האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד
מממנים

שינוי צורה- שיעור חדש פורסם!

הסרט "חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד" יצא לאקרנים!


דמדומי האלים

בעודו חוקר את מותו הפתאומי של אביו, אלבוס פוטר חושף מספר סודות מוזרים ואפלים הקשורים לעבר משפחתו, ולעברו של אביו בפרט.



כותב: לונגה
הגולש כתב 41 פאנפיקים.
פרק מספר 1 - צפיות: 729
5 כוכבים (5) 2 דירגו
פרק:
דירוג הפאנפיק: R - זאנר: מתח, דרמה - שיפ: סקורפיוס/אלבוס - פורסם ב: 27.08.2018 - עודכן: 28.08.2018 המלץ! המלץ! ID : 10014
גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -
הפאנפיק גמור

אז זה פאנפיק שלי מ2013. נטשתי אותו מזמן ואין סיכוי שאני אמשיך אותו, אבל בעקבות ההחלטה שלי לשחרר פאנפיקים שלי שאף אחד חוץ ממני אף פעם לא קרא, החלטתי לפרסם את הסקורבוס הזה.

 

אני אשמח לת"ב, אבל תהיו עדינים. בכל זאת זה נכתב לפני כמעט 6 שנים.

 

אני שוב מבהירה - הפאנפיק הזה נטוש. כל הפרקים שקיימים עכשיו הם כל הפרקים שיהיו לפאנפיק הזה.

 

קריאה מהנה (:

 

פרק 1

קץ בלתי צפוי

 

זה היה יום חם להחריד בשביל חודש ספטמבר – יום בהיר עד סנוור. לא מסוג הימים בהם צפוי שתתקיים הלווייתו של אדם אהוב במיוחד.

אלבוס מצמץ תחת השמש העזה, בקושי מצליח להשאיר את עניו פקוחות. פינתו הקדמית של הארון שנשא על כתפו חפרה לתוך בשרו, והנטל היה כמעט כבד מכדי לשאתו.

לעומתו, הוא חש שאחיו הבכור, שנשא את פינתו השנייה של הארון, לא מוטרד כלל ממשקל הארון. ג'יימס תמיד היה האתלט המוצלח מביניהם. עגלי זיעה נצצו על מצחו והוא צעד במבט מושפל, ספק בגלל השמש הקופחת וספק בשל האבל שהכביד עליו.

מאחוריהם, אלבוס שמע את דודו רון נושם בכבדות תחת נטל של מסע חם ודמעות בלתי נשלטות. בצד השני, טדי לופין הלבוש במדי הילאים טקסיים הלך בדממה מוחלטת, קודרת. הוא היה בן הסנדקות של אביו של אלבוס, ומבחינת כל בני המשפחה הוא היה שווה ערך לכל אחד מילדיו.

מסע ההלוויה התקדם באיטיות מזדחלת לאורך שביל האפר הטרשי שהוביל אל בית הקברות של מכתש גודריק, שם הארי פוטר עמד להיות מובא לקבורה, לצד הוריו. מאות קוסמים ומכשפות שהגיעו לחלוק כבוד לגיבורם ליוו את הארון בפנים קודרות.

מוקף בכל האנשים הזרים האלה, אלבוס חש בודד באופן יוצא דופן.

הכיסוי המסורתי שהוכן לארון העץ היה לבן וצח, והרקמה עליו הייתה עצומה ומפוארת, מציגה עוף חול עשוי מאלפי חוטי ארגמן וזהב פורש את כנפיו וממריא, זנבו האדיר פרוש כמניפה ומקורו הזהוב פעור בשיר. בעוד אלבוס מביט בכיסוי ממקום מושבו בין בני משפחתו, משב רוח קל ורגעי פעפע אל האוויר הלוהט וחדר תחת הבד, נע תחתיו ויוצר אשליה שאדם מתרומם מתוכו. אלבוס נזף בדמיוני על שלרגע קט כמעט נפל בפח.

