וולפ הנה הצצה חמודה לפעם הראשונה של תיאודור לבקשת דפנה D:

---

תיאודור נעמד על עדן החלון, לפחות עד כמה שהצליח בלי לדפוק את הראש. היה נמאס לו מזה כבר. ההורים שלו אף פעם לא היו מרוצים ממנו. ההפך, הם כל הזמן ניסו לשנות אותו. משהו בדרך שהוא חשב כנראה שיגעה אותם, כי הם שלחו אותו כבר למספר פסיכולוגים בעבר בניסיון לשנות אותו, דבר שלא עבד בדיוק. כל פעם שהפסיכולוגים התחילו לדבר איתו על המוות, הוא היה מתחיל להתלהב, ולא משנה מה הם אמרו שום דבר לא שינה את דעתו.
ההפך, זה רק גרם לו לסיוטים. הוא עדיין היה בטוח שהמוות היה מקום נהדר, טוב יותר מהחיים, שבעצמם היו מקום נהדר מלכתחילה. אבל המחשבה הזאת שאולי המקום הנהדר הזה, גן העדן הפרטי שלו, יהיה ריק. המחשבה הזאת העבירה בו צמרמורות בכל פעם שחשב על כך.
והייתה גם את אחותו הקטנה, אמילי, שיחסית לילדה בת שמונה, כמות המעצבנות שנדחסה לתוכה לא הייתה נכנסת בעשרה אנשים מבוגרים.
תיאודור חיטט בכיסיו, בודק שהוא לא שכח לקחת איתו כסף. הוא הרגיש את המטבעות מקרקשים וחזר להתמקד באדמה שמתחתיו. הוא קיווה שזה מספיק כסף בשביל לשרוד לבד, כי הוא לא התכוון לחזור יותר לעולם.
הגיע הזמן שהוא יברח מהבית.
הוא החליט לקפוץ מהחלון, הצורה הכי הרואית לבריחה שהוא הצליח לחשוב עליה בשביל בריחה מהבית. יותר טוב מלצאת דרך הדלת, לפחות. קפיצה מהחלון הייתה כמו יציאה של גיבור על אחרי שהוא הציל אנשים משריפה או משהו. תיאודור אהב גיבורי על.
הוא קפץ מהחלון. ההרגשה של הרוח על פניו הייתה נעימה והוא חייך לעצמו.
אבל רגע ההצלחה שלו לא נמשך זמן רב. כעבור פחות משניה, כשהוא נחת על האדמה, רגליו כשלו תחתיו והוא התרסק על הגב. הוא התרומם במהירות והביט סביבו בשביל לבדוק אם מישהו ראה את הפשלה שלו. הוא שם לב לכלב שהסתכל עליו בחצר של אחד השכנים. תיאודור הביט בו במבט שקיווה שהיה מפחיד. היה כדאי מאוד לכלב הזה שידע לשמור על הפה שלו.
הילד ברח משם בריצה והגיע אל הרחוב. הוא נעצר במהירות. הגיע הזמן לחשוב מה הוא יעשה עכשיו. הוא היה יכול להישאר לגור ברחוב. אולי הוא ימצא עבודה, למרות גילו הצעיר. עבודה שיביאו עליה הרבה כסף.
או אפילו טוב יותר, אולי הוא יוכל למות! הוא היה יכול לרוץ עכשיו מול מכונית נוסעת, להרגיש איך כל העצמות שלו מתרסקות ולקוות שאף אחד לא יציל איתו, לפחות לא לפני שהוא ימות לגמרי. אבל מבט אחד בכביש גרם לו לשנות את דעתו. גם המכוניות שכן נסעו שם נסעו בקצב שלא יהרוג אפילו חתול.
הוא חשב על כל הפעמים שבהם שמע על אנשים שהתאבדו. הוא היה יכול לחתוך, אבל לא היה לו סכין וזה היה לוקח הרבה יותר מדי זמן. הוא היה גם יכול לקחת כדורי שינה, אבל גם את זה לא היה לו, וגם אם הוא היה חוזר לבית לקחת, בטח ההורים שלו הסתירו את כולם או החליפו את הכדורים בסוכריות מנטה. הם אפילו לא הסכימו לו להחזיק סכין בארוחות ערב.
