שקרים קטנים גדולים

הפאנפיק הזה מןקדש לחוי ואני מקווה שהיא לא תרצח אותי אחריו.
זה סולאנג'לו Au ואני מתרגשת כי אף אחד לא כתב סולאנג'לו Au לדעתי.

ניקו מטייל ברחבי הוילה הזהובה שלו וכמעט שמועד בסדק הקטן שבין מרצפות השיש, טוב, בכל זאת הוא בעיצומו של ניסיון להשתכר עד אובדן חושים, מצב שבו בילה את מרבית שעות היממה.
השדים מעברו החלו לרדוף אותו שוב והוא לא ידע איך להתמודד איתם. בראשם עמד אותו מלאך יפה שניבט אליו מכל מרצפת בוהקת. ניקו בטוח שזה היה עונש שביתו יהיה עשוי אותו גוון זהב שהיה למלאך הנוראי ההוא.
אשמתך.בגידתך.שקריך.זהו עונשך.
ניקו עוצם את עיניו אך אותו נער עדין מחייך אליו אותו חיוך עצוב.
לעזאזל.
ניקו עדיין זוכר את זה כאילו שזה קרה לפני כמה דקות.
הוא היה בן 15 בסך הכל כשנבחר למשחקי הרעב ה-68 מטעם מחוז 5.
 
ניקו עמד בקהל הנערים המתבגרים ועצם את עיניו בתפילה חרישית שיום האסיף הזה יעבור בשלום. הוא עמד בין קהל הנערים המתבגרים בבגדיו היפים ביותר ושיערו השחור כעורבני נח על פניו והסתיר את חלקן, כמו שאחותו טענה שיפה לו.
מנחת הטקס, אמפרס רוד. ניקו גיחך על השמות המטופשים שאנשי הקפיטול העניקו לילדיהם. אמפרס, קיסרית. 
אמפרס חייכה אל הקהל וסידרה את שערה המשונה בצבעי הכחול-ירוק.
"שלום לכם מחוז 5!" היא קראה במבטא הקפיטול המאולץ שלה. אמפרס התחילה לנאום את הנאום הרגיל שלה שבסיומו היא שלפה את פתקי המיועדים. לניקו היו 30 פתקים על שמו ולאחותו, ביאנקה, 60. היא אפילו לא ידעה שהוא הכניס את שמו יותר מפעם אחת.
אמפרס שולפת את הפתק של המיועד הזכר, "ניקו די אנג'לו" אמרה בקול צלול.
ניקו פילס את דרכו בקהל ועמד על הבמה. הוא העיף את הפוני מפניו ושילב את ידיו כשהמחוז מחא לו כפיים בלית ברירה. הוא חיפש את פניה של אחותו, שנראתה נחרדת עד עמקי נשמתה. ניקו חייך לעברה חצי חיוך כדי להרגיע אותה. זה לא עבד.
"ועכשיו נעבור למיועדת!" חייכה אמפרס, "סייטן טקאנה!"
סייטן עמדה לעלות על הבמה כשקול קרא, "אני מתנדבת להחליף אותה!" זאת הייתה ביאנקה.
אמפרס נראתה מופתעת אך חזרה להבעת השמחה המזויפת שלה, "הו, בסדר גמור!"
ביאנקה עלתה על הבמה ונעמדה לצד ניקו.
"והמיועדת שלנו היא ביאנקה די אנג'לו!" קראה המנחה בהפתעה כשהבינה שהשניים אחים, "הריעו למיועדים שלנו!"
 
ניקו רוצה לבעוט בעצמו על זה שחשב על אחותו המנוחה בכלל, היה אסור לה להתנדב. היא גזרה על עצמה מוות מהרגע הראשון שעלתה על הבמה, היא ידעה שפניה מועדות למוות,היא הייתה מוכנה למות בשביל להגן על אחיה ממוות. 
'אבל נחשי מה, ביאנקה' חשב לעצמו במרירות, 'הגורל שלי גרוע ממוות'
הוא עדיין מצטער על הבחירות שלו, הוא היה צריך לרוץ למרחץ הדמים של קרן השפע בהתחלה ולגמור עם כל הסבל הזה.
אבל זה לא קרה, הוא וביאנקה כרתו ברית, הם לא חשבו מה יקרה אם ישארו אחרונים, מי ימות ומי יחיה. אולי זה היה ברור שאחד מביניהם ימות עוד לפני. זאת הייתה ביאנקה.
 
