זיכרונותיי מסיריוס

פונדק ראש החזיר היה כמעט שומם מאדם, דבר שלא הפתיע אף אחד - אמנם המלחמה הסתיימה והעיירה הקסומה הוגסמיד שבה להיות עמוסה במבקרים, אולם הפונדק אף פעם לא היה מאוכלס במיוחד; בקצה הפנימי והאפלולי ביותר שלו ישבו חבורת קוסמים רעולי פנים, שתו בירצפות מתוך כוסות מעופשות למדי, ודיברו בשקט. בחלק המואר יותר, ישבו עוד כמה נערים ונערות שכנראה התגנבו להם מטירת הוגוורטס הסמוכה. אחת הנערות צחקקה כשדלת הפונדק נפתחה. בפתח, לגמרי חשופי פנים, עמדו שני קוסמים ומכשפה. הנערה לחשה דבר-מה באוזני חברותיה, והן הסתובבו להביט בבאי הפונדק החדשים - הארי פוטר, הרמיוני גריינג'ר ורון וויזלי.

לאחר צחקוק מתמשך, אחת מהנערות אזרה אומץ וביקשה חתימה. הרמיוני גריינג'ר חייכה כשהביטה בהארי פוטר חותם במבוכה, ורון וויזלי גלגל עיניים. כשהכל נרגע והנערות חזרו למקומן וכבר לא הביטו בהם, שלושתם התקדמו לעבר הברמן.

"שלום שוב, נעריי היקרים." אברפורת' דמבלדור חייך אליהם חיוך עייף במיוחד. "אני שמח שהגעתם."

"קיבלנו את ההזמנה שלך." הארי מעולם לא החליט האם הוא מחבב את אחיו של אלבוס דמבלדור, אבל זה לא משנה כרגע - אברפורת' ביקש מהם להגיע, אז הם כאן.

"כן, יש לי משהו בשבילך." הוא הביט לרגע בלקוחות המעטים שלו, וכשהחליט ששירותיו לא יידרשו בדקות הקרובות, הוא נכנס עמוק לתוך העמדה שלו, וחזר עם כמה מבחנות שהכילו נוזל חצי כסוף חצי שקוף. "זה-"

"זיכרונות." הארי אמר מיד; הוא כבר הכיר את הנוזל הזה יותר מדי טוב. זה הזכיר לו את אלבוס דמבלדור.

"זיכרונות ילדות של דמבלדור?" הרמיוני הזדקפה מיד. "כלומר - של אלבוס?"

"לא, לא; את הזיכרונות המשפחתיים העדפתי להשאיר אצלי. אבל לאחי היו הרבה מאוד זיכרונות, חלק מהם בכלל לא היו שלו. עשיתי בהם סדר אחרי ש - ובכן - יש כמה דברים שכולנו היינו מעדיפים לשכוח..." הוא הביט בהארי, ולהארי הייתה הרגשה פתאומית שכמה מזיכרונותיו של טום רידל התנפצו במכוון. "מצאתי כמה זיכרונות מרמוס לופין - חשבתי שאולי תרצה לראות אותם. איפה ג'יני? הזמנתי את שניכם כי הנחתי שתרצה לצפות איתה בזה."

"היא לא הצליחה להגיע, לכן רון והרמיוני כאן. הזיכרונות הללו - אה - אבא שלי נמצא בהן?" הארי לא ידע מה לומר בדיוק.

"זה אחרי התקופה שלהם בהוגוורטס. אבא שלך מופיע בחלק מהם, וסיריוס... טוב, אם תחליט לראות אותם תגלה שלסנדק שלך ולאדם הזאב היה קשר מיוחד."

"אני יודע..." הוא הביט בהיסוס במבחנות, תוהה האם הוא רוצה אותן או שהוא כבר עייף מדי לכל זה.

"יפה מצידך שקראת לנו ולא השמדת אותן." הרמיוני אמרה כשנעשה שקט מדי.

"זה המעט שאני יכול לעשות..." האיש הזקן חייך, והוא נראה דומה מתמיד לאחיו.

"צריך בשביל זה את ההגיגית-"

"-שבמקרה השאלתי אותה מהפרופסור מקגונגל." אברפורת' הסתובב שוב, וחזר עם הקערה השטוחה והבוהקת.

"טוב, זה... לא צפוי."

"אתה לא חייב לצפות בזה, כמובן - אתה יכול לנפץ אותן. אני עצמי מצאתי את זה משחרר במיוחד..."

"לא, אני רוצה לצפות בזה." הארי אמר בקול. אם הוא ירצה הוא ישמור אותם ואם לא אז לא, אבל הוא חייב לנסות...

"סידרתי אותם לפי הסדר. אני חייב להזהיר, חלקם די קודרים, אבל אחרי כל מה שעברת, אני מניח שתוכל להתמודד עם זה."

"תודה, אברפורת'." הרמיוני הביטה בהארי, כמנסה לקרוא בפניו מה הוא מרגיש; אך פניו היו חתומות.

"תוכלו לצפות בזה כאן." הוא החווה בידו אל פנים הפונדק. "לא אפריע לכם. בירצפת, מישהו?"

"שלושה, כנראה." רון אמר ביראה. הארי נשא בזהירות את הקערה למקום מבודד יותר, הרמיוני הביאה את המבחנות ורון עזר לאברפורת' עם הבירצפת.

"אתה בטוח שאתה רוצה לצפות בזה, הארי?" הרמיוני היססה.

"לא; אבל זה עדיף, כך ניפטר מזה." ואחר כך, הוא לא רוצה לשמוע על ההגיגית עוד לעולם.

"אתה בטוח שאתה רוצה לצפות בזה איתנו?" רון שאל. "הדבר האחרון שבא לי זה לראות את סיריוס ולופין מתמזמזים..."

"רון!" הרמיוני סיננה.

"זה בסדר. הכל בסדר, הרמיוני." הקול שלו התחיל לחזור לעצמו, והוא אפילו הצליח לחייך. "נתחיל פה, מקסימום אמשיך בבית, עם ג'יני." הוא השיב להם מבט בטוח; רק כשהם קיבלו פרטיות מלאה, ובהיסוס לא מבוטל, הארי שפך את הנוזל שבתוך המבחנה הראשונה, ושלושתם צללו פנימה ביחד.

		הפרק הבא