הסוד של פרופסור מקגונגל

זה קרה באמצע ינואר, ברקים ורעמים היכו על החלון, ולא נתנו לג'יני להרדם. היא הייתה מאוד צמאה,  וכשהביטה בשעון על השידה, ראתה שהשעה 4:56. לבסוף היא קמה, וכשירדה לחדר המועדון, היא שמעה קולות, קולות מלחששים וצחוק..."

השעה הייתה 4:56 לפנות בוקר. הייתי ממש צמאה, ולא הצלחתי להרדם. ברק היכה על החלון, והצימאון הקים אותי בסוף. בכותונת ורודה ירדתי במדרגות לחדר המועדון, והשיערות האדומות שלי כיסו את פניי. עמדתי על השטיח ברגליים יחפות ושתיתי את כל המים בלגימה אחת. ואז שמעתי קולות - קול לחש, ואז ציחקוק. ואז שוב - לחש, ציחקוק, לחש. עמדתי קפואה עם הכוס מים בידי, ורעדתי. לא רק מקור, גם מפחד- מאז שנה שעברה פחדתי ללכת לבד למקומות, ופחדתי לפתוח יומנים או ספרים. הרמיוני תמכה בי, וכל הקיץ שלחה לי ינשופים עם עצות. בהוגוורטס לא ממש דיברנו, כי היא הייתה כל הזמן עם הארי ורון, אבל היא בדקה מה שלומי מדי פעם. התחברתי עם בנות אחרות בשכבה, ובינתיים אני מרגישה שהולך לי בסדר, חוץ מהפחד שלי מיומנים ומקומות סגורים. שנה שעברה גם נשבעתי שאני לא אעשה ולא אסתקרן בדברים שלא קשורים אליי. אבל הפעם איכשהו ידעתי שזה לא משהו מסוכן, והסקרנות הייתה חזקה ממני. הנחתי את הכוס, ויצאתי בשקט דרך התמונה של האישה השמנה. כן, ככה הלכתי - יחפה עם כותונת לילה ורודה. הלכתי על קצות האצבעות במסדרון השקט, והקשבתי לקולות. עם כל צעד וצעד הקולות נשמעו ברורים יותר. כשהצלחתי להבין מה אומרים הקולות, נעצרתי, והקשבתי: "די נו, עד שאנחנו נפגשים? כל הקיץ חיכיתי לזה.." "אני יודעת, וגם אני חיכיתי, אבל אני באמת חייבת ללכת" "טוב נו.. אז עוד נשיקה אחת" "בסדר (ציחקוק)" פה הייתה דממה, ורק קול שנשמע כמו נשיקה... עמדתי המומה, במסדרון החשוך. את הקול הגברי לא זיהיתי, אבל את הקול הנשי והקשוח, היה מאוד קשה שלא לזהות.... הפרופסור מקגונגל! אבל הנימה של הקול הזה הייתה נימה מתוקה ורכה.. בדיוק ההפך מהנימה שהפרופסור מקגונגל מדברת איתה לכל שאר הילדים. אבל עכשיו היה לה קול אחר.. עדיין נוקשה אבל גם רך... פתאום שמעתי גרירת כיסאות. נצמדתי בכל כוחי לקיר והתפללתי שבזכות החושך לא ייראו אותי. הדלת נפתחה, ואישה גבוהה על עקבים ייצאה מהחדר. קול העקבים הידהד על הרצפה,ורק כשהוא התרחק וייצא מחוץ לטווח השמיעה שלי, הבנתי שהיא פנתה במסדרון והלכה. נשארתי צמודה לקיר, בהלם. לפרופסור מקגונגל יש חבר!? זה היה מאוד מוזר לחשוב על פרופסור מקגונגל בתור חברה של מישהו. אבל בעצם, למה לא? לא הספקתי לחשוב מה אני עושה, כשמכיוון הדלת הפתוחה נשמעה אנחה עייפה ואז סגירת דלת. התאמצתי לשמוע בדממה. שמעתי צעדים כבדים.. עם כל צעד הצעדים נשמעו קרובים יותר. ואז הבנתי - הוא מתקרב אליי! הסתכלתי בצדדים מהר והבחנתי בחליפת שריון שעמדה ממש קרוב אליי. רצתי אליה והתחבאתי מאחוריה. האיש עבר מולי, ואני התאמצתי לא לנשום. בגלל החושך לא זיהיתי את האיש. חיכיתי עד שהאיש ייצא מטווח השמיעה שלי. יצאתי בזהירות מאחורי חליפת השיריון, ורצתי חזרה למגורים. הלב שלי פעם בחוזקה כשרצתי, עוד לא הצלחתי לעכל לגמרי את מה ששמעתי.  כשהגעתי לתמונה של האישה השמנה הרגשתי לפתע דקירה של אשמה. למה, למה חדרתי לפרטיות של אחד המורים שלי? למה? ועוד של פרופסור מקגונגל! זחלתי בתוך התמונה והרגשתי מבוכה ואשמה. איך אוכל להביט לה בעיניים? הרגע גיליתי את מה שהיה כנראה הסוד הכי גדול שלה.. עליתי במהירות במדרגות ונכנסתי למיטה. רק שעה לפני הזריחה הצלחתי שוב להרדם..