ביאנקה וניקו הסתתרו במערה שפתחה כוסה בזרדים ועלי עצים וניסו להתחמם בשק השינה שביאנקה הצליחה לקחת במשתה הראשון. היא סירבה אפילו שיתקרב אל קרן השפע אך הוא לא הקשיב לה והספיק לחטוף כלי נשק בשביל שניהם, חץ וקשת בשביל אחותו וחרב שחורה עבורו, באופן מפתיע, הוא היה טוב בסיף.
"היי, ניקו? אתה יכול להביא לי בבקשה את בקבוק המים?" ביקשה אחותו. ניקו רטן ויצא משק השינה ושלף מן התרמיל את בקבוק המים.
הוא שמע קול שיסוף,ולפני שהבין מה קרה, חץ נשלח אל אחותו וננעצה בבטנה באכזריות. הקרייריסטים מצאו אותם. ניקו שאג בזעם חייתי והסתער עליהם. לא היה לו אכפת שהם גדולים ממנו בגיל ובגודל, שהם חזקים ממנו. הם ניסו להרוג את ביאנקה וזה מה שהיה חשוב. ניקו התנפל על הנער ממחוז אחד ודקר אותו בליבו לפני שהוא הספיק לעכל את התקיפה הבלתי צפויה. קול תותח המבשר על מוות של מיועד נשמע. הנערה ממחוז שתיים הייתה מוכנה אך זה לא מנע ממנה לצנוח ליד חברה באנקת כאב,עוד קול תותח נשמע. ניקו זינק אל הנער ממחוז ארבע והרג אותו באכזריות, רעם התותח נשמע שוב. חצי מקבוצת הקרייריסטים שכבה מתה. ניקו זרק את חרבו בייאוש אחרי הנערה ממחוז ארבע,וכמו שציפה, החרב ננעצה בגופה ושיפדה אותה והרגה אותה במקום. עוד קול תותח.
רחפות באו לאסוף את גופותיהם של ארבעת המיועדים המתים. ניקו כשל אל ביאנקה הגוססת. הוא הרגיש את הדמעות עולות בעיניו.
"נלחמת יפה מאוד. הרגת חצי מהם" מילמלה ביאנקה בגאווה, "רוב ההימורים יהיו עלייך"
"איפה הוא פגע בך?" שאל ניקו בשקט.
אחותו חייכה חיוך מיוסר מכאבים, הוא ראה שהיא מנסה לשמור על הבעה פחות סובלת בשבילו, "זה פצע עמוק מדי מכדי לטפל בו"
"לא,לא,לא, יש לנו פה תרופה ותחבושות, את תהיי בסדר" אמר ניקו והחל לפשפש בתרמיל.
"אין" אמרה ביאנקה בפשטות; "אני-" היא צעקה בכאב, "אמות עכשיו עדיף עכשיו מאשר שאתה-" היא צעקה שוב, "תיאלץ להרוג אותי"
"לא! ביאנקה!" קרא ניקו ורץ אל אחותו עם התרמיל, "את בסדר, את בסדר" הוא דחף לפיה תרופה והתחיל לגלגל תחבושת.
"ניקולאס"
"לא!" הוא צרח, "את לא מתה! את לא! את חזקה!" 
"ניקולאס, אל תיתן לטינה להשחית את אופייך הטוב, זה הפגם היסודי שלנו" היא חייכה חיוך כאוב נוסף, "תנצח במ-במ-במש-במשחקים בשבילי"
"אני נשבע" לחש ניקו בייסור.
"ועכשיו תהרוג אותי,הפרפורי גסיסה האלו הם יותר ממה שאני יכולה ל-לשאת"
"לא"
"תהרוג אותי אתה. אני לא רוצה להיהרג על ידי-ידי-נער קריי-" היא התחילה להתקשות בדיבור.
"אני לא יכול לעשות את זה, ביאנקה" אמר ניקו בכאב.
לפני שהוא הספיק להבין מה קרה, ביאנקה חטפה ממנו את חרבו בפרץ כוח מפתיע והתאבדה.
ניקו שאג בזעם מלא ייאוש כשרעם התותח נשמע בפעם החמישית.

ניקו עדיין לא סולח לעצמו על כך שנתן לה להסיח את דעתו בדיבורים. אולי הוא היה מצליח להציל אותה אחרי הכל. ניקו מעווה את פניו בכאב ולוגם לגימה נוספת מבקבוק האלכוהול שבידו. ההבטחה שלו לביאנקה הרסה את חייו. הוא היה צריך להפר אותה.
הוא זוכר שאחר כך הוא עיטר את גופתה בפרחי יסמין לבנים שמצא מחוץ למערת המסתור שלהם. הרחפת באה לאסוף את גופתה זמן קצר לאחר מכן.
כמעט מיד, ההימורים על ניצחונו של ניקו זינקו בצורה מרשימה. הוא גילה אכזריות ויכולות לחימה והישרדות מרשימות, מה שמספיק להתברג בתור ההימור המבטיח ביותר, אך לא כמנצח המשחקים, מנצח המשחקים זקוק גם לאסטרטגיה.
 