אימו ישבה מימינו, ידיה נעולות זו בזו בחוזקה, הוורידים שתחת עורה הלבן בולטים, והיא מביטה בכל מקום מלבד בארון. היא תמיד הייתה אישה חזקה, גם ביום כמו זה, אך סימני האבל ניכרו בה בברור; פנייה היו חיוורות, מבוגרות למראה, ושיערה האדמוני היה חסר ברק, דהוי ודמוי קש, מוזנח באופן לא אופייני. מכל האנשים בחייו של בעלה, היא הייתה צריכה לצפות את מה שקרה, ובהתאם לזאת, הייתה המזועזעת ביותר מבין כולם.

משמאלו ישבה אחותו לילי, שלא משנה כמה ניסתה, לא הצליחה להיות חזקה כמו אימם. דמעות לא הפסיקו לזלוג על פניה היפות, המנומשות, ועל שפתיה החיוורות, והיא רעדה ללא שליטה בחום. ראשה נח על כתפו של ג'יימס וזרועו הייתה כרוכה סביב כתפיה בחיבוק מנחם. היא הייתה בת עשרים, אבל נראה שמעולם לא הפסיקה להיות הילדה הקטנה של אבא שלה, עד היום בו נמצאה גופתו, וילדותה הגיעה לסיום חד ופתאומי.

ברור היה שג'יימס מנסה לשמור על סבר פנים קר רוח, אך נכשל בכך באופן נחרץ. בעוד חברים וקרובי משפחה מתייצבים ליד הארון על מנת לשאת דברי פרידה, פניו התכווצו יותר ויותר, עד שהפכו לפקעת של אומללות וחוסר אונים שגרמו לו להיראות כמו נער יותר מאשר כמו גבר בוגר.

אלבוס אמר לעצמו שהוא צריך להרגיש רע, שהוא צריך לבכות ולהיות המום וכאוב כמו בני משפחתו המורחבת המקיפים אותו. אבל הדמעות פשוט לא הגיעו. הוא הבין שאיבד דבר מה, אבל כאילו היה משוכנע שאם יצליח להיזכר בדיוק היכן הניח את החפץ הזה בפעם האחרונה, עוד ימצא אותו, הוא חש אפטיה מוזרה למתרחש סביבו. הוא ניסה להגיד לעצמו שזה סופי, שאביו לא יחזור, אך הקול הפנימי שאמר את המילים היה רפה, לא משכנע.

לכל אורך חיו חש שבינו לבין אביו שוררת הבנה בלעדית, מיוחדת במינה, אותה הוא לא חלק עם אחיו ואפילו לא עם אימו. ייתכן שההבנה הזו הייתה מה שמנעה ממנו להיות עצוב כמו שחש שעליו להיות. או שהייתה זו ההשפעה שהייתה למקצועו על דרך המחשבה שלו. כך או כך הוא ידע שהגעגוע אל אביו יגיע ויגבר, אך האבל הממשי על מותו של אחד האנשים המשמעותיים ביותר בחייו לא בהכרח יגיע.

"הארי פוטר היה דוגמא ומופת לקוסם," היה מה ששר הקסמים, קינגסלי שקלבולט, אמר על עמיתו המנוח. השמש הבריקה על הקרחת הכהה שלו, ועניו היו כמעט עצומות תחת הבזקי מצלמות אקראיים של עיתונאים הרעבים לבשר תקשורתי. "ערך השימוש בקסם לטובה היה חרוט על דגלו מאז ומתמיד, והוא דאג להנחיל אותו לכל הילאי שהדריך והעסיק. הוא היה נכס שאין שני לו בשביל משרד הקסמים, ואובדנו יורגש, ללא ספק, במשך זמן ארוך. מותו הפתיע וזעזע את כולנו.

"למרות הדרך האיומה בה מת, אסור לתת לעבודתו לרדת לטמיון. אני אקח על עצמי, באופן אישי, להמשיך את המאבק לו הקדיש את חיו, על מנת להביא סובלנות ושלום לחברה שלנו..."

