חם – קר

בס"ד
רולינג וכו'.
אזהרה: הדירוג הוא Nc17 ולא בכדי. בפיקצר מתוארים קטעים מיניים מפורטים ומפורשים. ראו הוזהרתם!!!

מאז העזיבה הדרמטית של רון, הארי והרמיוני כמעט שלא דיברו. טוב, מדי פעם הם חזרו על השיחה הרגילה של "איפה ההורקרוקסים יכולים להיות? בית היתומים לא קיים, בורגין וברקס בטח היו מגלים מיד אם רידל היה מחביא אצלם הורקרוקס, ובהוגוורטס לא מצאנו שום דבר שדומה לזה. אין לנו קצה חוט!" או שהיו חושבים איך להשמיד את ההורקרוקס האחד שכן מצאו. התסכול וחוסר העשייה היו מרגיזים כל אחד, ולפעמים הרמיוני הייתה מבינה מדוע רון בחר לנטוש אותם.
הארי, לעומת זאת, קיבל את זה בהכנעה. מאז ומתמיד הוא לא אהב את החורף – העונה בה לא קורה כמעט שום דבר מלהיב, ובה הארי שקוע עד מעל לראש בלמידה למבחני סוף השליש בהוגוורטס. לפני שלמד בהוגוורטס, הוא היה נעול בארון שמתחת למדרגות בשעה שהדרסלים חגגו את חג המולד. לכן, הצפייה בפתיתי השלג הנערמים מחוץ לאוהל שלו ושל הרמיוני דווקא עזרה לו להרגיש בבית.
אצל הרמיוני זה היה שונה לחלוטין. החורף הקר, עם הימים הקצרים ועם דיכאונות החורף המוכרים, היה מעין הרמה להנחתה לעונה המלאה בחום, אהבה ומשפחתיות שמטרתם לפצות על החורף האירופאי האכזר. הנשיקה הראשונה שלה התרחשה בחורף. מדי שנה היא הייתה חוזרת להוריה בחג המולד, לשם המשפחתיות המהנה, ובשנים הבודדות שלא עשתה זאת, היא הייתה יחד עם משפחת וויזלי. לכן, הבדידות שבחורף הייתה צורמת, והכפור העוטף את עצי היער בו היו רק הדגיש את האפלה והבדידות שבליבה. נראה היה כאילו העזיבה של רון הייתה יכולה לעבור בקלות לולא היה זה רגע לפני החורף, והרמיוני התגעגעה לחום גופו עכשיו יותר מתמיד. גם המחשבה על חג המולד הקרב ובא, חג שמסמל את המשפחתיות, שמביא איתו חום ואהבה יותר מכל יום אחר בשנה, בלט בחסרונו. רק היא והארי היו באוהל, והרמיוני חשבה שהיגע הזמן לעשות משהו לפני שהיא תשתגע.
"אני רוצה לבקר במכתש גודריק," היא הבהילה אותו.
הארי הביט בה בהפתעה. "חשבתי שאת מתנגדת לזה," הוא אמר, "בכל פעם שהצעתי את ישר הדגשת את הסיכונים. אמרת שאת-יודעת-מי מצפה שנבקר שם, ושעכשיו, כשהמלחמה בשיאה, זה יהיה שקול להתאבדות. ומה אם נפגוש שם את בלטריקס או יאקסלי או גרייבק?"
"אבל חשבתי על זה עוד קצת," הרמיוני ענתה. מה היא תאמר לו, שהיא עומדת להשתגע מחוסר מעש? זה לא אופייני לה, היא לא פועלת מהרגש. "חשבתי שאולי דמבלדור טמן לנו שם משהו. אולי הוא ידע שתבקר שם, והשאיר לנו רמז?"
"אז למה הוא פשוט לא אמר כלום?" שאל הארי.
"כי סנייפ הרג אותו לפני שהוא הספיק," היא אמרה, "ודמבלדור לא השאיר אותנו בלי כלום. הוא השאיר לנו רמזים, כמו שהוא השאיל לך את הסניץ' ולי את מעשיות בידל הפייטן, ולרון את המעמעם."
"מה אנחנו אמורים להבין בזה? מה, את מדמיינת את עצמך נלחמת בדולוחוב בעזרת מעשייה על שלושה אחים? את מדמיינת אותי מביס את את-יודעת-מי בעזרת קווידיץ'? זה לא שרון יכבה את האור כדי להביס את פטיגרו, את יודעת."
"מפתיע שהזכרת דווקא את פטיגרו," הרמיוני ענתה, "כי בהוגוורטס, הוא היה החבר הכי טוב של אבא שלך, שהיה גר במכתש גודריק..."
הארי נאנח. "את ממש נואשת ללכת לשם, מה?" הוא שאל, "כשאת משתמשת דווקא בפטיגרו בשביל זה. פטיגרו הוא החלק הכי נורא של הקונדסאים. פטיגרו הוא זה שהפך את מכתש גודריק לאתר הנצחה, אבל סיריוס לעומת זאת... טוב גם סיריוס לא יעזור לנו יותר מדי עכשיו, וגם רמוס הוא לא אופציה מאז שרבנו איתו, ו..."
אולי זה היה בגלל החורף, אבל פתאום הארי הרגיש שהוא ממש לבד. הרמיוני הביטה בהארי וזיהתה מיד את המבט. היא התיישבה לצידו, על מיטתו.
"מה אנחנו עושים?" הארי שאל, "אנחנו שני ילדים בני שבע עשרה שמחפשים מחט בעולם של שחת כדי לשנות את העולם... המלחמה עוד לא התחילה והיא כבר נגמרה, הרמיוני. משרד הקסמים נפל. מה הטעם?"
"אתה לובש את ההורקרוקס?" הרמיוני שאלה ומיששה את חזהו בידה החמימה.
"לא," הארי ענה בייאוש, למרות שהמגע של היד של הרמיוני בגלימתו חימם אותו מעט.
הרמיוני נאנחה. "הארי, אני יודעת שאתה מיואש. גם אני מיואשת. אולי מכתש גודריק ייתן לנו עוד רעיון או קצה חוט. אולי באמת הכל מוביל לשם... אני לא יודעת."
מבלי משים היא הורידה את היד מחזהו. "לא," הארי אמר במהירות, מבלי לחשוב יותר מדי.
"מה קרה?" היא שאלה.
"זה..." הארי התחיל לענות. איך הוא יסביר לה את מה שהרגיש באותו הרגע? "זה מחמם אותי. את יודעת, החורף וזה..."
הרמיוני לא קנתה את זה. "טוב," היא שיקרה, "מקובל."
"זו הבדידות," הארי המשיך, "הייאוש."
לזה הרמיוני כבר האמינה.
הארי נאנח והביט מבעד לחלון. פתיתי השלג הסתחררו באיטיות באוויר. "מתי את רוצה ללכת למכתש גודריק?"
"חשבתי על יום חמישי," היא אמרה.
"יום חמישי... זה חג המולד, לא?" הוא שאל.
"כן... אתה לא רוצה לבקר את המשפחה שלך ב... בחג המולד?" היא היססה.
הארי הניח את ראשו על ראשה של הרמיוני. "לומר חג המולד הוא משפחתי כל כך, זה משהו שלא היה לי מובן מעולם," הוא הודה.
"טוב, גם ההורים שלי לא זמינים כרגע," הרמיוני לחשה.
הארי זכר שהרמיוני כבר סיפרה לו את זה. "אני... אני מצטער," הוא לחש.
"זה אומר שאין דרך חזרה, לפחות עד שנסיים עם זה," קולה של הרמיוני כבר היה על סף לחישה, "ואני איתך, הארי. אתה לא בודד. אנחנו יחד, ושניים זה כוח."
הארי הביט בהרמיוני. אולי זו הרוח מבחוץ, אבל העיניים שלה היו קצת לחות.
"אתה יודע, במדינה כמו שלנו, שרוב הימים הם קרים וחורפיים, כולם מחפשים את החום והאהבה," היא אמרה, "אתה לא לבד בזה."
הארי הניח את ידו על כתפה של הרמיוני. מבלי משים היד ליטפה את גבה.
"פחות קר עכשיו," הוא אמר, "השמש יצאה?"
הרמיוני גיחכה. "לא, אנחנו ביחד. אנחנו מחממים זה את זה. השמש היא פתרון אחד, אתה יודע. לא סתם הבריטים אוהבים את השמש. הביטלס אפילו כתבו שירי הלל לשמש, אתה יודע? Here comes the sun... It's been a long cold lonely winter. והפתרון השני הוא הקרבה האנושית."
"האהבה," הארי אמר. הוא והרמיוני היו מאוד קרובים.
"האהבה," היא אישרה ונישקה אותו בעדינות.

