כמעט שכחתי לכתוב כאן משהו.

---

תיאודור התעורר שעה אחת מוקדם מדי, ולא הצליח לחזור שוב לישון. הוא ניסה במשך עשר דקות שלמות, אבל לא הצליח אפילו לעצום את העיניים. בסופו של דבר הוא ויתר על הניסיון לישון והתרומם לישיבה על המיטה. הוא תפס את הספר הראשון שראה, זה שהיה מונח על השידה שליד המיטה שלו, למען האמת הוא אפילו לא ידע למה הספר הזה היה שם מההתחלה, וניסה לקרוא. אבל הוא לא הצליח להתרכז במה שהיה כתוב. הוא התרגש מדי.
האדרנלין זרם בעורקיו. הוא היה חייב לעשות משהו. הוא קם בקפיצה מהמיטה והלך במהירות לארון הבגדים שניצב ליד הדלת. זאת הייתה הפעם הראשונה מזה שנים שבאמת היה אכפת לו מה הוא הולך ללבוש, ולקח לו לפחות חמש דקות לבחור את התלבושת הטובה ביותר שהייתה לו. הוא אפילו לא ידע למה זה היה כל כך חשוב לו פתאום.
הוא אכל במהירות ואז רץ לחדר המקלחת. הוא הביט במראה וניסה לסדר את השיער שלו. הוא ניסה להחליק אותו לאחור, להרטיב אותו. הוא אפילו ניסה להשתמש במסרק הישן של אמילי, שעשה יותר נזק מתועלת. בסופו של דבר הוא הניח לעניין ויצא משם. אמילי עמדה מול הדלת בידיים משולבות בזעף. הוא כמעט שכח כמה מצחיק השיער שלה נראה בבוקר.
"מה לקח לך כל כך הרבה זמן? ולמה אתה מסתכל עליי ככה?" היא שאלה בעצבנות.
"לא, לא. סליחה." הוא חייך ופינה לה מקום לעבור. אמילי נכנסה לחדר וטרקה מאחוריה את הדלת בעצבנות. תיאודור גיחך לעצמו.
הוא יצא מהבית והחל ללכת במהירות. כבר לא היה לו כוח לחכות עד שיגיע לבית הספר. הוא באמת לא חשב שדבר כזה יקרה אי פעם, אבל זה היה נכון. הוא בחן את כל האנשים שעבר לידם, אבל אפילו בכביש שמול בית הספר לא היה שום זכר לאותו נער שראה יום קודם לכן. הוא נכנס למבנה בית הספר וניסה לזהות את קול נקישת הקביים של ראיין, אבל טריקות דלתות הלוקרים והפטפוטים של התלמידים החרישו כל רעש אחר. באותו בוקר תיאודור החל לתעב אותם יותר מתמיד.
תיאודור נזכר ביום שעבר, בתגובה של ראיין כשהוא שאל אותו אם הוא לומד בבית הספר הזה. הוא היה נראה כאילו הוא רוצה להיעלם באותו הזמן. הלב של תיאודור התכווץ. היה ברור שהוא שנא את בית הספר הזה. מה אם הוא החליט להבריז?
מה אם הוא החליט לעבור?
זה היה טיפשי ממנו לחפש אותו. ראיין כבר אמר לו שהם לומדים ביחד מתמטיקה. הוא בסך הכל יצטרך לחכות לשיעור, שם הוא יפגוש אותו סוף סוף.
תיאודור חייך לעצמו. זה נכון, זה היה קלי קלות.
לפחות בתיאוריה.
זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא ממש חיכה לשיעור מתמטיקה. הוא שנא מתמטיקה מאז ומעולם, ואף לא היה טוב בזה. אמילי תמיד קיבלה סיפוק מוזר מהעובדה שהיא מצליחה לפתור תרגילים באלגברה, אבל קצת קשה להרגיש כזה סיפוק כשאתה צריך מחשבון בשביל לעשות אחד ועוד אחד. אבל הבעיה האמתית הייתה שהשיעור היה אחד השיעורים האחרונים באותו היום, ובזמן ההמתנה תיאודור עשה יותר דברים טיפשיים ממה שעשה בכל השנה האחרונה. לא שעבר כל כך הרבה מאז התחילה השנה, אבל בכל זאת.
אחרי המתנה של נצח לפחות שיעור מתמטיקה הגיע סוף סוף, ותיאודור לא הצליח לעצור את ההתרגשות שגאתה בו. הוא מיהר לרוץ לכיתה. ראיין לא הגיע עדיין. תיאודור התיישב ליד השולחן שלו והביט בדלת בציפייה. הוא כמעט קפץ במקומו בכל פעם שתלמיד נכנס לכיתה, והיה צריך לעצור את עצמו בכוח.
המורה נכנסה לכיתה, והלב של תיאודור נפל בקרבו. ראיין עדיין לא נכנס לשיעור. אבל אולי הוא פשוט טעה, והם לא לומדים ביחד מתמטיקה. אולי הוא סתם ראה את הפנים של תיאודור באחת ההפסקות והניח שהוא מכיר אותו מאחד השיעורים.