ניקו קפץ מהעץ עליו ישן בלילה והידק את רצועות התרמיל לכתפיו, שעצמותיהן החלו לבלוט בצורה מפחידה. הוא הלך עם החרב חגורה למותנו והקשת של ביאנקה בידו בחיפוש אחרי ציד. לפתע, הוא דרך על משהו רך, בניגוד לכל החיטה המפוזרת והדוקרת שהייתה מפוזרת בשדה ההוא. ניקו קפץ הצידה מיד. למרבה המזל, זה היה רק פניו של מיועד. ויליאם סולאס, מחוז 11, מחוז החקלאות. כמובן שמחוז 11 יתחבא בשדה, זאת הנקודה החזקה שלו.
"דרכת לי על הפרצוף. אני מצפה לסליחה" רטן סולאס.
"אנחנו במשחקי הרעב ואני עומד להרוג אותך וסליחה זה מה שמעניין אותך?" שאל בשעשוע מהול בהפתעה.
"אתה לא תהרוג אותי. לא שווה לך, אנחנו יכולים לכרות ברית" חייך סולאס, "זה שווה לך. אני מרפא, אתה לוחם. זה שילוב מעולה"
ניקו התלבט אם להרוג את סולאס או לא. זאת הייתה עסקה טובה למדי.
"בסדר, נכרות ברית, אבל איך הסוות את עצמך ככה?" הסתקרן ניקו.
"בקלות, חיטה, בוץ ועלים וזרדים יבשים" חייך ויל.
"אבל איפה המחנה שלך?"
"לא פה, אני שומר על שדה המוקשים שלי. כמעט דרכת על אחד מהם"
"שדה מוקשים?" התפלץ ניקו והסתכל סביבו.
ויל הינהן בראשו בחיוב, "איך אתה חושב ששרדתי בדיוק? הרכבתי לי שדה מוקשים. הקרייריסטים ניסו לתפוס אותי אבל ברגע שמחוז שלוש הבן והבת התפוצצו הם ברחו מיד. אתה עמדת להיות הקורבן הרביעי"
ניקו הצטמרר כשדמיין את עצמו מתפוצץ. הוא היה יכול להיות הקורבן הבא של החקלאי התמים לכאורה.
"אז למה אתה מוסתר?"
"כשהם מתפוצצים אז אני לוקח את האספקה שלהם"
ניקו חייך. צריך אסטרטגיה כדי לנצח במשחקי הרעב. הוא מצא אחד עם אסטרטגיה.
"עכשיו אם תסלח לי,אני אלך להסיר מעצמי את הבוץ בבריכה" אמר ויל ונעמד.
"למה?"
"לא יעברו פה עוד אנשים שלא יודעים על השדה. נשארנו כבר-" ויל ספר את המיועדים החיים על אצבעו, "אני, אתה,פאראוול ממחוז 2, אודר ממחוז 1, וסטורמי ורייבן ממחוז 8 ואני חושב שהמיועד המפחיד של מחוז 6"
"אנחנו שבעה" אמר ניקו בשביעות רצון.
"יותר רחוק ממה שחשבתי אי פעם אגיע" חייך ויל.

ניקו נושך את שפתיו בכאב כשהוא נזכר בויל סולאס. הוא היה כל כך עדין וטוב לב שלדעתו, הוא היה מתנדב בעצמו להחליפו במשחקי הרעב. ניקו גילה מאוחר יותר שויל התנדב למשחקי הרעב במקום אחיו בן ה-12, שהיה חסר כל יכולות הישרדות כלשהן. הוא היה מת ראשון בקרן השפע לפי דבריו של ויל.
ניקו עדיין זוכר את המיומנות שויל לימד אותו בתמורה לכך שלימד אותו לירות בחץ יקשת, שהיו שייכים לביאנקה.
 
ניקו בן ה-15 ניסה למצוא את ההבדלים בין רוש הלילה לבין סתם גרגירי יער.
"תסתכל על צורת בסיס הגבעול" אמר ויל והחווה על הכיפה הירוקה הקטנה של גרגיר היער, "אתה רואה שאצל גרגירי היער היא עגולה,מחוספסת ושעירה?"
ניקו נגע בבסיס הגבול של גרגיר היער שלו, הוא ראה שהיא עגולה, מחוספסת ושעירה כמו שויל אמר, "אוקי ו...?"
"אצל רוש הלילה היא בצורת שדומה לכוכב" ויל הניח את גרגיר היער בידי ולקח את רוש הלילה, "והיא גם לא שעירה"
ניקו הינהן והשווה ביניהם, "יש גם הבדלים בצבע" הבחין.
ויל חייך, "יפה מאוד"
"לאורך הגרגיר של רוש הלילה יש פסים כחולים בוהקים באור השמש, בגלל זה קוראים לו רוש הלילה, כי בדרך כלל הקורבנות שלו בלילה כי קשה יותר להבדיל ביניהם"
ניקו בחן אותם, עכשיו אם מסתכלים היטב הם לא כאלו דומים.
"תפתח אותם ותסתכל אל פנים הגרגיר" פקד עלי ויל והוא עשה כמצוותו. בשר גרגיר היער היה כחול-סגול עשיר והוא היה דל למדי. ניקו פתח את רוש הלילה, שתוכו העה בצבע גוון סגול חולני והתפקע מרוב מיץ רעיל.
"אתה רואה שיש גם הבדל מאוד ברור בפנים הפרי" הסביר ויל, "הצבע וכמות המיץ"
ניקו החזיר את גרגירי היער למקומם ומעך באצבעו את רוש הלילה, "תמיד אמרו לי שרוש הלילה יספיק להרוג אותך אפילו לפני שיגיע לקיבתך" 
ביאנקה אמרה לו את זה ברגע שהביא בפעם הראשונה רוש הלילה. זה היה עוד כשהיו בבית.
"לא הרבה יודעים אבל אפשר להשתמש ברוש הלילה כתרופה מועילה במיוחד לאלחוש כאבים אם מערבבים אותו יחד עם מנטה,פקעת יקינתון וכובע הנזיר" עיניו של ויל ברקו כשסיפר את זה לניקו, "זאת תגלית שלי"
הוא ניגש אל ניקו ותפס בידו. ניקו הרגיש זרם חשמלי עובר בכל גופו ומשך את ידו מאחיזת ויל המופתע, "רק רציתי שנלך למקום המסתור"
ניקו שמר על שתיקה והשניים הלכו בדממה אל מקום המסתור שלהם.