"בחיינו מעולם לא נפרדנו," סיפרה דודה הרמיוני בעוד משב רוח חם משחק בתלתליה הסתורים. קולה היה סדוק, ספוג יגון, אך נשמע היטב סביב בית הקברות. "ואני מקווה בכל ליבי שעוד נחזור וניפגש יום אחד. הארי היה בראש ובראשונה חבר, וקרוב משפחה יקר. כואב לדעת כעת, כשזה כבר מאוחר מידי, על הסבל שסבל בשנים האחרונות, ושהביא אותו לעשות את מה שעשה... אני יכולה רק להתפלל שיסלח לנו על שלא היינו שם לעצור אותו..."

"מגוחך," פלט אלבוס, כל כך בשקט, שאיש לא שמע אותו.

זה מה שהוא חשב על הטקס חסר התכלית הזה. מגוחך. מלא גינונים חסרי טעם שנועדו לכבד אדם שכבר היה רחוק מאד - רחוק מספיק כדי שלא יהיה אכפת לו מה חשבו עליו, או מה יעשו עם הכלי השבור שבעבר היה ביתו. הוא ידע בוודאות, כאילו אביו יושב שם איתו ולוחש זאת באוזנו, שלא כך הוא רצה שיראו הימים שלאחר מותו.

משב רוח נוסף בידר את עוף החול הרקום כאשר הארון הורד אל הקבר. זה יצר את האשליה שהציפור הגדולה יוצאת אל החופשי מתוך הבד וממריאה אל השמיים פתוחים.

אלבוס הציץ ביריעה הכחולה המסנוורת שהתמתחה מעל המכתש הצהבהב, חושב לעצמו, לא בפעם הראשונה, שהשמיים גדולים ומלאים בדברים רבים שאף בן תמותה לעולם לא יידע על קיומם.

 

ניחום האבלים התקיים בבית ילדותו של אלבוס. הוא הותיר את ניחומיהם של החברים ובני המשפחה לאימו ולאחיו והתיישב בראש גרם המדרגות העולות אל חדרי המשפחה, משם יכול היה לצפות בפלח מהמתרחש בסלון, שם התאספה המשפחה.

הוא צפה בלילי מקבלת חיבוק ארוך מהסנדקית שלה ואז מאחד מבניה התיאומים, גבר בהיר שיער בגילה. היא המשיכה למחות דמעות מלחיה, דבר שמשך אליה מנחמים רבים. אלבוס תהה האם היא באמת רוצה בכל החיבוקים ומילות הנחמה הריקות האלה, או שהיא פשוט לא מצליחה להחזיק את עצמה מספיק על מנת להבהיר שהיא לא זקוקה להן.

את ג'יימס הוא ראה בקושי. הוא הסיר את הז'קט שלו וקבע את מקומו בקרבת החלון שהשקיף אל הגינה, שם ניגשו אנשים על מנת ללחוץ את ידו ולטפוח על כתפו. אלבוס לא ראה את פניו. הוא תהה האם גם הוא, כמוהו, לא יכול לחכות שכל האנשים האלה ייצאו מהבית שלהם.

מאז ילדותם, אלבוס נשא באופן בלתי מעורער את תואר הכבשה השחורה בין ילדי משפחת פוטר. בעוד אחיו ואחותו היו ילדים הרפתקנים, פעילים ושובבים, מאז גיל מוקדם אלבוס היה שקט וקודר, העדיף שח על פני קווידיץ' וספרים על פני התרוצצות. הוא העדיף לטייל בחורשות ובשדות שסביב ביתם לבדו, בכל מזג אוויר, ולהרהר בנושאים שעד מהרה הוא למד שילדים בגילו לא מוטרדים מהם.

למרות זאת, הוא ידע שאחיו דומים לו יותר משהיו רוצים להודות. כמו אביהם, מאחורי נטייה חברתית אוהבת, הם נצרו דחף להתעמת עם צרותיהם לבדם. עמוק בפנים, הם היו אוהבי שקט, בדיוק כמוהו.

אישה אדמונית גבוהה במכנסי ג'ינס וז'קט נכנסה דרך הדלת הקדמית מבלי להקיש. היא הביטה סביבה במבט אשם בעודה סוגרת את הדלת אחריה בשקט. אלבוס מצא את עצמו מחייך בשעשוע בעודו צופה בה מתגנבת לכיוון הסלון כמו מתבגרת שחמקה בלילה למרות איסורם של הוריה.

