חילופי אליטות

בס"ד

שמח שאהבתם. בפרק הקודם לא ממש קרה משהו, אבל עכשיו מתחילים להתחמם. מוכנים לקצת אקשן?

החיים במחילה התאימו להארי. הוא לא היה צריך לדאוג לאוכל או בגדים, למרות הפצרותיו שלו ושל הרמיוני לשלם שכירות לגברת וויזלי על חדרי השינה שלהם – הארי ישן בחדר הישן של התאומים והרמיוני בחדר הישן של ביל וצ'ארלי. מלבדם היו בבית גברת וויזלי, רון וג'יני. פרסי וארתור הגיעו הביתה בערבים, אך מלבד ארוחות הערב והמולת הבוקר נוכחותם לא הורגשה בבית במיוחד מלבד סופי שבוע, בהם פרסי וארתור לא עבדו. אלא שארתור הרבה לנוח מהעבודה הקשה במשרד הקסמים – מתברר שבניגוד למה שנכתב בנביא היומי, עוד הייתה עבודה רבה כמו חפצי מוגלגים מקוללים שאוכלי המוות השאירו אחריהם – ובת זוגו של פרסי, אודרי, התארחה אצלם לא מעט כך שפרסי הרבה לבלות איתה ולא עם המשפחה. בסופו של דבר, תשומת הלב של מולי הופנתה בעיקר להארי והרמיוני.

"אז מה עשית השבוע?" שאלה מולי את הארי בארוחת הערב באחד מאותם סופי שבוע.

"נשארתי כאן בסביבה, עזרתי מעט בעבודות הבית..." ניסה הארי להיזכר. את רוב שעות הערות שלו הוא בילה עם רון והרמיוני בשיעמום. מדי פעם ג'יני הצטרפה, או שאחד מהם נתקף נוסטלגיה ורגש להוגוורטס או סיוט מהמלחמה, אבל הארי לא עשה דבר משמעותי זה חודשים.

"חשבתי אולי לחפש עבודה אחרי שיגיעו ציוני הכשיפומטרי," אמר הארי לבסוף.

רון הביט בו בהשתוממות.

"לאן אתה רץ, אחי?" הוא שאל את הארי.

"מה, אני לא רוצה להישאר כאן לנצח," הארי ענה, "אני רוצה לעבוד, לממש את חיי הבוגרים."

"אתה עשית די והותר, אתה הבסת את אתה־יודע־פאקינג־מי," ענה רון, "אין לך לאן לרוץ."

"יכול להיות שאתה חושש שהארי ישיג עבודה כי לך אין עבודה לחפש?" עקצה אותו ג'יני. רון בתגובה חרץ לשון לעברה.

"ברצינות, רוני חמודי, אולי תמצא עבודה זמנית עד שיגיעו ציוני הכשיפומטרי?" הציעה מולי בתוגה.

"כמו מה?" השיב רון, "הרי הבגרויות שלי לא היו משהו, לא עברתי איזו הרפתקה מסעירה כמו הארי והרמיוני–"

"–אתה כן," הרמיוני קטעה אותו.

רון התעלם ממנה והמשיך. "מה הסיכוי שלי למצוא עבודה?"

"ג'ורג' בטוח ישמח לעוד זוג ידיים עובדות," מולי מלמלה.

רון נאנח. "אני מניח שאת צודקת, אמא," הוא אמר בעצב, "אבל אז הארי והרמיוני ישארו כאן לבדם!"

הארי הביט בהרמיוני. להישאר במחילה רק איתה, עם מולי ועם ג'יני? לא שהייתה לו בעיה עם הרמיוני, אבל היא מרבה להסתגר בחדרה עם ספר עב כרס. אז כל תשומת הלב של גברת וויזלי תופנה אליו! או גרוע מזה, ג'יני. הארי לא ממש ידע מה הוא מרגיש כלפי ג'יני. הם נפרדו בסוף השנה השישית שלהם, והם התנשקו לפני החתונה של ביל ופלר, ולפעמים הארי עוד נזכר בה כשהוא צד הורקרוקסים עם רון והרמיוני, אבל ג'יני... ג'יני היא זו שיזמה את הנשיקה ההיא. בהחלט ייתכן שהיא מרגישה משהו מאוד ברור כלפיו. הארי חשש לדמיין את מה שהיא מרגישה כשהיא רואה אותו בבית שלה בבסיס יומי מבלי שמישהו מהם עושה צעד כדי להבהיר את טיב היחסים ביניהם. הארי חשש מזה ורצה להימנע מזה, וג'יני? הארי לא ידע.

"אני והרמיוני נמצא מקום לגור בו," אמר הארי במהירות.

"תודה שנידבת אותי," הרמיוני אמרה בקול אפל, "אבל אני מסכימה עם הארי. אני יכולה לחזור לבית הוריי. אבל הארי... מה אתה תעשה? תלך לכיכר גרימולד? תלך לדארסלים?"

"כיכר גרימולד היא לא מקום נחמד במיוחד," מלמל רון. הארי הסכים איתו. זכרונות כאובים מדי מסיריוס,הגוויה של בקביק ששכבה בעליית הגג לאחר שמת מרעב כשלא קיבל אוכל על בסיס קבוע לאחר מותו של סיריוס, המחשבה על קריצ'ר שהיה נתון לחסדי אוכלי המוות שפלשו לשם, וכמובן הדיוקן של אמא של סיריוס ורגולוס.