ואז זה הכה בו. הוא היה יכול לתלות את עצמו! בטוח היה להם חבל מספיק טוב במחסן, והמחסן לא נחשב לחלק מהבית!
לפחות כך הוא קיווה.
הוא חזר במהירות על צעדיו ונכנס אל המחסן. הוא היה חשוך כולו. המקום המושלם למות בו, ככה שימצאו את הגופה שלו תלויה מהתקרה בחושך מוחלט.
הוא התנער במהירות מהמחשבות והתחיל לחפור בערימות של ציוד גינה וחלקי חילוף בחיפוש אחר החבל המושלם. הוא כמעט הרג את עצמו כמה פעמים כשהפיל לכיוונו אתי חפירה ומעדרים. זה היה יכול להיות מוות כל כך מטומטם. מזל שהוא הספיק להתחמק מהם בזמן.
בסופו של דבר הוא הצליח למצוא חבל שהיה נראה ארוך מספיק. הוא משך פה כמה פעמים וחייך בסיפוק כשהבין שהחבל לא נקרע.
הוא התחיל לעבוד על קשירת הלולאה. בפעמים הראשונות היא הייתה קטנה מדי, ורק בפעם הרביעית או החמישית הוא הצליח לקשור אותה בגודל המתאים. לאחר מכן הוא התרוצץ בחדר בחיפוש אחר כיסא, וכשמצא אותו משך אותו אל מרכז החדר וטיפס עליו. הוא השחיל את צווארו אל תוך הלולאה ונשם עמוק. המחסן הזה צריך להרגיש כבוד רב, מכיל את הילד ברגעיו האחרונים. תיאודור חייך לעצמו מקפץ מהכיסא.
ונחת על הרגליים.
הואתפס את החבל בבלבול וניסה להבין מה עשה לא נכון. רק לאחר דקה ארוכה הוא שם לב שהחבל לא היה קשור לכלום. הוא סינן קללה, מהסוג שעוד לא היה אמור להכיר בגילו, ועלה שוב על הכיסא בחיפוש אחר המקום המושלם לקשור בו את החבל. בסופו של דבר הוא מצא וו שהיה תלוי גבוה על הקיר המרוחק של המחסן. הוא גרר את הכיסא לשם ואז קשר את החבל. מושלם. שום דבר לא ישתבש הפעם.
הוא השחיל את ראשו פעם נוספת אל תוך הלולאה. הפעם כשקפץ הוא כן הרגיש את הלחץ על גרונו. הוא עצם את עיניו בחיוך, מכין את עצמו למוות. הדבר המדהים הזה שאליו חיכה במשך כל חייו הקצרים.
גם הפעם זה לא עבד.
הלחץ נמשך רק לשבריר שניה, ואז תיאודור הרגיש איך החבל מתחיל לחתוך לו את הגרון בזמן שהחליק לרצפה והתרסק על הפנים. הוא הרים את מבטו אל החבל וראה שהקשר של הלולאה נפרם.
זה היה הרגע שבו פרץ בבכי. הברך שלו הייתה משופשפת והאף שלו כאב כאב בלתי נסבל ונוזל חם זלג ממנו במהירות. הצוואר שלו שרף כאילו עלה באש בעקבות החתך מהחבל, וגרוע יותר, התכנית שלו המשיכה להיכשל פעם אחר פעם.
הוא מעולם לא הרגיש תסכול כמו שחש באותו הרגע.
הוא נשאר כך עד שההורים שלו נכנסו פנימה למשמע קולות הבכי והיבבות. הם אפילו לא היו צריכים לשאול בשביל להבין מה קרה שם. הם הלכו אליו במהירות וחיבקו אותו בחוזקה. הם אפילו לא היו נראים כועסים כמו שציפה, רק מלאי הקלה למראו.
תיאודור מעולם לא חש כל כך אסיר תודה למשפחה שלו כמו שהרגיש באותו הרגע.