פסים של כסף

~הפאנפיק מקורי, אך כל הדמויות, המקומות והנושאים הם של ג׳יי. קיי. רולינג. פשוט חשוב להדגיש את זה 3:~

״אתה אפס,״ אבא שלו נהג לומר בכל פעם שהוא היה חוזר מבית-הספר.
ורמוס כיווץ אגרופים בכל פעם. בגלל שבכל פעם הוא המשיך לחשוב שאבא שלו יגיד לו את הגרוע ביותר- בכל פעם ופעם.
״בגלל שאתה כל-כך מיוחד; יש רק אפס אחד, ואם אפס יעלם תהיה להם בעיה גרועה מאוד.״
אבא שלו תמיד דאג לו, אבל רמוס תמיד פחד שמשהו קרה. במיוחד אחרי לילות כאלה.
כל הגוף שלו כאב והאוזניים שלו צלצלו, אבל היה אכפת לו מאביו לא פחות מהרגיל.
״תראה לי,״ רמוס מלמל בפשטות בקול צרוד שגרם להכל לכאוב הרבה יותר.
״הו, זה כלום,״ אבא שלו גלגל את השרוולים שלו והראה לרמוס כמה שריטות על הזרוע שלו. רמוס נאנח בהקלה, ואבא שלו המשיך, ״חבר שלך קיבל את הרוב, אבל אני בטוח-״
״חב-חבר שלי?״ העיניים שלו נפערו עד כמה שהן יכלו במצב הנוכחי שלו.
״אהא,״ אבא שלו ענה בפשטות.
אוי לא. רמוס לא יכול לפגוע בו. הוא לא יכול לפגוע באף-אחד מהם שוב. הם עוברים מספיק בתקופה של הלימודים, הוא-
בשנייה שאבא שלו הבין את ההבעה שלו הוא מהר להסביר את עצמו. ״אני ניסיתי לרפא אותו, אבל שנינו היינו מותשים, ואם הייתי מחכה לא היה זמן. נתתי לו להישאר קצת והודעתי להורים שלו.״
״אתה יכול להביא אותו לפה?״
״אני.. לא בטוח בזה.״
״למ-למה?״
״הוא.. הוא נכנס בזה בטעות ביער, זה כמעט קרע אותו לגזרים.״
זה. זה השתלט אתמול. אבא שלו היה אמור להביא לו וולפסביין אתמול.
הלב של רמוס דפק באוזניים שלו. ״איך-?״
״הקדוש מנגו לקחו אותו לפני כמה שעות ורק ההורים שלו מורשים לשמוע משהו.״
״אני חייב לראות אותו.״ המילים חנקו אותו. זאת הייתה אשמתו ש׳מנגו היו צריכים בכלל להתקרב לבית הזה.
״רמוס, אתה לא יכול ללכת לשום מקום-״
״ברור שכן. הוא כמו משפחה בשבילי.״
״אתה לא יכול ללכת.״
״למה לא?״
וזאת הייתה הנקודה שאבא שלו פשוט התפרץ. ״בגלל שפריקים כמוך צריכים להישאר בבית!״
רמוס רק חיכה לשמוע את המילים האלה. כל -כך הרבה זמן.
ההבנה התחילה להיות גלויה על הפנים שלו והעיניים שלו נפערו. ״רמוס, בן, אני-״
״זה בסדר.״
רמוס קם מטושטש בעזרת השידה, והוא היה יכול לראות מזווית העין שלו שאבא שלו רצה לעצור אותו, אבל זה לא היה המניע המרכזי שלו כנראה.
״אני אתפוס את האוטונוס,״ הוא כשל מחוץ לחדר והעיף מבט בספה של הסלון בדרכו. היא הייתה מלאה בדם וקרועה לחתיכות.
רמוס שנא את הספה הזאת, גם זה לא יתקרב אליה. לאייל לא יהיה מספיק מקום, והשריטות לא היו גדולות מספיק לציפורניים של עכבר.
הנמשים של רמוס רק החווירו כשהוא מלמל לעצמו, ״הו, פאדס,״ הוא התחנן מהעיניים שלו להפנות מבט.
כשהן סוף-סוף עשו את זה, הוא היה יכול לעבור את הסלון בלי שום סימן של אכפתיות מאבא שלו, שנשאר בחדר שלו.
לא, לא בחדר שלו. סתם חדר שינה.
הוא סגר את הדלת מאחורי בשמחה שהוא סוף-סוף היה יכול לנשום את האוויר של אוגוסט. מחוץ לבית הפעם.
הוא לקח עוד צעד ועוד אחד ובתקווה כבר היה בדרך למצוא את סיריוס.
הוא נפל בשלישי.

		הפרק הבא