"אני לא יודע איפה הדודים שלי בכלל," אמר הארי, "דדאלוס דיגל והסטיה ג'ונס לקחו אותם משם לפני שנתיים ואין לי מושג לאן. לא שמעתי מהם מאז."

"רגע, אז זה אומר שהבית הקודם שלהם, זה שגדלת בו, ריק! זה אומר שהוא פנוי! זה אומר שהוא שלך!" אמר רון פתאום.

"אם הבית עוד עומד על תילו," אמר הארי בקול אפל.

"או גרוע מזה," הרמיוני המשיכה, "אולי הבית עומד על תילו, אבל אוכלי המוות ציפו שהארי יחזור והשאירו לו כל מיני הפתעות לא נעימות בפנים..."

רון הביט בהרמיוני בפחד.

"זה אכן מרתיע, הרמיוני," התערב פרסי בשיחה, "אבל כל אוכלי המוות בכלא זו שנה שלמה."

"אולי הם עשו משהו לבית לפני שהם הלכו לכלא," הציע מר וויזלי, "אולי ברגע שהארי עזב, ואולי ברגע שבו אדונם מת. לא, הארי, זה מסוכן מדי. אמנם אין לי סמכות עליך, אבל אני במקומך לא הייתי חוזר לשם. זה מקום נפיץ."

"אז לאן אני אחזור? לבית החרוך של ההורים שלי במכתש גודריק?" השיב הארי.

ארתור נאנח. "אתה יכול להישאר כאן, הארי."

"לא, אני מכביד עליכם יותר מדי," הארי אמר במהירות, "אני אלך לדרך פריווט. היום."

"היום?" זעקו אדון וגברת וויזלי.

הארי החליט. אם הוא לא יעשה את זה היום, הוא כבר יתחרט ולא יעשה את זה בכלל.

"אני רק אעבור שם, לבדוק שהכל בסדר, ואז אניא עביר את הדברים שלי לשם," הארי אמר וקם. הוא הלך לחדר השינה שלו.

רון והרמיוני הביטו בכיסא הריק של הארי, ואודרי לחשה, "הוא תמיד היה כזה נסער?"

"אין לך מושג כמה..." ענה רון בחיוך מטופש.

הרמיוני נאנחה. "אני אדבר איתו," היא אמרה ונעמדה, "תודה על הארוחה, גברת וויזלי."

"הו, שטויות," מולי ענתה, "על לא דבר. ותאמרי את זה גם להארי."

"הו, בהחלט אומר," הרמיוני אמרה לפני שעלתה לחדרו של הארי.

הארי חיפש בקדחתנות את שרביטו. הוא יראה להם, הוא יכול להיות עצמאי ולסלק את כל מה שימצא בדרך פריווט. הוא הביס את וולדמורט! אז מה כבר יעשו לו כמה שטויול שאוכלי המוות השאירו שם?

דפיקות על דלת החדר הפתוחה הקפיצו אותו. "הארי?" הוא שמע את הרמיוני לוחשת.

"מה, את גם באת להניא אותי מלעשות את זה?" הוא שאל בעצבנות, "את גם רוצה שאני אשאר פה בדרך פריווט רק עם ג'יני וגברת וויזלי?"

"אני יודעת, הארי," אמרה הרמיוני, "אל תדאג, אני לא אחזור להורים שלי."

הארי הביט בה בהשתוממות. זה היה קצת לא צפוי. "את– את לא חייבת להישאר פה רק כי אני אחוש שלא בנוח ו–"

"–הארי," הרמיוני אמרה, "זוכר.... זוכר שאמרתי לך שהצלחתי להחזיר להוריי את הזכרונות והכל?"

הארי הנהן. לאן היא חותרת? היא לא הצליחה בזה?

"אז... הם לא קיבלו את זה יפה," היא אמרה, "אמנם הם זוכרים את הכל, אבל הם גם זוכרים את מי שהם היו. אתה מבין, הזיכרון חזר, אבל החוויה של לגור באוסטרליה כזוג צעיר לא נעלמה. הם רצוש אבוא איתם לשם, אבל... אבל רציתי להשלים את השנה האחרונה בהוגוורטס, והיו לי גם חלומות פה, באנגליה... אני לא רוצה לנסוע לאוסטרליה, הארי, כי החיים שלי כאן."

הארי שתק. הוא חשב שלא משנה מה יאמר, זה לא יכבד את הרגע. אבל גם הרמיוני שתקה, ולכן לבסוף הוא דיבר. "אז את תישארי במחילה?"

הרמיוני הנידה בראשה. "אני אגור איתך בדרך פריווט," היא אמרה.

זאת ההפתעה השנייה שהייתה להארי בשיחה הזאת. הרמיוני תגור איתו? שניהם לבדם?

"אבל... רון," היה כל מה שהצליח לומר.

"מה איתו?" היא שאלה.

"את ורון לא...?" היה כל מה שהחל לומר.

הרמיוני השתעלה קצת. "אוי, הארי, לא. אני ואתה ממש לא כאלה. חשבתי שאתה יודע את זה."

"כן, לא, אני יודע," הארי אמר, "אבל רון לא יחשוב ש...?"

"גם אם הוא יחשוב, אין לו זכות," הרמיוני אמרה.