היא הבחינה בו כשחלפה על פני המדרגות ושינתה כיוון, מטפסת למעלה במקום להיכנס לסלון. היא התיישבה לצידו וחיבקה אותו. הוא חיבק אותה בחזרה.

"אני מצטערת שנעלמתי," אמרה רוז בחוסר נעימות. "היה מקרה חירום בבית החולים. חזרתי ברגע שיכולתי לחמוק..."

"זה בסדר, רוזי. לא הפסדת כלום."

היא הסיטה שיערה כהה מפניו של בן דודה בעדינות אימהית. "אתה בסדר?"

"עדיין משותק," הוא הודה.

"זה טבעי לחלוטין. יש שמשלימים עם זה מהר יותר ויש – "

"אני לא צריך הרצאה על חמשת שלבי ההשלמה עם אובדן, ד"ר."

"הו, שחכתי שאתה יודע הכל," התלוצצה רוז והניחה את ראשה על כתפו. "כנראה כי לא התראינו כל כך הרבה זמן, ועוד לא היה לך פנאי להאיר את עיני בתבונות המפליאות שלך מאז שחזרת..."

הוא הניח את ראשו על ראשה בשלווה. הוא התגעגע למעגלי ההקנטות האין סופיים שלהם יותר מאשר לכל דבר אחר במקום בו גדל.

כבני דודים, הם היו החברים הכי טובים מאז שזכרו את עצמם, וגם כשהתבגרו והתחילו ללמוד בהוגוורטס, חברותם לא התרופפה. הם היו דוגמא ומופת לחברות חסרת פשרות – תלמיד סלית'רין ותלמידת גריפינדור, בלתי ניתנים להפרדה.

לרוז אומנם היו חברים נוספים, אך אלבוס תמיד חש שיש בליבה מקום חם השמור אך ורק לו. מצד שני, גם הוא בילה ושוחח עם תלמידים אחרים, אך מצידו היא תמיד הייתה חברתו האמיתית היחידה. הם קראו את אותם הספרים, התעניינו באותם המאמרים, הצטיינו באותם השיעורים – הם אפילו אהבו את אותם הנערים.

כאנשים מבוגרים, נאמנותם זה לזו לא פחתה. אומנם מאז שסיימו את לימודיהם בהוגוורטס המכתבים הפכו נדירים, והפגישות נדירות עוד יותר – רוז הייתה שקועה בלימודי הרפואה ואז בתפקידה התובעני בבית החולים על שם הקדוש מנגו, בעוד אלבוס למד באקדמיה למדעי הכישוף בסקנדינביה ובמקביל עבד על שלל מחקרים – אך כשהפגישה המיוחלת הייתה מגיעה לבסוף, היא התנהלה כאילו מעולם לא נפרדו.

"כדאי שאני אלך לראות את כל השאר," היא אמרה לו לאחר כמה רגעים של ישיבה בשתיקה נעימה. "בוא, אל תשב פה לבד."

אלבוס רצה להתנגד בעוד היא אוחזת בידו ומובילה אותו אחריה במורד המדרגות, אבל לפני שהבין הוא כבר היה בסלון ומספר אנשים יצרו איתו קשר עין. רוז נטשה אותו כמעט מייד, יוצאת לחפש את דודתה.

"אלבוס," פנה אליו דודו פרסי ולחץ את ידו בתנחומים. לוסי, אחת מבנותיו, עמדה לצידו ונראתה שלא בנוח. ככל שהתבגר, באלבוס נוצר הרושם שכמה מבני דודיו הצעירים יותר מפחדים ממנו, ולוסי הייתה אחת מהם. "מתי שבת מסטאוואנגר?"

"אתמול," השיב אלבוס בקצרה. הוא צפה שדודו הוא רק ראשון מיני רבים שיתחקרו אותו על עבודותיו האחרונות על מנת להפיג את מבוכת האבל. "לא יכולתי לעזוב מייד."

"כמובן. יש לך מחויבות לעבודתך," אמר פרסי באופן אופייני מאד. אלבוס היה מוכרח להתחמק ממנו.

"תסלח לי, אני צריך לדבר עם אחותי..."