ניקו לא יכול לאכול גרגירי יער מכל סוג שהוא. לא אוכמניות, לא דומדמניות, לא פטל, לא גרגיר יער רגיל מבלי שתעלה בו בחילה והוא יזכר בויל סולאס. זה היה נורא יותר ממה שניקו יכול לשאת והוא הקיא. לא שהיה משהו להקיא בקיבתו, רק מיצי קיבה ואלכוהול. ניקו נושך את שפתיו. הוא אף פעם לא הקיא לפני משחקי הרעב. הפעם הראשונה שזה קרה לו הייתה כשנפצע בלחימה במיועד ממחוז שמונה.
 
קול תותח נשמע וגופו הדקור של רייבן טיבריוס, מחוז שמונה, צנח על הקרקע לאחר קרב קשה עם ניקו, שכעת גרר את עצמו אל מקום המחסה שלו ושל ויל בקושי. הוא זיהה את הפתח למערה התת קרקעית שויל מצא והטיל את עצמו פנימה. כאב לו כל כך שנפילה מגובה כזה לא הטרידה אותו כלל, למרבה המזל, ויל הציב שם חול רך שריכך את נפילתו.
"טיפש מטומטם" לחש ויל והרים את ניקו בכוח מפתיע בזרועותיו והשעין אותו על קיר המערה, "למה קפצת ככה? היית יכול לקרוא לי לעזור לך"
ניקו משך בכתפיו ועיווה את פניו בסבל. ויל נראה על סף דמעות. הוא רץ וחזר עם כל מיני מרקחות עשבים מזורגגות שרק הוא יודע להכין והשקה ומרח את ניקו בהן. ניקו היה מעורפל מכאב כל כך שלא שם לב שויל פשט את חולצתו והחל למרוח משחה על חזהו. לא היה לניקו אכפת שזה משודר בשידור חי אל כל פאנם.
"אני שונא אותך" יבב ויל, "אני שונא אותך כל כך"
נוסף על הערפול מהכאבים, הוא גם החל להיטשטש מהתרופות שויל נתן לו, "אבל למה? הגנתי עלייך"
הנער ממחוז 11 פלט זעקת אומללות, "ניקו, בבקשה, תישאר איתי. אתה מאבד הכרה" ניקו רק הינהן בשלווה. ויל החל לבכות והצמיד את שפתיו המלוחות אל אלו המדממות של ניקו, שהיה כבר בלה לה לנד.

ניקו רק זוכר את התחושה המשונה והטובה של שפתיו של ויל על אלו שלו. בזמנו, ניקו פטר את הנשיקה הזו כצורך במגע ואהבה וניקו היה הבן אדם היחיד שהיה לידו. ניקו לוקח לגימה נוספת מהאלכוהול, שמותיר על שפתיו טיפות ארגמן. המשתה שינה את דעתו על רגשות ויל כלפיו ועל רגשותיו שלו עצמו.

"לא! אני לא מרשה לך!" קרא ניקו ממקומו בשק השינה.
"אני ממש לא שואל אותך!" ענה ויל, "זאת הדרך היחידה להשיג את התרופה הזו!"
"אז תחכה שכולם ילכו ותבוא אחר כך!"
ויל גילגל את עיני השמיים שלו בזלזול, "הם יגנבו לנו את התרמיל ואתה יודע את זה!"
ניקו התיישב במקומו בכעס, "אתה סתם מסכן את עצמך,אני אהיה בסדר"
אחרי חוסר אקשן חמור בזירה, קברניטי המשחק הזמינו את השחקנים שנותרו למשתה בקרן השפע, שם מחכה להם הדבר שלו הם הכי זקוקים.
"לא, אתה לא! אני לא יכול לטפל בפציעה הזו בלי התרופות המתאימות!" צעק ויל.
"אז תחרטט פה כמה מרקחות צמחיות מטופשות!" השיב ניקו בכעס לא פחות.
"אני מזכיר לך שהתרופות המטופשות שלי הצילו לנו את החיים כמה וכמה פעמים!"
ניקו זעם, "אתה לא יודע להילחם ולתכנן אסטרטגיות! הם יהרגו אותך!"
עיניו של ויל רשפו, "אני יודע לתכנן אסטרטגיות, ניקו, אני אלך ואחזור!"
"אני לא יכול לאבד גם אותך!" צרח ניקו.
דממה ארוכה נותרה בין שניהם וניקו השתחל בחזרה אל שק השינה שלו וברח אל החלומות.

