו העיסוק במוות הוא מורבידי, אבל הדמות מכניסה הרבה דברים משעשעים למחשבות שלה, כמו הקטע של "למות משעמום" בבית הספר ועוד כמה קטעים שמאוד הוסיפו לאווירה.
הקטע של אמילי שאומרת לו "אל תמות, בבקשה" בסוף עשה לי צמרמורת, וגם התגובה שלו "אני עדיין חי". ה"עדיין" הזה היה חזק ומתאים. הוא לא אמר לה שלא תדאג ושלא יקרה כלום, אלא הוא סייג את זה ב"עדיין". תשובה כנה ועצובה.
אני מסכימה עם דלפי על הוספת הצד הזה של מה מחזיק אותו חי. הרי בוודאות קיים צד כזה וזאת הסיבה שהוא עדיין כאן. לקרוא על קונפליקט יוסיף הרבה.
ממש מחכה להמשך :)