ממליצה לקרוא את הקטע הזה לפני שאתם קוראים את הקטע. יש כאן רפרנסים.
למרות שכשקראתי את הקטע הזה שוב מצאתי ככ הרבה דברים שהייתי מתקנת אופ ><

---

הוא עבד עליו.
כל השנתיים האחרונות, הכל היה שקר אחד גדול. אותו הנער שאהב יותר מכל, אותו הנער שגרם לו לחייך, שהשאיר אותו בחיים כל כך הרבה זמן, הוא השתמש בו בשביל מטרות אנוכיות, בלי אפילו לחשוב עליו לרגע.
תיאודור הביט על הציורים שהיו תלויים על הקיר השחור שבחדר שלו. בשנה האחרונה נוספו לשם עוד ועוד ציורים. כל פעם שחשב על דרך להתאבד, חדשה או ישנה, צייר אותה והדביק על הקיר. המחשבות לא הפסיקו לבוא אליו. אבל לפחות אז היה משהו שיעצור אותו מלנסות. עכשיו שום דבר לא הפריד בינו לבין התמסרות לתחושת הרצון הזאת. הרצון למות ולסיים הכל אחת ולתמיד.
תיאודור חשב על היום בו סיפר לראיין שהוא אוהב אותו. הוא זכר שהוא היה צריך לגרור אותו למקום שקט, וגם אז הוא משך את הזמן יותר מהנחוץ.
לפחות הוא לא אמר אז שום דבר שהוא לא היה צריך להגיד.
כשהוא הצליח לבסוף להוציא את המילים מהפה ולספר לו, ראיין רק שתק. באותו רגע תיאודור הבין כמה אידיוטי זה נשמע וניסה לחזור בו, אבל לפני שהספיק ראיין נישק אותו. הוא נישק אותו ממש כאילו הוא לא היה מובך לידו כל הזמן הזה. ממש כאילו הוא לא הסתיר ממנו כלום.
זה היה מושלם.
אבל הכל נהרס בתחילת שנת הלימודים. היה ברור שדבר כזה יהרס, מדהים מכדי להיות נכון. אם הוא רק היה חושב על כך קצת היה מבין, וכל הכאב הזה היה נחסך. ראיין כל הזמן התחמק ממנו, וגם כשכן בילה איתו, הוא אף פעם לא דיבר, וגם בקושי הקשיב למה שתיאודור סיפר.
במהלך כל השנה האחרונה תיאודור ניסה לגרום לראיין לקנא בעזרת הילדה שישבה לידו בכיתה, קייטי, שבבירור הייתה מאוהבת בו. הוא השאיל ממנה עט בתחילת השנה, ומאז הכל התחיל. הוא דיבר איתה בהפסקות, הזמין אותה לביתו, אפילו בילה איתה במסיבה אחת, למרות שהוא לא זכר מכך כלום. הוא רק ידע שבמהלך המסיבה הוא פונה לבית חולים בעקבות צריכת יתר של אלכוהול.
כמובן שהדבר הזה לא קרה בטעות. הוא בכוונה שתה הרבה אלכוהול. הוא ניסה להרוג את עצמו בכל מיני דרכים מטופשות בשנה האחרונה. הוא חתך את עצמו במספריים פעמים רבות. רבות מדי. הוא גם כמעט קפץ מגג בית הספר באחת ההפסקות, אבל עצר בעצמו בזמן. להימרח על המדרכה לא הייתה בדיוק דרך מדהימה למות בה.
בזמנים האלו העוגן שלו החל לדעוך לאט לאט.
בנתיים הוא כבר נעלם לגמרי.
תיאודור תלש דף נייר מהמחברת שלו והתחיל לצייר. הוא צייר איש קו אדום שהחזיק בסכין שחורה, פצע גדול ומדמם במרכז החזה שלו. אבל הציור הזה היה שונה משאר הציורים שלו. הפעם הוא הוסיף לו חיוך. חיוך רחב כל כך, שתאם את החיוך של תיאודור כשצייר אותו.
כבר כשתלה את הציור הוא הבין שזה עומד להיות הציור האחרון שהוא יתלה שם אי פעם.