"אבל את נישקת אותו," הארי אמר, "וכל הזמן אתם ביחד, ו–"

"–ומאז המלחמה המצב בינינו הוא כמו המצב בינך ובין ג'יני," הרמיוני קטעה אותו.

"את– את יודעת–"

"ברור שאני יודעת!" הרמיוני צחקה, "אתה וג'יני כאלה שקופים עם המבטים שאתם נועצים אחד בשנייה."

"טוב, אל תאמרי לה," ביקש הארי.

"אבל אתה מסכים שאגור איתך בדרך פריווט?" היא שאלה.

הארי נאנח. "מסכים, מסכים, רק אל תאמרי לה. איפה השרביט שלי?"

"אציו," הרמיוני אמרה והשרביט של הארי טס ליד שלה.

"הנה," היא הביאה לו.

"תודה," הוא אמר ולקח, "אנחנו מחוץ למרחק התעתקות מדרך פריווט, מה נעשה? ארתור לא ייתן לנו לקחת את המכונית שלו, ואני לא רוצה לקחת את המטאטאים של משפחת וויזלי. פלו לא בא בחשבון כי אנחנו ניפול ממש לתוך הבית, ולכי תדעי מה נמצא שם. אז מה עושים?"

"אוי, הארי, אפשר לחשוב שמעולם לא חיית כמוגל," היא צחקה, "ניקח את האוטובוס."

הפעם האחרונה שנסע בתחבורה צבורית מוגלגית הייתה כשביקר את אדון וויזלי בקשוד מנגו, וזה לפני שנים רבות כל כך. אך בכל זאת, הארי והרמיוני הגיעו לדרך פריווט בשלום.

"הנה, זה הבית," אמר הארי כשהוא והרמיוני צעדו לאורך הרחוב, "המקום נשאר בדיוק כמו שעזבתי אותו, חוץ מהגינה של הדודים שלי שקצת גדלה פרא."

"אף פעם לא התבוננתי באזור ככה, בפעם שעברה שהייתי פה מיהרתי פנימה ושתיתי שיקוי פולימיצי כדי להפוך אליך," היא ציינה, "איזה מקום... אממ... איך להגיד את זה?"

"פלצני?" הארי השלים אותה ושניהם צחקו.

"זאת בדיוק המילה שחיפשתי," היא הודתה.

כשהתקרבו לבית, הארי נעצר פתאום במקומו.

"גברת פיג!" הוא אמר.

"מי?" שאלה הרמיוני.

"ארבלה פיג," המשיך הארי, "היא השכנה של הדודים שלי. או לפחות הייתה, לפני שהם הלכו. היא הייתה משמרטפת עליי כשהייתי ילד, ואחרי שסוהרסנים תקפו אותי ואת הבן דוד שלי פה גיליתי שהיא סקיבית שריגלה אחריי בשביל דמבלדור."

הרמיוני הצטמררה. "טוב, זה רק אומר כמה הוא דאג לך,"  היא שקלה מילים.

"או שהוא היה סתם סטוקר," הפטיר הארי, "בכל מקרה, אפשר לשאול אותה אם ביקרו פה אוכלי מוות."

"היא יודעת מה זה אוכלי מוות?" שאלה הרמיוני.

"היא חברה במסדר עוף החול," הארי ענה והוביל את הרמיוני לבית של גברת פיג.

הוא דפק בעדינות בדלת אך לא הייתה תשובה.

"שלום?" הוא צעק לעבר הדלת.

הרמיוני צלצלה בפעמון הכניסה, לשווא.

"אולי קרה לה משהו?" שאל הארי בחרדה.

"או שהיא סתם לא בבית," אמרה הרמיוני בקול ענייני, "בוא, נראה אם אוכלי המוות השאירו לנו דברים נחמדים בבית של הדודים שלך."

הם הגיעו לדלת הכניסה לבית מספר 4. התריסים היו מוגפים ומאובקים.

"הבית הזה עמד ריק כל הזמן..." הצטמרר הארי, "קצת מוזר לחשוב על זה ככה פתאום. זה נראה אמיתי כל כך."

"כי זה אמיתי," הפטירה הרמיוני ביובש.

"טוב, אבל את מבינה למה אני מתכוון," הארי ענה, "פתאום לקלוט שכל הזמן הזה הבית היה ריק... איפה הדודים שלי בכלל?"

"אתה מתגעגע אליהם?" שאלה הרמיוני ברוך.

הארי אפילו לא היה צריך לחשוב פעמיים. "לא," הוא אמר נחרצות והושיט יד לעבר דלת הכניסה.

"רגע!" הרמיוני עצרה אותו.

הארי נרתע. "מה קרה?" הוא שאל בבהלה.

"יכול להיות שהדלת מקוללת!" הרמיוני הזהירה אותו. היא התקרבה לדלת, הושיטה שרביט ומלמלה משהו.

דבר לא קרה.

"טוב, זה היה אמור לגלות אם משהו מקולל בדלת," הרמיוני הסבירה, "בוא ניכנס."

הדלת לא הייתה נעולה למרבה ההפתעה. הארי פתח אותה לרווחה.

"לא נעלנו אותה כשברחנו מכאן בלילה ההוא, מה?" הארי אמר.

"טוב, לא בדיוק חשבנו שזה יעצור אוכלי מוות," היא אמרה.

"אבל זה ללא ספק לא עצר גנבים," אמר הארי, "לומוס!"