"כן, כן, בהחלט..."

"טוב לראות אותך, דוד פרסי. גם אותך, לוסי."

הוא התרחק לפני שאיש מהם יספיק להגיב וניגש אל לילי, שישבה על הספה. לונה לאבגוד, הסנדקית שלה, ליטפה את שיערה באהבה, מרגיעה אותה. לילי מחתה דמעה מעיניה, שכבר היו אדומות ומגורות כל כך שבוודאי צרבו מאד, והביטה בו בתקווה כשניגש אליה.

הוא התיישב לצידה וניקה שני ריסים שנדבקו ללחייה המגורות.

"אם לא תפסיקי לבכות כל הריסים שלך ינשרו."

לילי צחקה והתייפחה באותו הזמן. אלבוס אחז בידה ולחץ.

"אתה לא עצוב, אל?" היא שאלה אותו בתמימות.

"כמובן שאני עצוב," הוא השיב לה.

היא נאנחה, ועוד דמעות זלגו מתוך ענייה. הן היו חומות ורטובות – אלבוס לא ידע שעניים יכולות להיות רטובות ומבריקות כל כך.

"אני מרגישה כל כך מטופשת..."

"את לא מטופשת," הבטיח לה אלבוס. "את פשוט היחידה שיש לה מספיק אומץ בשביל לבכות."

לילי התאמצה לחייך אליו. "אני מניחה שאבא לא היה רוצה שאני אהיה כל כך עצובה..."

"זה לא משנה מה הוא היה רוצה. אבל לצורך העניין – לא, הוא לא היה רוצה שתסבלי בגלל מה שקרה."

מאז שחזר הביתה, אלבוס הספיק להבין שאחותו הקטנה הייתה זו שמצאה את הגופה. היא הגיעה לבקר את הוריה בהפתעה יומיים קודם לכן, ובעוד אימה מסיימת את ההכנות לארוחת הצהריים המשותפת, היא עלתה לחדר העבודה של אביה. בליבה בוודאי חשבה כמה ישמח לראות אותה כך פתאום, ולא ציפתה למצוא אותו שוכב על השטיח מול האח הצוננת, שרביטו מוטל ליד ידו הקרה...

הוא הרגיש שמישהו מביט בו. הוא הסב את ראשו לאחור ומצא שג'יימס צופה בהם ממקומו ליד החלון. הוא נראה כאילו הוא מתכוון להתקרב אליהם, אך באותו הרגע הופיעו שם חברי נבחרת הקווידיץ' בה שיחק והוא נאלץ לאפשר להם לנחם אותו על אובדנו.

אלבוס שמח שמסלולו הופרע. הוא מעולם לא היה קרוב במיוחד לאחיו – מריבות הילדות שלהם לא הפכו לנדירות יותר כשהתבגרו, פשוט נהיו פחות ילדותיות. מאז ששב הביתה, אלבוס חש במתח מסוים ביניהם.

"זה פשוט כל כך מבלבל," אמרה לילי, שלא הבחינה במבטו של אחיה הבכור. "אני כל הזמן בטוחה שעוד רגע הוא ייכנס לחדר, למרות שאני ממשיכה להגיד לעצמי שהוא לא עומד לחזור..."

"זה קורה מכיוון שהוא עדיין בליבך," אמרה לה הסנדקית שלה בחוכמה וליטפה את פנייה. "והוא יהיה שם תמיד."

לילי הנהנה ושקעה שוב בשתיקה. אלבוס חש שהגיע הזמן שיחמוק שוב החוצה. הוא לחץ על ידה בפרידה וקם, רק על מנת להיתקל בפרופסור לונגבוטם העדין וטוב הלב, שהתעקש לוודא שהוא בסדר לפני שנתן לו ללכת. אלבוס חמק ממנו רק על מנת ליפול לתוך זרועותיו העצומות של רוביאס האגריד הזקן, שמחץ אותו בחיבוק והמטיר דמעות עצומות של יגון על פניו.

