אחותו של הארי

כל הזכויות שמורות לג'יי קיי רולינג המדהימה👑

קרדיט 

ע

נ

ק

י

למשתמשת "סיסולט" שנתנה לי את הסוף לפאנפיק- בזכותך הוא הרבה יותר טוב!

הארי פתח את השער ונכנס לבית הקברות שבמכתש גודריק. זה היה לילה, אך תאורת הרחוב המוגלגית הייתה דלוקה. לאחר המלחמה חידשו את כל המצבות, אבל האבל עדיין נשאר.

השער נטרק בחוזקה מאחוריו וגרם לו לקפוץ בבהלה. הוא התחיל להסתובב בין הקברים ושם לב שגם מה שכתוב על המצבות שונה- הכיתוב השתנה בהתאם לאמת שהתגלתה. הוא הלך בין הקברים,

מרגיש שיש שם משהו שיכול לחבר אותו,

לרקום בצורה אחרת,

גם אם במעט,

את סיפורו.

הוא קרא במהירות את השמות שעל הקברים, מחפש משהו לא ידוע. אמרלד ליר, ג'ון קרי, לונה פוטר...

פוטר?!

הארי חזר אחורה במהירות לקבר בלב הולם.

לונה לילי פוטר

1979-1981

נהרגה ע"י שומר הסוד של הוריה- לילי וג'יימס פוטר, פיטר פטיגרו, כשעה לפני מותם, בשעה ששמר עלייה. נשמרה בסוד עד סופה המר.

שתהא נשמתה צרורה בצרור החיים

הארי גילה שפניו רטובים מדמעות.

הייתה לו אחות.

הייתה לו אחות.

ולולא הוא, היא עוד הייתה חיה,

ביחד עם כל כך הרבה אנשים שכבר אינם עוד.

מתי גילו את זה?

ולמה אף אחד לא אמר לו?

היו לו כל כך הרבה שאלות.

שאלות שכנראה תמיד ישארו בלתי פתורות.

דמעותיו זלגו על הקבר, מרטיבות את האבן הקרה.

הוא רצה שמישהו יהיה איתו שם, ייקח אותו הביתה, אבל זה לא קרה.

הוא נשכב על האבן, על מה שנשאר מאחותו הגדולה, ובכה.

בכה על הכל.

על אהוביו שנהרגו במלחמה,

על הגעגועים.

על הרגשתו כלבד בעולם.

הוא בכה, עד שנגמרו לו הדמעות.

השמש התחילה לזרוח,

והוא עדיין שכב על האבן, מנסה ללא הצלחה לקלוט שבב של רגש שהיה פעם של אחותו.

"הארי ג'יימס פוטר! אתה יודע מה השעה???" 

קולה ההיסטרי של הרמיוני נשמע

"הרמיוני...."

הרמיוני הייתה עסוקה במניית הדרכים שבהן הוא יכל ליצור איתם קשר, ולא הקשיבה לו

"הרמיוני!"

הרמיוני התקדמה אל הארי, עדיין כועסת

"מה?"

"המצבה...."

הרמיוני ניגשה אל המצבה ובן רגע הבינה מה קרה.

"למה, למה אף אחד לא אמר לי?" אמר הארי בקול צרוד.

"אני- אני לא יודעת..." מלמלה הרמיוני, "הו הארי!" ופתאום היא היתה על הארץ לצידו, מחבקת אותו.

חום גופה הרגיש אמיתי ומנחם, כמו מים חמימים המחלחלים לגופו ומשכיחים ממנו את צינת הלילה שמילאה אותו ואת תחושת מגעה של האבן הקרה. 

הם ישבו שם בשקט, בוהים במצבה של לונה לילי.

"אני יודעת שאתה מרגיש אשם," אמרה הרמיוני לפתע, "שכואב לך, להיות הילד שנשאר בחיים," היא עצרה ולקחה נשימה וכשהחלה לדבר קולה עטה ארשה של תקיפות, "אבל הארי- גם אנחנו שרדנו, נחלצנו מהמלחמה הזאת בחיים, אני אתה ורון, ג'יני שמחכה לך, הקוסמים ילידי המוגלגים--" ידה לחצה את ידו והיה משהו נואש בעינייה, "וולדמורט מת ואנחנו נשארנו בחיים הודות לך, הארי." 

"הרמיוני-"

"תבטיח לי שתשדל לזכור את זה, כי זה נכון." היא אמרה בעקשנות, מסרבת להרפות.

הארי הנהן, מרגיש את גרונו מתכווץ, והרמיוני העניקה לו חיוך עם עיניים רטובות לפני שהפנתה את ראשה להביט בשער בית הקברות-"כדאי שנלך, ג'יני ודאי משתגעת מדאגה, היא פחדה שתקפו אותך..."

ג'יני! הוא לגמרי שכח, "כן, נכון," אמר הארי וקם, מושך את הרמיוני לעמוד על ידו.

הוא הביט במצבה לרגע נוסף, היה לו קשה להרפות ממנה. הכאב עדיין היה שם. תמיד יהיה. תמיד הוא יזכור את אחותו הגדולה שהיתה לו, אבל הוא גם ידע שלא יניח לחושך להטביע אותו.

הידיעה הזו גרמה לו להרגיש טוב יותר, לפתע הוא לא יכל לחכות לראות את ג'יני ורון ואת כל ידידיו שחיכו לו- המשפחה שלו.

"נלך?" הוא אמר להרמיוני, מרשה לקצה פיו להמתח בחיוך קלוש. הרמיוני חייכה בחזרה, וביחד הם החלו לעשות את דרכם הביתה.

 אף אחד חוץ מהרמיוני לא הבין למה הארי התעקש לקרוא לבתו בשם "לונה" כשם שני.

עכשיו גם אתם יודעים.

היי : )

אם הגעתם עד לפה זה אומר שהצלחתם לסבול את הכתיבה שלי, אז....

1.תדרגו

2.תגיבו, זה נותן לי את הרצון לכתוב

3.תמליצו (אם אתם אוהבים)

4. לכו לקרוא את שאר הפאנפיקים שלי ; ) 

נו.... לכו! 

לכו!

אני אקרא למקגונגל!

אזהרה אחרונה...

"פרופסור!"

"כן?"

"סליחה פרופסור,אני חושבת שהם הלכו..."