צונזר 😁

לאחר מעשה הם שכבו עירומים זה לצד זו.
"מה הדבר המדהים הזה שקרה עכשיו?" הארי שאל בהתרגשות, "זה בגלל החורף? בגלל הקור?"
הרמיוני הנידה בראשה. "מה שלא תהיה הסיבה," היא אמרה, "עכשיו חם. עכשיו טוב."
הם התנשקו שוב. הרמיוני עדיין סקרה את גופו העירום של הארי.
"את יודעת, אומרים שאת הפעם הראשונה זוכרים תמיד," הוא אמר.
"אני... הייתי הפעם הראשונה?" היא שאלה בהתרגשות.
הארי הנהן.
"אבל ג'יני... צ'ו..." היא אמרה.
"צ'ו השתמשה בי כדי לנסות להתגבר על סדריק, וג'יני... טוב, אני הייתי גיבור הילדות שלה, לא יודע, אבל לא עשינו את זה."
הרמיוני ליטפה את גופו של הארי ונצמדה אליו. "אתה רואה את עצמך זוכר את זה בעוד עשרים שנה, נגיד?"
"מה תהיה השנה בעוד עשרים שנה? 2016? 2017?" ניסה הארי לחשב, "אם בכלל נשרוד את כל זה אז בוודאי שאני אזכור. הפעם הראשונה שלי הייתה עם מי שאני הכי אוהב, מי שהייתה איתי מההתחלה, איתך."
ובאותו הלילה שניהם נרדמו כשהם חושבים זו על זה. מכתש גודריק, וולדמורט, ההורקרוקסים ואפילו רון נשכחו מליבם. כי הלילה היה הלילה בו הם ניצחו את קור החורף בחום האהבה. הלילה בו הם היו יחד. הלילה שאותו הם זכרו גם אחרי שנת 2016 או 2017. למעשה, הם זכרו אותו כלילה הטוב בחייהם עד יומם האחרון.