הוא שוחח עם כל אחד שפנה אליו בנימוס, אך סבלנותו החלה ליזול במהירות. בנוסף לזה, נראה שחבורה התפתחה במקום בו פינת ארון הקבורה של אביו חפרה לתוך בשר כתפו, והכאב העמום שפעם מתוכה בכל פעם שמישהו חיבק אותו או לחץ את ידו החל להציק לו.

לשמחתו, לאחר זמן ממושך של תנחומים טדי סימן לו מכיוון המסדרון, ונתן לו תירוץ לעזוב את החדר במהירות.

"יש כאן מישהו שרוצה לראות אותך," אמר לו בן הסנדקות של אביו והתקרב איתו אל המטבח. "אתה מכיר את האדון הזה?"

אלבוס הביט בקלסתר פניו הצדדי של הקוסם שישב ליד שולחן המטבח שלהם. הוא היה זקן בעל שיער כסוף מסורק שהיה מפוזר על כתפיו, וזקן כהה ומחודד. אפו היה נשרי, פחוס מעט, ולחיו שקועות ורציניות.

הוא לגם מכוס תה בסבלנות, ולא נראה שהמטבח הביתי מעניין אותו בכלל. הוא לבש גלימה נאה, מכובדת, בצבעי אפור וירוק; ברור היה שהוא לא הגיע על מנת לנחם את האבלים. יותר מכך – אלבוס אכן ידע מי הוא.

"הוא לא עיתונאי," הוא אמר לטדי. כמו כל שאר בני המשפחה, הוא הביט בחשדנות בכל אדם לא מוזמן שהגיע לניחום האבלים. "זה בסדר."

טדי חייך אליו חיוך עקום, עצוב, טפח על שכמו בפרידה והתרחק.

"אה, אתה בוודאי אלבוס סוורוס," אמר הקוסם בקלילות כשאלבוס נכנס למטבח וסגר אחריו את דלת הזכוכית. הוא לא קם על מנת לברך את מארחו או ללחוץ את ידו – הוא היה אדם שרגיל שאחרים קמים לכבודו.

"אדון אֶווֹרָה*," השיב אלבוס. "איך אוכל לעזור לך?"

ארכי – מג קונסטנטין אוורה לא נראה מופתע מכך שאלבוס יודע את שמו. אחרי הכל, כל קוסם שמכבד את עצמו ידע את שמו, גם אם לא קרא לפחות את אחד מספריו.

"שב, בבקשה, ואוכל לספר לך בדיוק," אמר הארכי-מג כאילו היה זה ביתו שלו, מחווה אל שולחן המטבח בתנועה רבגונית.

אלבוס מחל על כבודו והתיישב מול הקוסם הזקן. הוא ידע שאין טעם להעיר לאנשים כמוהו על חוסר נימוסם, מלבד העובדה שסקרנותו כרסמה בו. לא בכל יום אחד הקוסמים המפורסמים והמלומדים ביותר בעולם מופיע בביתו ומבקש לשוחח איתו באופן אישי... עם זאת, הידיעה שייתכן שנושא השיחה יהיה קשור למותו של אביו הזכירה לו לא להתרגש יותר מידי.

"אני מבין שאתה יודע מי אני?" אדון אוורה פתח, כצפוי, בשיחה על עצמו.

"בהחלט. קראתי מספר מספריך."

"אם כך, אתה בוודאי יודע שבמקביל לכתיבת ספרי התיאוריה שלי, אני מחזיק בתפקיד המרצה לתורת מקור הקסם באקדמיית ווינטרהול."

כמובן שאלבוס ידע זאת. הוא בילה מחצית משנתו השביעית בניסיונות כושלים להתקבל לאקדמיה הזו. הוא עדיין שמר את מכתב התשובה שקיבל חמש שנים קודם לכן מהקוסם שישב מולו, בו הוא שאל אותו בקרירות מתנשאת האם הוא חושב שהעובדה שהוא תלמיד מצטיין ושהוא קרא כמה מספריו מרשימה מישהו באקדמיה הנחשבת והמובילה ביותר לקסם בעולם.

"אני מודע לכך."