הוא קיווה בכל לבו שזה נכון.
תיאודור בדיוק יצא מבית הספר כשראה אותו לבסוף. ראיין צלע במעלה הרחוב, שיערו הכהה מכסה את עיניו. תיאודור שאל את עצמו למה הוא בכלל צריך קביים. הרגליים שלו לא נראו שבורות, ואפילו לא היו עליהן תחבושות, שלא לדבר על גבס. במקום להמשיך לתהות לגבי זה, הוא התחיל לרוץ לכיוונו של ראיין, אבל קפא במקומו כשראה את מה שראיין החזיק בידו. זר פרחים. הלב של תיאודור התכווץ. זה עדיין נחשב להצהרת אהבה? הוא היה בטוח שזה קורה רק בספרי רומנטיקה דביקים. אבל לא, הנה זה קרה עכשיו מול עיניו. בטח ראיין עומד לתת את הפרחים לבחורה שהוא אוהב.
הוא אילץ את עצמו לרוץ עד שהגיע אל ראיין, ואז העט להליכה והלך לצידו. ראיין הרים אליו את מבטו ותיאודור נופך לעברו בחיוך. ראיין חייך גם, אבל תיאודור שם לב שזה היה חיוך מאולץ. זה הכאיב לו יותר מדי.
"מה קרה לך ברגליים?" שאל תיאודור והחווה אל הקביים. ראיין לא ענה, ורק התכווץ קצת, כאילו כואב לו להיזכר בזה. תיאודור הניח שזה נושא רגיש, אז הוא מיהר לתקן את עצמו. "בשביל מי הפרחים?" שאל במקום.
ראיין הפנה את מבטו קדימה לפני שענה, "חברה שלי."
תיאודור היה מרגיש טוב יותר אם הוא היה נותן לו אגרוף בבטן. למה הוא חשב שזה יהיה אחרת? למה היה לו בכלל אכפת מזה כל כך? הוא הכריח את עצמו לחייך, למרות שראיין אפילו לא הסתכל עליו. "אפשר לבוא איתך?" שאל בסופו של דבר.
ראיין הניד בראשו בלי להחזיר אליו מבט אפילו. "אני מעדיף ללכת לבד. לפחות עכשיו," ענה בשקט.
תיאודור הנהן בתגובה ונעצר. היה ברור לגמרי בראיין מסתיר ממנו מישהי, הרי אחרת למה הוא מנסה להימנע ממנו? ולמה הוא לא מסכים לו לבוא איתו? ולמה הוא פשוט גירש אותו עכשיו בלי להגיד אפילו ביי? אבל השאלה שהטרידה אותו יותר מכל חזרה ועלתה בראשו, למה היה לו אכפת מזה כל כך?
הוא נתן לראיין להתקדם עוד קצת במעלה הרחוב לפני שהמשיך ללכת אחריו, מקפיד לשמור על לפחות שישה מטרים הבדל בניהם, דבר שהתגלה כקשה במיוחד, בגלל שראיין הלך בקצב איטי במיוחד.
הדרך הייתה ארוכה, אפילו בשביל אדם שהלך בקצב מהיר, אז קצב ההליכה האיטי רק העיק על תיאודור יותר. אבל הוא לא התכוון לוותר על ההזדמנות לגלות מי זאת הבחורה הזאת שכבשה את ליבו של ראיין כך. הם עברו ליד בית קברות, והמחשבות של תיאודור החלו לנדוד. יום יבוא והוא ישכב כאן בתוך ארון קבורה. אולי אנשים יבכו עליו, כנראה שרובם סתם יזייפו. המשפחה שלו תהיה שם.
לפני שהספיק לחשוב על עוד אנשים שיבואו להלוויה שלו, קלט שראיין נכנס אל תוך בית הקברות. תיאודור האט את קצב הליכתו עד שנעצר לגמרי. הדחף להקיא עלה בו מרגע לרגע, במיוחד לאחר שראה שראיין רוכן מעל אחד הקברים ומניח עליו את הזר.

ממש אהבתי את הקטע , הוא ממש מוצלח. תיאו משעשע נורא שהוא מקטר על זה שהולכים לאט שהוא עוקב אחרי מישהו! ילד מגוחך. גם ממש אהבתי את איך שהוא כל כך מחכה לראות את ראיין אז הוא מחכה לשיעור מתמטיקה. ממש הרגשתי שאני מחכה גם.
אבל אבל, הסיום היה קצת באסה (לא בגלל הרעיון). בעיקר המילים. זה הרגיש כאילו השורה האחרונה מיותרת, כאילו הבנו לבד שהבת זוג שלו מתה, לא צריך להסביר לנו את זה. זאת תמונה ממש טובה לסיים איתה שראיין מניח את הפרחים על קבר של מישהי אז משהו שהוא משפט לגמרי לא תיאורי קצת הורס את התמונה ומוציא מהזרימה של הסיפור ופחות משאיר טעם של עוד.
אבל עדיין, אני רוצה לקרוא עוד. מחכה לקרוא עוד קטעים שלך