שניהם עדיין עמדו על מפתן הדלת, אבל השרביטים שלהם האירו לטרקלין הבית שהיה ריק. הכורסאות של ורנון ודאדלי לא היו שם. המקרר, ארונות המטבח והטלוויזיה אינם. אפילו האח עם האש החשמלית לא הייתה שם, וגם לא המזנון.

"היו מדפים שהיו מחוברים לקיר," ציין הארי, "ועכשיו אין כלום. ממש כלום. הגנבים לא היו יכולים לקחת את כל אלה בלי נגר לצידם."

"קצת מחשיד," הצטמררה הרמיוני.

"קצת מפחיד," הוסיך הארי, "נסי לדמיין לעצמך את הבית בו גדלת כל הילדות שלך, אלא שהוא ריק מאדם או מכל רהיט שהוא, וחשוך לחלוטין."

הרמיוני שתקה.

"אווירה של מוות," המשיך הארי.

"אתה מנסה להפחיד אותי?" היא שאלה בייאוש.

"אה, סליחה הרמיוני," התנצל הארי, "בואי ניכנס."

"הארי, לא!!" צעקה הרמיוני, אך הארי כבר פסע פנימה.

נשימתה של הרמיוני נעתקה.

גופו של הארי התקשח. הוא הסתובב אליה באיטיות.

"אין כאן כלום, בואי," הוא אמר לה.

הרמיוני גיששה ברגלה בזהירות סביב המרצפת שהארי דרך עליה בתוך הבית, ונכנסה פנימה גם היא.

ברגע ששניהם היו בפנים, דלת הכניסה נסגרה בטריקה. הרעש הקפיץ את שניהם והארי אחז בידה של הרמיוני בבהלה.

"אה!" צייתה הרמיוני כשהיא שמעה את הטריקה.

הלב של הארי פעם במהירות. לאחר כמה שניות הוא נרגע.

"אולי... אולי זו סתם רוח מבחוץ. את יודעת, לא היה אף אחד שיחזק את הדלת הזאת כל השנים האלה," שיער הארי.

"אני מקווה..." הרמיוני ענתה. היא ניסתה לפתוח את הדלת בשנית, אלא שרוח פרצים מבחוץ נאבקה בה.

"כן, אתה צודק," היא אמרה, "בסך הכל רוח. אין קללה שסגרה אותנו."

מכיוון שהדלת הייתה סגורה והתריסים מוגפים, השרביטים היו מקור האור היחיד של הארי והרמיוני שעמדו גב אל גב, מביטים לכל עבר.

"הכל ריק פה, מה יכול להסתתר?" שאל הארי.

שריקה עדינה נשמעה כתשובה אירונית, והרמיוני המבוהלת תפסה את שכמו של הארי בכוח.

"זה בא מלמעלה, אולי זו הרוח ששורקת מאיזה חלון כמעט סגור," הארי ניסה להרגיע.

הם עלו מעלה בזהירות לכיוון השריקה, שבאה מחדר השינה הסגור של ורנון ופטוניה.

"קצת... קצת לא נעים להיכנס לשם," מלמל הארי.

"לא נעים? לא נעים?! אוי, הארי! זה עלול להיות מסוכן! קצת יותר קריטי מ'לא נעים', אתה לא חושב?" שאלה הרמיוני בלחץ.

"מעולם לא נכנסתי לשם," אמר הארי, "בכל השנים בהם גרתי פה מעולם לא נכנסתי לחדר השינה של הדודים שלי. זה מרגיש לי פולשני."

"הארי, אין לנו זמן להתעסק בזה, לך תדע מה נמצא שם!" הרמיוני אמרה ופתחה לרווחה את דלת חדר השינה. החדר, כמו שאר הבית, היה ריק לחלוטין. חלון החדר היה פתוח כדי חרך צר, והרוח שרקה מבעד לו.

הארי והרמיוני נשמו לרווחה. עד מהרה הם סרקו את כל החדרים ולא מצאו דבר שלא היה כשורה, כמובן מלבד זה שכל הבית היה ריק לחלוטין.

"לפחות הקירות עוד ישנם," אמר הארי כשסיימו לסרוק את הארון שמתחת למדרגות. הם פנו לצאת מהבית ולחזור למחילה כשנשמעו צעדים מבחוץ.

הארי נדרך.

"מישהו אמור לבוא?" שאלה הרמיוני.

הצעדים הלכו והתקרבו.

"אולי כדאי שלא ידעו שאנחנו כאן," הארי לחש.

"נוקס."

"נוקס."

העלטה המוחלטת לא הרגיעה את הארי והרמיוני. להפך, הצעדים היו כבר צמודים לדלת הכניסה. הרמיוני הלכה באיטיות אחורה, למרות שאין לה לאן לברוח. הארי מיהר להצטרף אליה.

הארי עמד בהיכון עם השרביט.

הצעדים מבחוץ נעצרו, ומישהו נאבק ברוח כדי לפתוח את הדלת. בחשיכה, הארי והרמיוני רק הבחינו בכך ששלוש דמויות נכנסו.

הארי מישש את האוויר לצידו עד שמצא את ידה של הרמיוני ואחז בה בכוח. הוא סיכן את חייו פעים רבות, אז מדוע פתאום הוא מפחד?

