האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד
ברכות לרייבנקלו


מממנים

מפגש Hportal בפסטיבל עולמות 2019 - בית!


בת השאול

הילה רייס היא ילדה מישראל שמתגוררת באמריקה. אמא שלה בקושי מכירה אותה, ואת אבא היא לא ראתה בחיים. הילה מגיעה למחנה החצויים, ומגלה על חייה הרבה מהצפוי.



כותב: ג'יני כהן
הגולש כתב 5 פאנפיקים.
פרק מספר 2 - צפיות: 1635
5 כוכבים (5) 2 דירגו
פרק:
דירוג הפאנפיק: pg13 - זאנר: הרפתקאות/מתח/הומור/ קצת רומאנס - שיפ: היילי/ג'יימס, האנה/ג'יימס - פורסם ב: 10.12.2018 - עודכן: 14.04.2019 המלץ! המלץ! ID : 10243
גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -
הפאנפיק בכתיבה

 פרק 2

אני עושה מאישה זקנה פירורי אבק, והפעם זה לא ביטוי


"היא התפוצצה לאבקה צהובה והתייאדה במקום. לא נשאר ממנה דבר מלבד ריח גופרית וצווחה חלושה וצינת רשע באוויר, כאילו שתי העיניים האדומות ממשיכות לבהות בי."

(ריק ריירדן, פרסי ג'קסון והאולימפיים 1)


 

הייתם חושבים שאחרי זה, שום דבר לא יפתיע אותי.

לרגע עמדתי שם, בכיתה הריקה, משותקת מרוב הלם. גברת אנטלין חייכה בגיחוך, כאילו ידעה מה עובר לי בראש וזה הצחיק אותה. "נו..." היא נשפה בעורפי, ואני כל-כך נבהלתי שממש החלקתי על הרצפה, כמה מטרים טובים, והישבן שלי דאב. הערפדה לא הפגינה רגש. מוזר שמילים אחרונות מצחיקות אותה וחליקות מטורפות על פני כיתה שלמה לא.                                                                                                                                         

"אז זו באמת את?" היא ליחששה בכיווני, ותפסה בציפורניה המעוקלות את כתפיי. כבר התחלתי להתייפח. לא מפחד – מבהלה.

"מ – מה זו באמת אני?" גמגמתי. הברכיים שלי הפכו לג'לי. המוח שלי נמס. נותרנו רק גברת אנטי, אני, והבהלה שלי, ואני שאבתי נחמה מהעובדה שיש לה דברים לשוחח איתי עליהם ושהיא לא הפכה לערפד רק בשביל להרוג אותי ישר. "החצויה מהנבואה," היא ענתה בקוצר-רוח טורדני והקימה אותי כמו בובה. רעדתי כולי. היא השמיעה צווחה מוזרה, כמו עורב עם שאגת אריה. חלון עשוי ערפל נפתח מעל אחד השולחנות. שתי דמויות נעו בתוכו: איש ענק בגובה שני מטר לפחות, לבוש שחור בעל פנים זועפות, חבוש קסדה קוצנית, שנראה כאילו הוא מנסה לחמוק ממשהו, ומומיה מצומקת שנשפה הבל פה ירקרק. המומיה פתחה את פיה, אבל אז נפתחה דלת הכיתה בקול חבטה.

האנה עמדה בפתח והחזיקה את קוביית הלחץ שלה. היא נראתה מבועתת לגמרי. כאילו שמישהו לא.

היא הביטה בי, בערפדה, בחלון הערפל, וחוזר חלילה. ואז נעצה בגברת אנטי מבט נחוש והסתערה לכיוונה, לוחצת על הכפתורים בקובייה שלה. תוך שנייה היא החזיקה ביד חרב ארד ממורקת, עם קת כסופה משובצת אבני אזמרגד, וענפי ערבה שנכרכו סביבה. גברת אנטלין ליחשה בכעס, וחלון הערפל התפוגג.

ואז הסתערה על האנה בטפרים שלופים ומלתעות פתוחות. האנה ידעה להילחם בחרב – בהתחשב בעובדה שהיא ילדה בת שתיים-עשרה מהדור המודרני – והקלילות שלה הדהימה אותי. בינתיים מצאתי לי מקום מסתור מאחורי מחסן ציוד. הרגשתי פחדנית, נצלנית ואשמה כשהשארתי את האנה להילחם בערפדה לבד. אבל נראה שהיא מסתדרת לא רע. לפחות למשך זמן מסוים.

היא התקרבה אל גברת אנטי, דוקרת בחרב בכל כיוון, וניסתה להעמיד פנים שהיא מתמקדת על נקודה אחת. ואז הניפה את החרב בתנועה מעגלית וניסתה לנעוץ אותה בבטן של אנטלין. אבל גם היא הייתה זריזה למדי. היא חסמה, הדפה והתחמקה מכל תנועה של החרב, ובינתיים דחקה את האנה לצד אחד של החדר, לוכדת אותה. היא כבר הייתה חסרת סיכוי. אז עשיתי את הדבר הראשון שעלה לי לראש – להסיח את תשומת-ליבה של המורה שלי למדעים.

"היי!" צרחתי, וניסיתי לחייך חיוך מתחצף. "היי, חיית פרא מלוכלכת!" גברת אנטלין נהמה והסתובבה אליי, מתקרבת. שהתרחקה מהאנה ראיתי את גופה השבור על הרצפה. נראה שהיא איבדה את ההכרה. ואז ניצוץ צד את עיני – החרב של האנה נחתה קרוב לאזור המחסה שלי. אולי אם אצליח... "בהמה מטונפת, קניבלית!" צעקתי, בניסיון נואש לזכות בראשה.