בבוקר, לא עברה דקה עד שנזכרתי במה שקרה אתמול בלילה, והותקפתי שוב ברגשות אשם. בארוחת הבוקר לא הצלחתי לאכול בכלל מרוב אשמה ובושה, ופחדתי שאם רק אסתכל לכיוון שולחן המורים, הפרופסור מקגונגל תבחין במבט שלי ומיד תבין מה קרה. פתאום נזכרתי שהשעתיים הראשונות שלנו הם שינוי צורה, יחד עם פרופסור מקגונגל, ומרוב דיכאון פשוט הזזתי את הצלחת שלי, כי ידעתי שלאכול אני כבר לא אצליח. "מה קרה, ג'יני? למה את לא אוכלת?" שאלה הרמיוני. אמרתי שאני לא מרגישה טוב ואין לי חשק לאכול. רון הביט בי מאחורי הרמיוני ואמר: "את באמת נראת לא כל כך טוב.. מוזר, אבל טוב זה לא משנה את תמיד נראית ככה" הרמיוני נתנה לו מכה קלה על היד ואני גילגלתי עיניים. הרמיוני רון והארי קמו, והתקדמו לכיוון המדרגות. קמתי גם אני וקיוויתי שהשיעור יעבור מהר. כל השיעור התחבאתי מאחורי הספר, והשתדלתי לא להביט לכיוון פרופסור מקגונגל. כשנשמע הצלצול, אני הייתי הראשונה שקמה. יצאתי במהירות מהחדר ורצתי לשיעור לחשים. לארוחת הערב לא הלכתי, החלטתי ללכת לישון מוקדם כדי לא להתעורר בלילה ולשמוע את הכל שוב. למרות זאת, כן התעוררתי בלילה ולא הצלחתי שוב להרדם.