"לומוס!" אמרה פתאום אחת הדמויות, והארי והרמיוני המבוהלים התחילו לצעוק.

"שקט שם, פוטר! גריינג'ר! הבהלתם אותנו כהוגן!" אמרה פרופסור מקגונגל שעמדה מולם בשרביט מאיר. מאחוריה עמדו פרופסור פליטיק ופרופסור ספראוט.

"הה... שלום!" אמרה הרמיוני המבוהלת. היא לא בטחה בהם. אולי אלה אוכלי מוות מתחזים?

"מה נתת לי בשנה השלישית שלי כדי שאצליח לעמוד במערכת השעות שלי?" היא בדקה.

"גריינג'ר, השאלה על מחולל הזמן היא שאלת ביטחון גרועה ביותר," ענתה מקגונגל בעצבנות קלה, "כל אחד יכול לגלות זאת."

הרמיוני נשמה לרווחה.

"מה אתם עושים פה?" שאל הארי.

"שמענו שאתם בדרככם הנה, אז באנו לבדוק אם הבית נקי מקללות!" צייץ פרופסור פליטיק.

"טוב, איחרתם, כבר בדקנו הכל," הארי אמר, "סליחה, פרופסור, פרופסור, פרופסור."

"טוב, היינו מגיעים בזמן אם מישהו לא היה מתעקש שעלינו ללבוש בגדי מוגלגים!" אמרה פרופסור ספראוט ופזלה לעבר פליטיק.

"טוב, אם הכל כשורה, הבה נצא מכאן," מקגונגל הכריזה. חמשתכם ניגשו לעבר הדלת ומקגונגל לחצה על הידית.

"נו..." היא מלמלה כשניסתה לפתוח את הדלת שוב ושוב, אלא שהדלת לא נפתחה.

"אלוהומורה," היא ניסתה, לשווא.

"פרופסור, אפשר אולי?" ביקשה הרמיוני. אלא שכל ניסיונותיה עלו בתוהו, וכך גם של השאר.

"יופי, אחרי כל זה, דלת הכניעה אותנו," פרופסור מקגונגל נאנחה.

"אל נא תאמרי נואש, מינרווה!" צייץ פליטיק.

"בואו נצא מהחלון," הציעה פרופסור ספראוט.

אלא שגם החלונות סירבו להיפתח, ואפילו החלון הפתוח שהארי והרמיוני מצאו נסגר פתאום.

"טוב, אין ספק שיש כאן משהו אפל," הסיקה הרמיוני.

"מתנה מאוכלי המוות?" שאל הארי.

"אל תקפוץ למסקנות, פוטר. זה יכול להיות כל אחד מהאויבים שלך, או כל אחד שירוויח משהו מתקיפה שלך."

"זה יכול להיות רק אוכלי המוות," אמר הארי בביטול.

את מקגונגל זה לא שכנע.

משב רוח נשמע פתאום.

"היי, אם הרוח זורמת לאנשהו, זה אומר שיש דרך יציאה!" הרמיוני אמרה. הם כולם הלכו לכיוון הרוח, שהובילה אותם לחדר הישן של דאדלי. שם, לאור חמשת השרביטים המאירים, במרכז החדר הריק, היה חור קטן ושחור בחלל החדר.

הארי התקרב לחור כמהופנט ועמד לגעת בו.

"הארי! לא!!" צעקה הרמיוני והארי נרתע.

"הרגשתי את זה," הארי מלמל כשהתרחק מהחור, שהלך וגדל, "זה שואב את האוויר שלנו."

"זה שואב הכל," מלמלה הרמיוני, "כן... זהו זה, בגלל זה אין כאן כלום! אבל איך הרוח מבחוץ טרקה את הדלת? מוזר... טוב, אם מנגנון הדלת פועל בכיוון ההוא... והרוח באה משם... כן, זהו! הכל מסתדר! צאו מכאן מיד!"

כולם יצאו מהחדר, לא לפני שמקגונגל אמרה, "אולי תוכלי להסביר לנו מה קורה כאן, העלמה גריינג'ר?"

"אתם לא רואים? זה חור שחור!" הרמיוני אמרה במהירות.

"כן, אנחנו ראינו שזה חור, ושהוא בצבע שחור," מקגונגל אמרה בשיעמום.

"לא, חור שחור! זה מושג פיזיקלי!"

"פיזיקלי? זה לא השטות הזאת של המוגלגים?" שאלה פרופסור ספראוט.

"השטות הזאת של המוגלגים שואבת לנו את כל האוויר, ובקרוב גם אותנו," אמרה הרמיוני, "כן, כן, זה מסתדר! מישהו שם כאן חור שחור, הוא שואב את האוויר, הוא בטח שאב את כל מה שהיה בבית, כל הרהיטים שהיו פה, כל החפצים, ועכשיו הוא גם שואב אותנו. ובגלל שלא היה פה אוויר, הוואקום גורם לאוויר מבחוץ להיכנס הנה במהירות. לכן שמענו רוח פרצים מהחלון, ובגלל כיוון הרוח וציר הסיבוב של הדלת, הדלת נסגרה מהרוח שניסתה להיכנס ולא נפתחה!"

"אז איך החלון נסגר?" שאל הארי.

הרמיוני חשבה. "אולי... אולי הוא נפתח בגלל שאני ואתה נכנסנו הנה והבאנו איתנו קצת אוויר, והוא נסגר לאחר מכן בגלל הרוח, או בגלל הכניסה של הפרופסורים הנה שהביאה איתם עוד אוויר."