"באספת הסנאט האחרונה באקדמיה אחד ממורינו ציין לשבח כמה מהמחקרים שפרסמת בשנים האחרונות בשם בית הספר הגבוה למדעי הכישוף בסטאוואנגר, וביקש להציע לך מלגת לימודים בווינטרהול. אני נבחרתי על מנת לבשר לך על ההחלטה, ולשמוע את תשובתך."

אם היה נשאל חמש שנים קודם לכן, אלבוס לא היה חושב פעמיים לפני שהיה מסכים ומודה לאדון אוורה בשקיקה. אך באותו היום, במקום לגרום לו להרגיש מוערך ומוצלח, ההצעה עוררה אצלו סלידה.

מדוע הסנאט החליט פתאום שהוא טוב מספיק בשביל ווינטרהול? האם מחקריו באמת הרשימו אותם, או שעלייתו המחודשת של אביו לכותרות דחפה אותם להחלטה להפוך את בנו לאחד מתוך קומץ תלמידיהם הנבחר, שהיו הטובים והמבריקים ביותר שבקוסמים והמכשפות בעולם?

"אם כך – מה היא תשובתך?"

"עלי לחשוב על כך."

ברור היה שאדון אוורה לא רגיל לשמוע סירוב או היסוס כתשובה לשאלה מהסוג הזה. הוא הביט באלבוס כאילו הוא מחשיב את ההצהרה בגדר עלבון אישי.

"מדובר במלגה לאקדמיה הגבוהה ביותר לקסם בעולם, אדון פוטר."

"אני מבין, אדוני. אבל אני עדיין מתאבל על אבי. אני לא יכול לעשות החלטה כזו כרגע."

"זה מובן לחלוטין," אמר אדון אוורה בטון שהבהיר שאם העניין היה תלוי בו, תשובה כזו הייתה שוללת ממנו את המלגה מייד. הוא קם על רגליו. "נמתין לתשובתך. אנו משתתפים בצערך."

אלבוס צפה בקוסם הזקן יוצא דרך דלת המטבח, לא ממתין לליווי. מבעד לחלון הוא הבחין בו חוצה את הגינה הביתית בצעד גאה ומתעתק.

הוא ידע שאם יישאר שם יותר מידי, מישהו עשוי למצוא אותו ולהפריע למחשבותיו. מחליט שהפגין מספיק נוכחות ליום אחד, הוא יצא החוצה, אל האוויר החם, ושינה צורה.

כנפיו השחורות נשאו אותו אל עץ הפרי הקסום בעל העלים הוורודים, אותו נוויל לונגבוטם נטע כמתנה להארי וג'יני פוטר עם לידת בנם הראשון.

העלים, שהחלו מצהיבים לעת סתיו, שימשו מחסה קריר ומוצל מפני הרוח היבשה. מספר פירות אחרונים היו תלויים בעליבות על הענפים, פצועים ומנוקרים. העורב השחור שמצא מחסה ביניהם לא התעניין בפירות כציפורים אחרות, אלא צפה בחבל הארץ המוכר שהתפרש תחתיו בזוג עניים ירוקות כהות מאד, כבריכות ביצת דמדומים, שחורות כמעט.

הסתיו נתן את אותותיו בעצי החורש שבמורד הגבעה, ומחלה מעכלת צבעה קבוצת עצי אשוח מרוחקת בצבע כתום חולני, זרחני בתוך הירוק העז שעטף את הגבעות. עם זאת, העשב שצמח מסביב עוד היה גבוה ורענן, מתמתח במרבדים עשירים מנוקדים פרחים צהובים ולבנים ממש עד מפתן דלת הבית. ענן בודד, לבן וגדול, שט נמוך בשמיים כשהוא מלא באור, מרמז שלמרות החום, הקיץ כבר הגיע לסיומו.

העורב פרש את כנפיו והמריא, דואה ביעף מעל צמרות העצים, הרחק מהבית שעל הגבעה אל הבדידות והשלווה שבין העצים.

 

 

הפרק הבא
תגובות

וואוווווו · 27.08.2018 · פורסם על ידי :liv14
זה ממש ממש טובבבב
דרוש המשך

Created By Tomer
eXTReMe Tracker


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
50106 20880 54637 36334


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | כיסא פנוי | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס
טיול לגאורגיה

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2016 - 2007