החלטתי כן לקום, ובשקט ירדתי במדרגות. לא רציתי לעשות את זה, לחדור לפרטיות של אחד המורים שלי, אבל הייתי חייבת לוודא שלא חלמתי בלילה אתמול. שלא דמיינתי את הקול של הפרופסור מקגונגל.  עמדתי על השטיח בחדר המועדון והתקדמתי לכיוון התמונה של האישה השמנה. שקט ליווה אותי בכל צעד וצעד במסדרון החשוך, הרגליים היחפות שלי שוב קופאות על הרצפה הקרה. התאמצתי לחזור ולשמוע את קולות הלחישה, או לפחות ציחקוק קטן. ואז שמעתי את זה - "איך אני מחכה לרגע הזה בלילה.. להיות רק איתך" "גם אני מחכה לזה כל היום.. מזל שהילדים והשיעורים מסיחים את דעתי" "סליחה?! את מעדיפה לא לחשוב עליי?" "מה פתאום! פשוט הציפייה הארוכה הזאת, יכולה עוד להרוג אותי" "אוי לא רק שלא תהרוג אותך! אני עוד צריך אותך - אני אוהב אותך" "ואני אוהבת אותך" המשכתי להתקדם לפי הקולות. הלכתי במסדרון החשוך עד שהגעתי לדלת שהייתי חצי פתוחה, וממנה בקעו הקולות. התקרבתי לדלת והקשבתי. "לפעמים, אני רוצה שהרגעים האלה יימשכו לעד.. כל כך באסה שעוד שבוע מתחילה תקופת המבחנים" "מה? איך אתה יודע?" "מה זאת אומרת? אני חייב לדעת עוד כמה זמן נשאר לי עם האהובה שלי" "אוי תפסיק.." החלטתי להסתכן והתקרבתי עוד קצת לדלת. הצצתי פנימה ובזכות מנורה קטנה שהפיצה קצת אור הצלחתי להבחין באישה שהייתה באותו הגובה עם הגבר. הפעם הצלחתי להבחין בברור בפנים שלה - זאת אכן הייתה הפרופסור מקגונגל. הגבר הגבוה החזיק במותניה ונישק אותה. היא הניחה את ידיה על כפתיו ושילבה אותן. לפתע הגבר סובב את פרופסור מקגונגל והיה עם הפנים לכיווני. הם המשיכו להתנשק, והוא היה עם עיניים עצומות. ניסיתי בכל כוחי לזהות את הפנים האלה שבקושי נראו באור הקלוש של המנורה, ואז - הוא פתח עיניים.

עיניו התרחבו באימה, הוא פלט צעקה, צעד לאחור ונפל. אז הבנתי מיד מי זה - אלג'י, הדוד של נוויל! מעולם לא פגשתי אותו, אבל נוויל הראה לי הרבה מאוד תמונות שלו, ולכן הוא היה מוכר לי. גם אני נבהלתי, צעדתי צעד לאחור, ואז הסתובבתי והתחלתי לרוץ. הספקתי לראות רק את פרופסול מקגונגל מסתובבת, אבל היא לא הספיקה לראות את פניי. אני מקווה. קיוויתי שבזכות החושך שהיה, לא אלג'י ולא פרופסור מקגונגל הצליחו לזהות מי אני. ידעתי שאם אלג'י ראה שיש לי שיער ג'ינג'י ושאני בת, פרופסור מקגנוגל מיד תבין שזאת אני. רצתי כמו שלא רצתי מעולם, והקפדתי לשמור על השקט, אבל בתוכי בכלל לא היה שקט. עצרתי רק כשנכנסתי ממש לתוך חדר המועדון. כאב לי הצד, אבל המשכתי לעלות במהירות במדרגות ורק כשנכנסתי למיטה חזרתי בראשי על כל מה שקרה. ניסיתי להרגיע את עצמי, אבל לא הצלחתי לשכוח את הבעת פניו של אלג'י כשראה אותי. היה ברור שהוא ופרופסור מקגונגל עשו הכל כדי שלא ייגלו אותם, והנה, ילדה בית 12 מצליחה לגלות את סודם ואולי אפילו תביא לפיטוריה של פרופסור מקגונגל. אני, ילדה בת 12 ולא חשובה, הצליחה לגלות סוד של אחד המורים כשכל סגל המורים האחרים ואולי אפילו פרופסור דמבלדור עצמו לא הצליח לגלות.