•••

יום למחרת. היום האחרון.
תיאודור נשאר בבית עד שאמילי יצאה, למרות שכבר היה מוכן ליציאה לפחות שעה שלמה לפני. הוא בקושי הצליח לישון בלילה מרוב ההתרגשות שגאתה בלבו, עד שהוא וויתר על הניסיון לישון.
אחותו הקטנה נופפה לו בדרך החוצה. תיאודור נופף לה חזרה בחיוך, אבל רק אחרי שהיא יצאה הוא הבין שכנראה היה צריך גם להגיד לה משהו.
תיאודור רץ מהר לחלון והביט באמילי הולכת על המדרכה בדרכה אל בית הספר. רק כאשר ווידא שהיא נעלמה מטווח ראייה הוא רץ למטבח ופתח את אחת המגירות. הוא שלף את הסכין הכי חדה שמצא, חיוך רחב עלה על פניו, והכניס אותה עמוק אל תוך תיקו, כך שאיש לא יוכל למצוא אותה במהלך היום.
הפעם שום דבר לא עומד להשתבש.
הוא יצא מהבית לכיוון בית הספר וזמזם לעצמו בשקט. הוא קיווה שהוא יפגוש את ראיין לפני סוף היום, ורק בשביל להזכיר לו כמה אידיוט הוא. הוא רצה שהזיכרון האחרון של הנער ממנו יגרום לו לרגשות אשם לכל שארית חייו.
בדרך לכיתה הוא ראה את קייטי מוציאה ציוד מהלוקר שלה. הוא הלך אליה בחיוך בזמן ששלף את העט שהשאיל ממנה בתחילת השנה מתיקו. הגיע הזמן להחזיר לה אותו סוף סוף. אולי זאת תהיה התנצלות מספקת על כל מה שעשה לה במהלך השנה האחרונה.
הוא נגע בכתפה בשביל למשוך את תשומת ליבה והושיט לה את העט. "תודה שהשאלת לי את העט שלך, שבצורה מוזרה לא מת עדיין." זה היה שקר, כמובן. הוא לא השתמש בעט הזה אפילו פעם אחת מאז שלקח אותו.
היא חייכה במבוכה, ותיאודור התחיל להרגיש אפילו יותר רע על מה שעשה. הוא התנהג אליה בדיוק כמו שראיין התנהג אליו, שיקר לה בשביל מטרות אנוכיות. "זה בסדר, אתה יכול לשמור אותו," ענתה במבוכה קלה.
"אני לא צריך אותו יותר," אמר, והחיוך שלו התרחב. הוא הושיט את ידו והכניס את העט אל תוך הלוקר שלה לפני שפנה ללכת משם.

•••

באחת ההפסקות במהלך היום תיאודור שם לב לראיין, שהוציא ציוד מהלוקר שלו. הוא כבר לא היה צריך עזרה בזה, כי הוא כבר לא השתמש בקביים שלו לפחות שנה. תיאודור הכריח את עצמו לחייך כשהלך לכיוונו. "היי," אמר ונשען על שורת הלוקרים שלצידו.
ראיין הרים אליו את מבטו. הוא היה נראה כמו חיית פרא שנלכדה בכלוב. החיוך של תיאודור נעשה אמיתי. "היי," מלמל בחזרה.
"רק רציתי להגיד לך שאתה אידיוט," אמר תיאודור, "ושכל מה שיקרה מעכשיו והלאה הוא רק אשמתך."
הוא הסתובב והלך משם, מתעלם מהקריאות הנואשות של ראיין בשמו.
עכשיו היה צריך רק לחכות.

•••

סוף השיעור האחרון. הגיע הזמן.
תיאודור הביט בתלמידים היוצאים מהכיתה, והופתע לגלות שקייטי נשארה בפנים, מביטה בו.
"אתה לא הולך הביתה?" שאלה בסקרנות, בבירור מבינה שמשהו לא בסדר במתרחש שם.
"אבא שלי אמור לאסוף אותי, אבל הוא הודיע שהוא עומד לאחר, אז אני מעדיף לחכות במזגן במקום להתבשל בשמש," ענה בחיוך. הוא המציא את השקר הזה בשתי שניות, והופתע מכמה אמיתי זה נשמע.
"רק תיזהר שלא ינעלו אותך בפנים," ענתה קייטי והרימה את ילקוטה על גבה.
"אני אזהר," ענה, והחיוך שלו התרחב כשהביט בה יוצאת מהכיתה. האמת הייתה שזה בדיוק מה שחיכה אליו, שינעלו את הבניין. ככה זה יוכל להבטיח הצלחה מרבית בתכנית שלו.
בזמן שחיכה, הוא צייר ציור נוסף. הפעם על נייר חלק. זה היה חשוב מכדי לצייר את זה על דף שורות או דף משבצות. הוא השקיע בציור הזה הרבה יותר זמן מבציורים האחרים שלו. הפעם הוא ניסה לצייר את זה יותר טוב מסתם אנשי קו. בזמן שצייר שם לב לדמעות שבצבצו בעיניו, ומיהר לנגב אותן. זה היה כואב מדי לצייר את זה.
כשהוא סיים לבסוף את הציור הוא נשם כמה נשימות רועדות ואז קם ויצא מהכיתה. הוא עבר על כל הדלות שמובילות ליציאה מהבניין וניסה לפתוח כל אחת ואחת. כולן נעולות. הוא חזר לכיתה וסגר את הדלת אחריו. אם היה לו מפתח לכיתה זה היה יוצא טוב יותר, אבל לא היה לו כזה והוא היה צריך להסתפק במה שהיה לו.
הוא שלף מתוך תיקו את הסכין שהביא מהבית. הוא תפס אותו בשתי ידיו וכיוון אל ליבו. בשלושת הנסיונות הראשונים הסכין לא נגעה אפילו בעור שלו. הידיים שלו נעצרו אוטומטית לפני שהספיק אפילו להתקרב לחזה.
הוא נשם עמוק והידק את האחיזה בסכין. הוא חשב על כל מה שקרה בשנה האחרונה. על ראיין, שהשתמש בו כמו בכלי משחק ועשה ממנו צחוק. על קייטי, שתיאודור השתמש בה כמו בכלי משחק ועשה ממנה צחוק. הוא חשב על כך שהחלום שלו עומד להתגשם. סוף סוף, מה שרצה במשך שנים רבות. הוא עומד למות. הוא עומד למות בדרך המרשימה ביותר שהצליח לחשוב עליה. הוא רק קיווה שאחרי המוות הוא לא ימצא דרך טובה יותר ויתחרט על הכל.
חיוך עלה על פניו כשכיוון שוב את הסכין אל חזהו.
הדבר האחרון שהרגיש היו הדמעות שזלגו על לחייו.