"אז למה אנחנו לא מצליחים לפתוח שום דלת?"

"כי החור השחור חזק מדי. בטח לא ראינו אותו קודם לאור שני השרביטים שלנו, כי היה חשוך גם ככה, אלב לאור חמשת השרביטים כבר רואים שמשהו שם לא בסדר. אלא שחור שחור צריך לגדול ככל שהוא בולע יותר דברים, וזה לא... מה שרק מחזק את זה שהחור השחור הזה הוא קסום! הוא נות על ידי קוסמים! חוץ מזה שחור שחור לא ייווצר פה סתם כך. לא, זו עבודה של קוסם שהיה פה."

"קוסם ששם פה חור שחור, זה בטח קוסם שידע שאני עומד לחזור," הארי הסיק.

"איך נצא מכאן?" שאלה פרופסור בפראוט, "אם לא אכפת לכם, עוד מעט ייגמר לנו האוויר או שנישאב לתוך הדבר הזה. גריינג'ר, מה מעלים חור שחור?"

"שום דבר, הוא רק בולע כל דבר שסביבו," הרמיוני אמרה, "אלא אם כן מגיע חור שחור אחר, גדול יותר."

"יש לנו דבר כזה?" מקגונגל נאנחה.

הרמיוני הנידה בראשה. "חור שחור נוצר מצפיפות גדולה מאוד של חומר שבולעת כל דבר שמגיע אליה, גם את האור סביבה," היא אמרה, "אבל החור הזה לא גדל..."

"שוב, כי הוא קסום," הארי הזכיר לה.

"כן, אז אולי... טוב, אין לנו מה להפסיד..." הרמיוני חשבה בקול רם.

"מה, גריינג'ר? דברי אלינו!" ביקשה מקגונגל שנשמעה קצת לחוצה.

"ניתן לחור השחור הקטן הזה משהו הרבה יותר גדול שהוא לא יוכל לבלוע!" הציעה הרמיוני.

"אני לא חושבת שזה יעבוד," פרופסור ספראוט אמרה.

"פומונה, אני לא חושבת שזה הזמן לפסול פתרונות!" מקגונגל זעפה, "מה יש פה? אין פה כלום!"

"אולי... אולי הרבה אוויר," הרמיוני אמרה, "כל האוויר."

"ואז איך ננשום?"

"לא ננשום, נעצור את הנשימה עד שנצא מפה," הרמיוני הציעה.

"מסוכן מדי," הארי אמר, "רעיון אחר?"

"קשה לי להאמין שמישהו מאיתנו יציע רעיון אחר, בהתחשב בכך שלא שמענו על חור שחור לפני כן בעולם הקוסמים," פליטיק צייץ, "אבל אולי אני יודע איך להשיג הרבה אוויר מבלי לגמור את האוויר כאן. מוזר שלא חשבתי לנסות את זה על הדלת לפני כן."

פליטיק ניגש לדלת הכניסה לבית. "רדוקטו!" הוא אמר בשרביט שלוף. הדלת התרסקה לרסיסים שעפו כולם לעבר חדרו של דאדלי.

חמשת הקוסמים הציצו לעבר חדרו של דאדלי. החור כבר לא היה שם.

"זה עבד!" פליטיק צהל, "הבית נקי!"

"כן... אבל מישהו מחפש אותך, פוטר," מקגונגל אמרה, "אולי כדאי להציב שמירה על הבית."

"או לגלות מי מחפש אותנו," הארי אמר, "ולשמור את הבית בפידליוס. זה יכול להיות כיכר גרימולד חדש, אלא שאת הבית הזה נרהט בעצמנו."

הרמיוני הביטה בבית. "ונצטרך גם דלת חדשה," היא אמרה.

מקגונגל זימנה דלת בהינף שרביט. הדלת התקינה את עצמה בפתח שהיה בכניסה לבית.

"כן, זה עשה את העבודה, תודה פרופסור," הודתה הרמיוני.

"את מי תשתפו בסוד?" שאלה מקגונגל.

"את כל מי שכאן," הארי אמר, "רון יכול להיות שומר הסוד שלנו."

"מה עם שאר בני משפחת וויזלי?" שאלה הרמיוני.

"אני מניח שהם בסדר. מולי, ארתור, ביל, ג'ורג',"

"ג'יני," הוסיפה הרמיוני.

הארי הנהן.

"ופרסי," הרמיוני הוסיפה.

"פרסי?"

הרמיוני הנהנה. "אין סיבה לא לבטוח בו," היא אמרה.

"טוב, תחשבו על אנשים," מקגונגל אמרה, "ותעדכנו את מולי וארתור שאתם בסדר לפני שמולי אישית תדאג לעשות לי את מה שהיא עשתה לגברת לסטריינג'."

"חמור מאוד, זה חמור מאוד," אמר ארתור כשהארי והרמיוני סיפרו לכולם במחילה את מה שקרה להם (מלבד אודרי. הארי והרמיוני עוד לא בטחו בה לחלוטין).

"אני חושב שזה נוגע לתחום שלך, אבא," פרסי אמר, "מדובר בהשחתת בית מוגלגי."

"אני לא יודע, פרסי," ענה ארתור, "זה בתחום האפור שבין לשכות במשרד הקסמים, אתה מבין?"