זמן מה לאחר מכן, ניקו התעורר בעוד שויל מעך כמה פירות יער למשקה בצבעי סגול-כחול-ורוד.
"בוקר טוב, ניקו" חייך ויל והתרכז בריסוק הפירות.
ניקו פתח את שק השינה וגרר את רגלו הפצועה אל עבר ויל והתיישב לידו.
"מצאתי כמה פירות יער נחמדים אז החלטתי להכין לך מיץ מחזק, גם קיבלנו מהמחוז שלך קצת חלב אז הוספתי ממנו כדי לחזק את העצמות" זרח ויל באופן מוזר ועירבב את הפירות בכוס שקיבלו באחת מהארוחות שנשלחו אליהם מנותני החסות שלהם.
"נשמע טוב" הודה ניקו בחיוך.
"זה גם טעים, קח" ויל חייך אליו חיוך זוהר וניקו לא יכל להתנגד. הוא לקח לגימה ראשונה.
"הו, וואו, זה ממש מתוק" ציין ניקו ולגם שוב.
ויל הינהן באישור.
"באילו פירות השתמשת?" שאל ניקו בעניין ושתה מן הכוס.
ויל החל למנות את המרכיבים, "פטל,תות, רוזמרין, דומדמניות, גרגירי יער, חמוציות ואה- אוכמניות סוכר"
ניקו הרים גבה, "אוכמניות סוכר"
"אוכמניות סוכר, היינו מגדלים כאלו בחווה שלנו, אני יודע להכין מהן ריבה" סיפר ויל.
"זה מתוק נורא, כמו סירופ" עיניו של ניקו התרחבו כשהבין מה קרה, "סירופ. סירופ שינה"
ויל סתם כמעט מיד את פתחי הנשימה שלו והכריח אותו לבלוע את כל הלגימה. ניקו ניסה לירוק בכל כוחו אך עיניו נעצמו והוא שקע בשינה עמוקה.
ויל הרפה ממנו באשמה, "אז מי לא יודע לתכנן אסטרטגיות,הא ניקו?"

ניקו צונח על ספת הקטיפה וזורק את בקבוק האלכוהול על הרצפה ומחבק כרית זהב תואמת לגוון התכלת של הספה. צבעיו של ויל. הוא שונא את הספה הזו כל כך. הוא נאנח וחושב על חזרתו של ויל, ששרד כנגד כל תחזיותיו הקודרות.

ויל גרר את עצמו אל פתח המערה והטיל את עצמו על שק השינה שניקו הציב מבעוד מועד על מנת לרכך את נפילתו. ויל גנח בכאב אך למרבה המזל, הוא לא היה פצוע יותר מדי.
ויל נעמד על רגליו וקירטע אל עבר ניקו, שתפס אותו בזרועותיו והושיב אותו כנגד הקיר.
"אתה הרדמת אותי והלכת לקרן השפע, אני צודק?" שאל ניקו בשלווה ו-ויל הינהן.
"הייתי חייב, הצלחתי במשימה" ויל הציג בקבוקון משחה קטן לראווה, "רק תן-תן-תן לי לטפל בך-"
ניקו הדף את ויל ממנו, "אתה נשאר שם טיפש שכמוך, אתה פצוע ואני צריך לטפל בך. מה קרה שם? ולמה אתה בוכה?"
על פניו של ויל נסללו נתיבי דמעות שלא הפסיקו לזלוג.
"צדקת, היה שם טבח נוראי, מרחץ דמים אכזרי כמו בהתחלה" יבב ויל וניקו הינהן בקשב בזמן שמרח על אמתו הפצועה משחת ריפוי.
"תפרוק"
ויל נשם עמוק, "הנערה ממחוז שמונה, סטורמי, התחבאה בקרן השפע כבר לפני כולנו, חטפה את התרמיל שלה ברגע שהוא הגיע וברחה לפני שהספקנו לקלוט" סיפר ויל, "ואז ידעתי שאני חייב לחטוף את התרופה גם אני אז רצתי ולקחתי אותה אבל אז-" הבכי המזועזע של ויל התגבר, "מחוז שש. טיטוס"
טיטוס נראה בתחילת המשחקים נער נורמטיבי אך במהלך המשחקים, הוא הפך לחיית אדם רצחנית והרג את חברתו למחוז ואכל כמעט את כל גופתה לפני שרחפת חמושה הספיקה להמם אותו.
אחרי שטיטוס התגלה כמטורף ממדרגה ראשונה, הוא החל לרדוף אחרי שחקנים ולהרוג אותם, וכדי למנוע ממנו לאכול את גופות השחקנים שהרג, הייתה מרחפת לצידו רחפת שהיממה אותו לפני שהספיק לבצע את זממו.
"הו-הוא תפס אותך?" גימגם ניקו בחרדה.
ויל הינהן באישור, "הוא תפס אותי והצמיד אותי לקרן השפע, הוא עמד להרוג אותי אלמלא הנערה ממחוז אחת, אודר, שזרקה עליו סכין כי הוא חסם את דרכה לתרמיל" ויל החניק יפחת בכי, "היא הצילה אותי והוא זינק עליה והרג אותה בשנייה, היא צרחה לעזרה מפאראוול אבל הוא לא הגיע בזמן"
ניקו הפשיט את ויל מחולצת הבד הכחולה שלו ומרח את הפצע בחזהו במרקחת מרפאת, "אוי ויל"
"ואז הוא התנפל על הגופה שלה, הו-הו-הוא חתך את החזה שלה והוציא את ליבה, הוא עמד לאכול אותו אבל הרחפת שיתקה אותו ולקחה את גופתה של אודר" ויל נשם עמוק, "היא הצילה אותי ואני לא יכולתי להציל אותה"
ניקו הלביש את ויל בחולצתו מחדש ונישק את מצחו.
"אני מצטער שראית את זה, ויל, טיטוס מעורער לגמרי"
ויל התייפח וניקו הצמיד אותו אליו בחיבוק.
"אני לא אמור להתעצב שהיא מתה, אלו משחקי הרעב" נזף בעצמו ביבבה וקבר‌ את פניו בחזהו של ניקו.

