בהתחלה אהבתי את הקטע. עכשיו הוא נראה לי קצת כושל. כתבתי את זה לפני העריכה שתדעו אולי אני אהפוך אותו עכשיו למשהו מהמם.

---

תיאודור נכנס לכיתת מתמטיקה עם הציוד שלו ביד אחת והציוד של ראיין ביד השניה. ראיין עצמו צלע לידו ונעמד בכניסה לכיתה, מביט בה. תיאודור ראה אותו באותו הבוקר מתעסק בלוקר שלו, אז הוא נתן לעצמו משימה לעזור לראיין עם הציוד שלו וללוות אותו לכל שיעור באותו היום, ואולי אפילו בימים הבאים.
אף אחד מהם עדיין לא הזכיר את מה שקרה יום לפני כן. ראיין לא אמר לתיאודור לאן הוא הלך, אבל גם לא היה נראה שהוא יודע שהוא גם עקב אחריו, ותיאודור לא התכוון לספר לו על זה, כמובן. הוא לא התכוון לעלות את הנושא הזה בכלל.
הוא רק קיווה שראיין כן.
במשך שקה ארוכה, למרות שכנראה אלו היו רק כמה שניות, ראיין עמד בפתח החדר והסתכל על השולחנות ועל הילדים. לא היו עדיין כל כך הרבה ילדים בכיתה, אבל לא היה נראה שראיין מרגיש בנוח עם אלו שכן היו. בדיוק כשראיין הרים את הקביים שלו בשביל להתחיל ללכת, שני ילדים נכנסו פנימה ודחפו אותו לרצפה בדרך. תיאודור נהם לכיוונם, אבל הם רק צחקו והלכו להתיישב במקום שלהם. תיאודור שנא אנשים כמוהם.
הוא מיהר לעזור לראיין לקום. "אתה בסדר?" שאל בהיסוס.
ראייו ניגב את האף שלו, שהחל לדמם, והנהן. היה ברור שהוא לא היה בסדר.
תיאודור הלך לשים את הציוד על השולחן שלו, וראיין בא אחריו, כאילו הוא אפילו לא יודע איפה הוא יושב. תיאודור זרק את הציוד שלו על השולחן, והניח את הספרים והמחברות של ראיין על השולחן לידו. ראיין התיישב על הכיסא והסתכל על השולחן, בבירור מדוכדך ממה שקרה.
"אתה יודע," אמר תיאודור בניסיון לעודד את הנער, "הייתה את הפעם הזאת, לפני שלוש שנים, כשנפלתי מהחלון של החדר שלי. כל הבטן נחתכה מהחלון." הוא הרים את החולצה שלו מעט והראה את הצלקת שעל המותן שלו. "יש לי חלון מאוד חד."
ראיין הביט בצלקת לרגע, ואז הרים את מבטו אל תיאודור, "איך נפלת מהחלון?" שאל.
תיאודור משך בכתפיו. הוא לא התכוון להגיד לו שהוא בכלל לא נפל, אלא קפץ. "מזל שזאת הייתה רק קומה ראשונה. אחרת כל העצמות שלי היו מתרסקות בטח, או שהייתי מת." הוא לא הצליח לעצור את עצמו מלדמיין את הגופה שלו, כל העצמות שלו שבורות ודם מכתים את בגדיו ואת האדמה שסביבו. חיוך נמרח על פניו. טמטום של ילד בן שתיים עשרה היה מה שהציל את חייו. טמטום והעובדה שאמילי הייתה מאוד מעצבנת.
ראיין התכווץ למשמע המילים של תיאודור, כאילו הוא נתן לו אגרוף בבטן. תיאודור הביט בו בבלבול. "אמרתי משהו לא בסדר?"
ראיין הניד בראשו. "הכל בסדר," ענה.
תיאודור הביט בו בשתיקה, ואז החליט לנסות שוב את מזלו. "מה קרה לרגליים שלך?"
ראיין לא ענה, בדיוק כפי שציפה.
תיאודור החליט לשאול שאלה אחרת, "מה איבדת?" כשראה שראיין מסתכל עליו בבלבול, מיהר להסביר, "לפני יומיים, כשאיבדת משהו בכביש." הבהיר.
"אה, זה," מלמל ראיין והשפיל את מבטו. שום תשובה.
"לאן הלכת אתמול?" שאל תיאודור במקום.
"אמרתי לך, לחברה שלי." טון עצבני התגנב לקולו של ראיין.
"איך קוראים לה?"
כנראה זה היה הקש ששבר את גב הגמל, כי ראיין שלף את הטלפון מכיסו במהירות ופתח את המשחק הראשון שראה. בהתחלה תיאודור ניסה לראות מה הוא עושה, אבל מהר מאוד המסך התחיל לרצד מול עיניו והצבעים התערבלו, אז הוא הסיט את מבטו. "עדיין יורד לך דם מהאף," אמר בניסיון לזכות בתשומת הלב של ראיין בחזרה.
זה לא עבד.
הוא הרס את הכל, הוא והשאלות המגוחכות שלו. רק מזל שהוא לא התחיל לשאול אותו מה הדרך הכי טובה למות, דבר שדווקא חשב לעשות כמה פעמים, אחרת הוא באמת היה בורח ממנו.
הוא נאנח והפנה את מבטו אל קדמת הכיתה, מחכה שהשיעור יתחיל סוף סוף ויתקן את כל מה שהרס.

אוי תיאו, קרינג' שכמוך... טאקט זה לא הצד החזק של הילד.
האמת שראיין לא הכי ברור לי, אני יודעת שכאילו הוא לא הדמות הראשית ולא נראה לי שתיאו מבין אותו כל כך אבל הוא ממש אנטיפת וכאילו תיאו ממש חמוד אליו. בכללי, הוא לא מתייחס אליו פייר בכלל. אני יודעת שהוא לא רוצה לדבר על הדברים האלו ויש לו קשיים שלו אבל הוא כזה ממש מבאס ואני מרחמת על תיאו.
בואי נחטוף את תיאו ונעטוף אותו בפוך וניתן לו שוקו עם מרשמלו.
אני חושבת שהקטע עם השניים הבלתי נסבלים היה טוב אם הוא היה יותר ארוך והיה קצת תיאור של הפנים של ראיין או ראיין על הרצפה עם הקביים. יקל עלי לרחם עליו אם אני אראה שהוא פגוע ולא רק יספרו לי שהוא נפצע ומדמם מהאף.
בכל מקרה, אחלה קטע ומחכה לבאים.