"אז צריך לעשות סדר," פרסי אמר.

"נו, נקווה שהשר החדש, מיש זה לא יהיה, יטפל גם קצת בביורוקרטיה של משרד הקסמים," אמר ארתור, "הנושא הזה מוערך פחות מידה על המידה לדעתי."

"למה שאתה לא תהיה השר החדש?" הציע רון.

"א- אני?" שאל ארתור, "מי יצביע לי?"

"אני אצביע לך," פרסי אמר.

"את מי אמנה לרשימה שלי?" שאל ארתור.

"רשימה?" שאלו הארי והרמיוני.

"כל אדם המתמודד לתפקיד שר הקסמים חייב למנות לעצמו רשימת אנשים שיכהנו בתפקידי מפתח במשרד," דקלם פרסי, "כמו עוזר בכיר, סגן, ראש מדור ההילאים, ראש המחלקה לשיתוף פעולה בינלאומי, ראש המחלקה לאכיפת חוקי הקסם ועוד ועוד. כמובן שלכל תפקיד יש דרישות אותן מי שמוצב באחת הרשימות צריך למלא."

"מה בכלל צריך כדי לרוץ לתפקיד שר הקסמים?" שאל הארי.

"אה, לזה דווקא כמעט ואין דרישות," אמר פרסי, "רק עבר כעובד במשרד הקסמים ולהיות בגיר. זה הכל."

"רגע, אם ראש המחלקה לאכיפת חוקי הקסם הוא אחד מהרשימה, אז איך מפלדה רצה כל פעם?" שאלה הרמיוני בחשדנות.

"הו, זה היופי בדמוקרטיה, מי שמתמודד לתפקיד השר יכול לשבץ ברשימה שלו מתמודדים אחרים. בהסכמתם, כמובן. ובדרך כלל הם משבצים אותו בתמורה לכך במקום ברשימה שלהם," הסביר ארתור בלבביות.

"לא הייתי קואאת לזה דמוקרטיה... קצת מסריח ממינוי מקורבים ומאינטרסים..." סיננה הרמיוני.

"כן, זה קצת משונה, אבל ככה אנחנו עושים מאז הוקם משרד הקסמים," ארתור אמר, "שר הקסמים הראשון בכבודו ובעצמו הסביר ש–"

"–אם אתה תרוץ, אני אצביע לך," הרמיוני אמרה לארתור פתאום.

"אה, באמת?" ארתור הסמיק פתאום, "זה... זה מחמיא לי, הרמיוני, אבל אני לא חושב שאני–"

"גם אני," אמר הארי, "תחשוב מה תמיכה של הארי פוטר תיתן לך."

"טוב, בלי להעליב, הארי, אבל הידידות שלך עם המשפחה שלנו היא לא סוד, אני לא בטוח כמה תמיכה שלך בי תעזור לי," אמר ארתור במהירות, "חוץ מזה שבכלל לא אמרתי שאני רץ! למה לי להיות שר הקסמים?"

"אתה יודע, אבא? הרבה אנשים במשרד שאלו אותי מתי אתה מתכוון להכריז על המועמדות שלך," פרסי אמר פתאום.

"מה? מי שאל?" התגונן ארתור.

"לא זוכר, כל מיני עובדים חדשים, כאלה מהמחזור של רון בהוגוורטס," פרסי ענה.

"מה? מי הם?" שאלו רון, הרמיוני והארי.

"לא זוכר בדיוק," ענה פרסי, "הם מרייבנקלו או הפלפאף, אם הם היו סלית'רינים הייתי זוכר. אבל אתה רואה כמה התמיכה בך גדולה, אבא?"

"אה, אבל מה כבר יש לי להוסיף למירוץ לראשות משרד הקסמים?" ארתור אמר, "יש מועמדות מעולות."

"מי, אמברדיג' והופקירק?" שאל רון, "תעשה לי טובה."

"בשבוע שעבר אמיליה בונז גם הודיעה שהיא מתמודדת," ארתור תיקן, "אתה זוכר אותה, הארי? האישה הנחמדה ההיא מהשימוע שלך?"

"מי, זאת ששכנעה את כולם בחפותי?" שאל הארי בהתרגשות. הו, הוא זכר אותה. אולי הוא יצביע לה?

"אם אני אביע תמיכה בה, אני בטוח שיהיה בסדר," ארתור אמר, "אמליה היא אחת כמונו. היא תטפל בכל הבעיות שיש."

"אבל קינגסלי אמר שאין בעיות," רון אמר.

פרסי צחק. "רון, אתה כזה תמים. תמיד יש בעיות."

"טוב, זה לא משנה!" ארתור אמר, "אין לי סיבה לרוץ וזהו."

למחרת בבוקר הארי והרמיוני התעוררו לבוקר ראשון בביתם החדש בדרך פריווט, לאחר שריהטו הכל. יחד עם הדואר (גברת וויזלי הזמינה אותם לארוחת ערב), הגיע גם הנביא היומי ואיתו סקר מקדים.