בבוקר שוב הרגשתי נורא, הייתי ממש עייפה כי לא ישנתי בלילה ולא היה לי תיאבון. ראיתי מזווית העיניים שלי את הרמיוני נועצת בי מבט מודאג, אבל היא לא פנתה אליי. העדפתי את זה ככה, כל מי ששאל אותי אמרתי שאני לא מרגישה טוב. גם היום היה לנו שיעור עם פרופסור מקגונגל, השעה האחרונה. כל היום כשהלכתי לשיעורים או סתם הסתובבתי במסדרונות, והייתי רואה את פרופסור מקגונגל, הייתי מיד מסתובבת ופונה לכיוון השני. בשעה האחרונה התחבאתי שוב מאחורי הספר שלי כל השיעור, וכשנשמע הצלצול רצתי ראשונה לכיוון הדלת עם התיק התלוי לי על הכתף, אבל לא הספקתי להגיע אל הדלת כי מעדתי ונפלתי על הרצפה. התיק שלי נקרע וכל הספרים נפלו ממנו. התחלתי לאסוף את כל הספרים שלי במהירות חזרה לתיק ותיקנתי אותו עם השרביט. כשקמתי, הילדה האחרונה בכיתה ייצאה. נשארנו רק אני ופרופסור מקגונגל. מלאה ברגשות אשמה ובושה, ניסיתי לצאת מהכיתה מהר ובשקט כדי שפרופסור מקגונגל לא תרגיש (היא הייתה מאחורי ערמת דפים שהסתירה את עיניה). אבל כשהיד שלי כבר ממש נחה על הידית של הדלת, פרופסור מקגונגל כיחכחה בגרונה ואמרה: "העלמה וויזלי, שבי בבקשה" לרגע קפאתי במקום, אבל אז הסתובבתי והתשייבתי מול פרופסור מקגונגל.  השפלתי את העיניים שלי והרגשתי איך שהפנים שלי מאדימות. "העלמה וויזלי, תוכלי להגיד לי, איפה היית אתמול בלילה?" היא יודעת. הרגשתי כל כך מבויישת. היא יודעת. הרמתי את הראש לאט, וכל כך הופתעתי לראות, שפרופסור מקגונגל - מחייכת! מ ח י י כ ת ! כנראה שהיא ראתה את ההלם שלי, כי מיד אחר כך היא אמרה: "נו העלמה וויזלי, שוטטת לך במסדרון, וראית משהו שלא היית אמורה לראות.. טוב, אני מניחה שעכשיו שתינו חולקות את אותו הסוד" הייתי עדיין בהלם. כשהיא ראתה שאני לא עונה היא המשיכה: "את בטח שואלת את עצמך איך שמתי לב שזאת את? הרי היה חושך ואלג'י ראה אותך, לא אני. דרך אגב, אלג'י, דוד של נוויל, זה היה הבחור שראית. הוא נורא נבהל, מסכן. הוא אמר לי שזאת הייתה בת, אבל לא הצליח לראות עוד משהו מעבר לחושך. הלכתי לדלת והסתכלתי סביב- אז ראיתי שערה ג'ינג'ית בודדה על הרצפה. חייכתי לעצמי - הרי מי הילדה היחידה בבית הספר הוגוורטס עם שיער אדום?" פתאום שמתי לב שאני בוהה בפרופסור מקגונגל יותר מידי זמן ומיהרתי לשנות את ההבעה שלי. חייכתי חיוך קטן, מלא חרטה. היא חייכה אליי חזרה ואז רכנה אליי ואמרה: "זה בסדר, העלמה וויזלי. רק הבטיחי לי שלא תגלי לאיש. זה מאוד חשוב לי ולו." הנהנתי בהסכמה והיא חייכה ונתנה לי רשות לצאת. הלכתי במסדרון ופתאום ראיתי את הרמיוני רון והארי מתקדמים לעברי. "היי ג'יני!" קראה הרמיוני אלי. "מה קרה? חשבתי שאת לא מרגישה טוב, מה פתאום את מחייכת ככה?" שאל רון בלגלוג. הרמיוני הרביצה לו עם המחברת שבידה והם המשיכו ללכת. הארי לכד את עייני וחייך אליי. הסמקתי מאוד, אבל חייכתי אליו חזרה. חזרתי כמעט בדילוגים לחדר המועדון, כי הרגשתי ממש שמחה שפרופסור מקגונגל הבינה אותי ולא כעסה עליי. מאז, יותר לא שוטטתי במסדרונות וכל פעם שראיתי את פרופסור מקגונגל במסדרון, היא הייתה מחייכת אליי חיוך צופן סוד ואני הייתי גם כן מחייכת. 

                                                                                                                                                                                        הסוף.

כל הזכויות שמורות לג'יי. קיי. רולינג - השתמשתי בדמויות שלה.