תצפית

היא ישבה שם, בכיסא שמולי.

עינייה הירוקות בהו בעצב בנוף, שיערה החום הקצר נכרך סביב אוזנה הימנית, והסתלסל בעדינות במורד כתפה.

שפתייה היו נוצצות מהווזלין הטרי ששמה, והיא היתה מכוסה בסוודר הפוך.

היא הביטה מעבר לחלון בשביל נוף גבעות הגלבוע. מידי פעם הרימה מבטה אל השמיים, והסתנוורה מעט כל פעם בגלל השמש החזקה של 10 בבוקר.

עינייה היו עוצרות נשימה. כולם אמרו זאת. אבל תמיד היה בהן משהו עייף, ונואש, ועצוב.

האוטובוס עבר על יד יישוב ערבי נוסף והמזגן שלח בה צמרמורת. הנוף המדהים על הגלבוע הותיר בה שוק.

הליקופטר עבר מעל ועיניה חזרו לברירת המחדל- עצב ודאגה. מה עם תתחיל מלחמה? למה דווקא היום? למה עכשיו?

איש לא יודע למה היא עצובה. נראה שאפילו לא היא. זה נראה כאילו זה כיף לה להיות עצובה.

הסוודר הגדול שלה כיסה את זרועותיה הרועדות.

היא הוציאה מהתיק שישב בכיסא שעל ידה מחברת ועיפרון. זאת המחברת הסודית שלה. בה היא כותבת את כל סודותיה האפלים, אני חושב.

המדריך החל לדבר שוב. הוא קצת משעמם.

היא הקשיבה קצת והמשיכה לשרבט במחברת.

המחנך העיר לי על שימוש ב"טלפון" בזמן הסבר. טוב, יש לו סיבה.

אני כותב כמו פריק על מה שהילדה הכי יפה בכיתה שלי עושה. כמו סטוקר.

אבל אני לא סטוקר. אני לא! אני מאוהב. זה שונה. מבטיח.

הילדה המוזרה שישבה מלפנייה, נדמה לי שקוראים לה מיקה, פתחה איתה שיחה.

היא ענתה למיקה ביובש וחתכה את השיחה.

מיקה המבואסת הסתובבה חזרה ופתחה שיחה אחרת עם הילד שישב על ידי.

הייתי כל כך נבוך, חשבתי שהיא פנתה אליי, וזה קטע את חוט מחשבתי.

היא שרה לעצמה איזה שיר, מוכר, ללא ספק.

נדמה לי שזה השיר "idontwannabeyouanymore" של בילי אייליש.

כששמעתי את קולה, הבנתי שהיא באמת מושלמת. היה לה קול של מלאך.

"Don't be that way

Fall apart twice a day

"I just wish you could feel what you say

היא נקטעה בידי כמה בנים מגעילים שצחקו עלייה ועל זה שהיא שרה.

רציתי לצעוק עליהם שהם לא מבינים כלום, אבל אז היא היתה שמה לב לקיומי.

ברור שאני רוצה בזה, אבל אני חייב להיות שקט ובלתי נראה.

דמעה ירדה במורד לחייה החיוורת, ואבן עמדה בגרונה.

רציתי לחבק אותה ולעודד אותה.

אבל כמובן שזה לא צריך להופיע בתצפית.

אני חושב שאני אסיים פה להיום.

שלכם, -אלמוני