ניקו לא ידע איך להתמודד עם אנשים בוכים ושבירים אך עם ויל זה היה אחרת. הוא תמיד הרגיש צורך לגונן עליו ולשמור עליו, למרות שאלו היו משחקי הרעב.
או אז, ניקו הבין שהוא מאוהב בנער הבלונדיני ממחוז 11.
הקרבה והאהבה הטראגית שלהם גרמה לאנשים רבים לתרום את כספם עבורם ולשלוח להם מתנות.
ניקו נאנח כשנזכר בזה, הוא עדיין מאוהב בויל סולאס.
הוא מהדק זרועותיו סביב הכרית בחיבוק.
נכון שהוא היה מאוהב בויל ו-ויל אהב אותו אך אף אחד מהם לא העז להודות באהבתו אל השני. ניקו פחד להיקשר אליו יותר מדי, אך הבטחתו לביאנקה עדיין ריחפה במחשבותיו.
לנצח בכל מחיר.

"קום ניקו," לחש ויל באוזנו של ניקו ונישק אותה.

ניקו הרגיש זרם חשמלי עובר בכל גופו והתיישב במקומו בשק השינה ו-ויל חייך אליו את חיוכו הזוהר.

"אנחנו הארבעה האחרונים. אני, אתה,סטורמי וטיטוס" אמר ויל, "פאראוול מת אתמול. כנראה טיטוס צד אותו" חיוכו דעך וניקו משך אותו לחיבוק.

"אל תיראה עצוב כל כך" לחש ניקו.

ויל נאנח, "אני רק מקווה שטיטוס יהרוג אותי לפני שנישאר אני ואתה"

ניקו נשך את שפתיו והידק את חיבוקו סביב ויל, "זה יכול להיות הבוקר האחרון שלנו אז בוא לא נבזבז אותו"

חיוכו של ויל, שניקו אהב כל כך, שב לפניו, "כן, בוא נלך לראות את הזריחה!"

נשמע רשרוש רחפת קל מחוץ למערתם התת קרקעית ודרך הפתח נפלה על החול הרך מתנה מנותני החסות שלהם. כל גילוי חיבה עדין זיכה אותם במתנה מהעולם שבחוץ.

ויל הלך אל הרחפת ולקח את מטענה.

"הו, וואו,ניקו, קיבלנו אוכל!" הוא זרח.

ניקו יצא משק השינה שלו והלך אל ויל, שכבר ישב במטבח המאולתר שלהם, שכלל סכו"ם ואת כל המרקחות והתרופות הצמחיות של ויל.

ויל הושיט לו בקבוק מים, "אתה יכול ללכת למלא את בקבוקי המים? אנחנו לא נישאר פה, אני לא רוצה שטיטוס יחפש אותנו ואנחנו לא נדע עד הרגע האחרון"

ניקו הינהן ולקח את בקבוקי ונאדי המים והחל למלא אותם במים ממעיין המערה.

ויל חייך כשפרק את החבילה והוציא ממנה גבינת עיזים, כיכר לחם אמיתית שנאפתה,מעין ירק עוקצני ומוזר שויל אכל בקפיטול, עגבניות, מלפפונים, עלים מסוגים שונים, בצלים וחמאה. ויל כמעט התעלף כשראה ששלחו להם חמאה. ויל אף פעם לא אכל חמאה עד שהגיע לקפיטול.