"אמנם נותרו שמונה חודשים עד הבחירות", נכתב שם, "ויש עוד זמן רב עד התאריך האחרון להגשת מועמדות, אלא שסקר חדש של הנביא היומי חושף התפתחות מפתיעה: מבין שלוש המועמדות, בונז מובילה עם ארבעים אחוז מהקולות, הופקירק עם שלושים וחמישה אחוז ואמברידג' עם עשרים וחמישה. היתרון לבונז ברור, אלא שארבעים אחוז זה לא מספיק, וזה מחייב סיבוב שני בין שתי המועמדות המובילות. כזכור, יש להשיג לפחות חמישים אחוזים מהקולות כדי להיבחר, ואם אף מועמד לא משיג זאת, ייערך סיבוב שני בין שני המועמדים המובילים בדיוק שבוע לאחר הבחירות. אלא שברגע ששאלנו את הנסקרים למי יצביע בהנחה שגם ארתור וויזלי מתמודד, שהוא כידוע לכל פופולארי בקרב הקוסמים, הוא משיג חמישים אחוזים, בונז משיגה עשרים, והקרב בין הופקירק לאמברידג' צמוד כאשר הופקירק משיגה שלושה עשר אחוז ואמברידג' שנים עשר. תוצאות נדירות אלו ימנעו סיבוב שני, דבר שלא התרחש מאז הבחירות של 1760."

הארי והרמיוני חייכו זה לזו. "נו, אחרי זה, ארתור לא רוצה להתמודד?" הארי שאל בחיוך.

בערב, ארתור קיבל את פניהם בסערה.

"מתברר שהמחלקה שלי לא אחראית למה שקרה לכם, אבל זה גם לא בשום סמכות של מחלקה אחרת. מדור ההילאים העבירו אותי לאכיפת חוקי הקסם, ואלה העבירו אותי ליצורי פלא, כי הם טוענים שחור שחור הוא יצור חי. נו באמת. והממונה עליי לא הסכים לתת לי סמכות לבחום את הנושא!"

"רגע, אתה רצית לקחת אחריות על מה שאני והארי מצאנו בדרך פריווט?" הרמיוני שאלה.

"נו, כמובן שכן! זה שימוש לרעה בבית מוגלגי! עזבו את זה שאתם הילדים שלי, זה עוול מוסרי!" רעם ארתור, "בדיוק בגלל מקרים כאלה הגעתי למשרד הקסמים מלכתחילה!"

"וגם כדי להתעסק בשטקרים," אמרה גברת וויזלי שהניחה קערת מרק על שולחן האוכל.

"כל הכבוד מולי," ארתור סינן באיבה.

"נו, ואתה לא רוצה להיות שר הקסמים? דיברת עם בונז בכלל? ראית את הסקר?" שאל רון.

"אני דיברתי איתה," פרסי אמר, "אבא ניסה להתחמק ממנה כל היום. האמת היא שהיא דווקא ניסתה לדבר איתו."

"אוי, פרסי, אתה מגזים," ארתור הצטנע.

"ממש ממש לא," פרסי אמר, "היא רצתה להודיע לו ש–"

"–איך אתה יודע מה היא רצתה לומר לי? אני לא החלפתי איתה מילה כל היום!" ארתור ענה, ואז הוא הבין. "אתה דיברת איתה בשמי?"

"הבטחתי לה שאמסור לך את ההודעה שלה," פרסי אמר.

"ומה ההודעה שלה?" ארתור שאל.

פרסי לא הצליח להסוות את חיוכו. "היא אמרה לי שאם תחליט להתמודד, היא תתמוך בך."

"אבל היא מתמודדת גם!" ארתור מחה.

"היא תפרוש," אמר פרסי, "היא תפרוש ותתמוך בך, והיא תשמח אם תיתן לה לחבור אליך ותמנה אותה לתפקיד ברשימה שלך."

ארתור נעמד. "אני... אני..." הוא אמר, "אוף, למה למוגלגים אין טלפון? אני אשלח לה ינשוף בזק."

ארתור הלך משם לעבר חדר העבודה שלו.

מולי הביטה בו מתרחק. "נו, אתם חושבים שזה שיכנע אותו להתמודד סופסוף?"

"זה חייב לשכנע אותו," אמר פרסי, "אם הוא לא ירוץ עכשיו, הוא מטורף."

"דבר יפה על אביך," מולי חבטה בפרסי עם המגבת.

הארי, רון, הרמיוני וג'יני המשיכו לאכול מהמרק בשתיקה.

הכותרת של הנביא היומי למחרת כבר לא הפתיעה איש כשבישרה על התמודדותו של ארתור, ופרישתה של אמליה בונז.

"תראה מה הוא אומר," הרמיוני הראתה להארי, "הוא מדבר על התקיפה שלנו בעיתון!"

"מה כתוב שם?" שאל הארי.

"הוא אומר שזה שהוא רץ לא ימנע ממנו להמשיך ולחפש אחר האשמים בתקיפה שעשו לנו! אנחנו מוזכרים כאן בשמות שלנו, הארי! זה לא טוב! ככה ידעו שהותקפנו!"

"ככה ידעו שיש לנו ביטחון," אמר הארי, "וששרדנו."

"ככה יודעים שאנחנו מטרה, הארי," אמרה הרמיוני, "ומחפשים אותנו."

הארי נאנח. "לעולם לא נברח מזה, אה?"

"חיי הזוהר של הילד שנשאר בחיים," הרמיוני הוסיפה בסרקזם.

הארי פזל לעבר העיתון. "מה שבטוח הוא שעכשיו יהיה מעניין," הוא אמר.

הפרק הקודם		הפרק הבא