גברת אנטלין התקדמה מהר יותר, ואני תפסתי בחרב וזינקתי קדימה מאחורי מחסן הציוד. משום מה, משקל החרב גרם לי להרגיש אמיצה יותר, ובטוחה. עשיתי דברים שאני לא יודעת איך עשיתי אותם, כשראיתי את ידי הערפדה מדממות חול חום, כמו פרורים מזוהמים.                                                                                                                                                                                               

 האנה זעה קלות, והרגשתי מעודדת. דקרתי בחרב כלפי מטה והנפתי למעלה – וזאת הייתה טעות מרה. גברת אנטי העיפה את החרב מהידיים שלי, והיא הייתה הרחק מאחוריה, ליד לוח הגיר, מתכווצת חזרה לקובייה. אם רצינו אותה היינו צריכות לעבור את הערפדה, אבל נראה שגם האנה וגם אני הבנו שאין לנו מזל עם החרב שלה. בינתיים נדחקתי ליד האנה המעולפת, גברת אנטי סוגרת עליי.

"גיבורה קטנה," היא צחקקה. הקול היה איום ונורא. "למדה להילחם בחרב. וגם בת הפרחים הזאת אבודת-הכרה. את תבואי איתי –" היא תפסה בי שוב. " – היא תישאר פה. אנחנו לא צריכים אותה. אבל... זה כמו לוותר על שבויי הטרף. נערה כזאת... בטח היא לא תהיה בעלת-טעם, אבל משביעה."

"לא!" קלטתי באיחור מה גברת אנטלין עושה. היא התכוונה לקפוץ על האנה ולאכול אותה מול עיניי. זינקתי על גב הערפדה. הוא היה קשיח כמו עץ. טיפסתי עליו עד שישבתי על כתפיה. ידיי אחזו בצווארה. תכנית מעורפלת התגבשה במוחי.                                                 

  כמו בסרט נינג'ות, דחפתי את עצמי למעלה באמצעות הראש של גברת אנטי. זינקתי מעליו בישיבה, כאילו זה משחק מתח בישיבת אסלה. כמו שציפיתי, הערפדה נהדפה לאחור, ובכוח התנופה הצלחתי להיעמד על גפיה העליונות בעודה נוטה באלכסון, והיא נפלה לאחור מכובד משקלי.

"אח! ארורה תהיי, בת רוחות!" היא צווחה בכאב.

אבל אני רציתי שהניצחון יהיה שלי. גברת אנטלין עלולה לנסות תכסיס פיתוי ושתינו נמות. רכנתי מעליה, והבל הפה המצחין שלה דגדג בנחיריי. תדמיינו חלב חמוץ, עם ריח דם ומשהו חלוד. ככה בערך.

ולמקרה שתהיתם, איכשהו הצלחתי לרתק אותה לרצפה, היא התפתלה, אבל לא הצליחה לקום. נאחזתי באחד הניבים הגדולים שלה, המכוסים בדם, והרפיתי את האחיזה. גברת אנטי השתחררה ונעמדה בתנועה חלקה, לרוע מזלה היא עשתה מה שציפיתי והניב נתלש מפיה. לא יצא משם כלום, לא דם, אפילו לא התנפחות.                                        

  "אההההה!!!" היא צרחה. "ילדה מעוותת! תקוללי!"

ובעוד מלוא זעמה של גברת אנטלין יוצא עלינו, נזכרתי בהכל. איך הייתה מתעללת בי. איך הייתה מרכלת עליי. איך הייתה צוחקת עם ריף סלידר, אחת הבריונות של הפנימייה ואויבת שלי. איך הייתה משפילה אותי מול כל הכיתה.

והזעם פרץ גם ממני. בעוד הערפדה מתיזה עליי כדורי אש, מהם הצלחתי לחמוק בקושי, התגנבתי מאחוריה ואחזתי בגרונה. הזעם היה קשה מנשוא. כמו סלע עצום. אחזתי בה ולא הרפיתי. אחד מכדורי האש שלה עבר קרוב לזרוע שלי וחרך את שערותי.

גברת אנטלין הייתה אמורה להתחיל לחרחר, אבל במקום זאת היא התחילה לקרון. אור זהוב פרץ מעיניה, פיה, וידיה. אצבעותיי סגרו על גרונה בכוח עצום. הרגשתי כאילו אני שורפת אותה, בעוד מלוא זעמי עובר אליה.

הדבר המוזר הוא, שברגע שהרפיתי ממנה, הערפדה באמת נשרפה. גופה עלה באש, ולא נראה שהיא התכוונה לכך. בתנועה מהירה האש כילתה אותה והיא דידתה, חסרת חיים, לכיווננו. "בידי אביך תמותי," היו מילותיה האחרונות. ואז היא נפלה על הרצפה והתפוררה לה. כשלא נותר ממנה כלום מלבד ערמת חול, האנה נגעה בכתפי בעדינות.

הסתובבתי אליה וראיתי שהיא מחייכת. "אני רואה שאת כבר מוכנה," היא אמרה.              

הפרק הקודם הפרק הבא
תגובות

Created By Tomer
eXTReMe Tracker


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
725 492 848 270


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | כיסא פנוי | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס
טיול לגאורגיה

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2018 - 2007