"ניקו אתה לא תאמין אבל שלחו לנו חמאה!" קרא ויל.

ניקו סובב את ראשו אל ויל במהירות כה גדולה שכמעט נקע את צווארו, "מה?! אתה יכול לתאר לעצמך כמה זה עולה בשלב הזה של המשחקים?!"

ויל הניד בראשו בחיוך, "אני לא מאמין"

ויל הכין ארבעה כריכים לכל היום, הוא מרח גבינה רכה על הלחם האיכותי, הוסיף את העלים המשונים לכריך של ניקו ובשלו שם את הירק העוקצני המוזר, שחשב ששמו הוא ארטישוק, שם מצחיק.

הוא הוסיף בצלים ודגים שניקו דג ועטף את הכל במריחה נדיבה של חמאה.

ניקו התיישב לידו.

"זה נראה טעים" ציין כשויל סיים להכין את כריכי הצהריים.

"זה באמת טעים" אמר ויל והושיט אל ניקו את הכריך שלו.

"אין בזה עגבניות נכון?" שאל ניקו בחשדנות. הוא שנא עגבניות עד עמקי נשמתו, אפילו יותר מששנא את הקפיטול.

"אין" אישר ויל ונגס בכריכו, עיניו התרחבו, "הו, וואו, זה ממש טעים"

"תאכל לאט, בפעם הראשונה שאני אכלתי אוכל עשיר כמו זה הקאתי"

ויל הינהן והקשיב לעצתו של ניקו.

אחרי שהשניים סיימו לאכול, הם ארזו את חפציהם בתרמיליהם ו-ויל דחף אל כיסיו כמה תרופות למקרה חירום.

הם טיפסו אל פתח המערה ועלו על הגבעה בה נחצבה המערה.

הזריחה בדיוק החלה. ניצוץ אור החל לעלות במזרח ולהצית את השמיים הכחולים-כהים בלהבות השמש העולה.

"זה כל כך יפה," נאנח ויל, "עבור הבוקר האחרון שלנו לא יכולתי לבקש זריחה יפה יותר"

ניקו הינהן בהסכמה ורותק למראה היפה של קרני השמש ששלחו את אורן וחומן אל רחבי השמיים, שהחלו להיצבע בגווני זהב בהירים ויפהפיים.

ניקו ליכסן מבט אל ויל, שהתמוגג מהזריחה היפה. הוא לא היה יכול להתעלם מכך שלויל יש אותו גוון זהב בלונדיני שבו נצבעו השמיים המוארים.

"אתה יפה" ניקו לחש בשקט.

ויל ליטף את אמת זרועו של ניקו, שהשיב לו במחווה דומה. הם אחזו ידיים ובהו בזריחה היפה.

ניקו שם לב לכך שהזריחה שאירגנו מפעילי המשחק דומה באופן מחשיד לשקיעה.

ניקו הרים מבט אל ויל הגבוה ממנו, "אל תשכח אותי"

"עד ליום מותי" 

ניקו מתייפח על הכרית כשחושב על זיכרון זה. ויל שובר את ליבו כל פעם מחדש והחרטה העמוקה ממלאה את גופו. ניקו מחפש את הבקבוק שלו אך הוא נזכר שהוא על הרצפה.
בניקו אין מספיק כוח להביא אותו. אם הוא יסתכל שוב על הרצפה הזהובה המבהיקה מניקיון, הוא יראה את ויל מחייך אליו את חיוכו העדין והאחרון.

ויל,ניקו וטיטוס ברחו כל עוד נפשם בם משריפה עצומה שאיימה לשרוף אותם בחיים. מדי פעם, הבליחו בין הלהבות מיועדים מתים.
"אל תסתכל אחורה בשום מחיר!" צרח ויל בזמן הריצה.
ניקו ידע טוב מאוד למה: סטורמי הסתכלה לאחור פעם אחת וזינקה אל האש בזעקות אימה וכאב.
הם נשארו שלושה.
ניקו שמע את לחישתה של ביאנקה, "תנצח במשחקים בשבילי"
ניקו החניק יבבה ורץ בכל כוחו. פיח נמרח על פניו ועשן החל למלא את ריאותיו.
"ויל!" צרח, "אתה בסדר?"
"כן!" השיב ויל בצעקה.
טיטוס רץ לפניו בטירוף חושים וצחק צחוק משוגע.
לפני שניקו הספיק להפנים מה קרה, גל אבנים מידרדר מעך את טיטוס תחתיו.
הם נשארו השניים האחרונים.
לפתע,לחישות הלהבות נפסקו והאש נעלמה כלא הייתה.
ניקו רץ אל ויל,שהתנשף בכבדות מהריצה המהירה.
"אנ-אנח-אחנו האחרונים" לחש ויל בכאב.
"לא רציתי שנגיע לכאן, אבל הקפיטול מת על זה" אמר ניקו וחיבק את חברו.
"אני לא יכול להרוג אותך" הודה ויל.
"גם אני לא יכול," השיב ניקו, "מה נעשה?"
ויל נשם עמוק והתנתק מחיבוקו של ניקו, "נתאבד. ביחד"
ניקו הרגיש כאילו שהוא רץ לתוך קיר במהירות שיא, "נ-נ-נתאבד?"
ויל הינהן באישור ושלף מכיסיו את רוש הלילה, "נאכל את אלה ביחד ולא נצטרך להרוג אחד את השני או את השני גוסס ומת"
ניקו נשך את שפתיו. זאת הייתה אפשרות מעניינת. הוא הרגיש שהוא חוזר שוב אל הרגע שכרת את הברית ששינתה את חייו עם ויל. גם הבחירה שיעשה פה תשנה את חייו.

ניקו צרח אל הכרית, שהשתיקה את רוב זעקותיו מלאות הייסורים. דמעות זלגו מעיניו ושיערו השחור נפרע.
ההבטחה. ההבטחה.

ניקו הינהן בהסכמה, "בוא נעשה את זה"
ויל נאנח והושיט לניקו גרגירי רוש הלילה, "אף פעם לא חשבתי שאתאבד"
"גם אני לא" הודה ניקו והסתכל על גרגירי הרעל הקטלניים שבידו.
הוא הרגיש יד לופתת את בטנו מבפנים ומועכת אותה. זיעה קרה כיסתה את פניו הנאות של ויל.
"בספירה שלי" אמר ויל, "אחת-"
ניקו ו-ויל קירבו את הגרגירים לפיהם.
"שתיים-" לחש ויל והגרגירם נכנסו לפיהם.
"שלוש" מנה ויל ובלע את הגרגירים.
שקר קטן גדול.
ניקו ירק את הגרגירים מפיו, הוא לא באמת בלע אותם. הוא חייב לקיים את הבטחתו לביאנקה,למרות שהחרטה והאשמה החלו למלא את מחשבותיו.
"ני-ניקו..?" שאל ויל בקול צרוד.
"אני מצטער, אני חייב לקיים את ההבטחה שלי לביאנקה" אמר בצער.
עיניו של ויל המרומה התרחבו בעצב תהומי, "א-א-אני או-או-"
ניקו צנח ליד ויל בהלם.
"אני אוהב או-" אמר ויל בקול הכי צלול שהצליח לגייס אך הרעל הכניע אותו וגופו נדם לפני שהספיק להשלים את הצהרת האהבה שלו.
"לא! לא! לא!" צעק ניקו בקול שבור, "לא! תחזור! תחזור!"
הוא הצמיד את גופתו החמה של ויל אליו ומדד את הדופק הלא קיים.
"לא! לא! לא! אני מצטער! אני מצטער ששיקרתי! רק תחזור!" זעק ניקו והצמיד את שפתיו אל אלו ויל בתקווה למצוא מעט רעל שנותר עליהן. כמו ששייקספיר כתב במחזה בשם רומיאו ויוליה.
"לא! לא! אני אוהב אותך! אני אוהב אותך! תחזור! בבקשה!" ניקו התייפח באשמה, "אני מצטער! אני אוהב אותך!"
רחפת הגיעה לאסוף את גופתו של ויל, שהייתה בין זרועותיו של ניקו הבוכה בכאב וחרטה. ניקו הטיל את חרבו על הרחפת ויירט את אותה ממסלולה.
"אל תסלח לי, אל תסלח לי, רק תחזור, תחזור, אני אוהב אותך" לחש ניקו וחיבק את גופתו של ויל, שהחלה להתקרר.
"הריעו לניקו די אנג'לו ממחוז חמש! מנצח משחקי הרעב ה-68!" הכריז הכרוז וניקו צרח בייאוש כשויל נלקח ממנו על ידי רחפת אחרת.
הוא כשל אחרי הרחפת בעוד דמעות זולגות מעיניו.
"תחזור! תחזור! אני מצטער! אני אוהב אותך! אני אוהב או-" קול זעקותיו השבורות של ניקו נקטע על ידי רחפת אחרת שהיממה אותו ונשאה אותו מן הזירה.

ניקו מטיח את עצמו שוב ושוב בקיר וצורח מבכי מלא חרטה ואשמה.
ההבטחה של ביאנקה היא זו שהביאה עליו את הקץ.
הוא לעולם לא יסלח לעצמו על מה שעשה לנער התמים.
הוא לעולם לא יצליח למחות מזיכרונו את הבעת ההלם המהולה בצער של המלאך טוב הלב שלו.
הכל בגלל אותו שקר קטן גדול שסיפר לויל, שניבט אליו מכל פינה עם חיוכו העדין,מלא הצער והשלם עם גורלו האכזר.
מה חבל שניקו לא הצליח להשלים עם גורלו שלו.

מקווה שאהבתם את הכיוון שלקחתי הפעם! אשמח לתגובות!

ולזה שלא תשנאו אותי אחר כך!