פרד

כבר כמעט שנה עברה מאז שמתת.
שנה של אבל, שנה של געגועים וזיכרונות.
אני לא אותו הדבר בלעדיך, פרד.
אני מתגעגע לקול שלך, לצחוק.
לפני הקרב אמרת לי, "לא משנה מה יקרה, ג'ורג'י, תמיד נישאר ביחד."
אבל טעית.
אתה עכשיו במקום אחר, טוב יותר.
זה קשה להתעורר בבוקר מחלום שבו אתה עדיין חי.
לא היית אמור למות.
תאומים לא נפרדים אף פעם.
נולדנו ביחד, והיינו אמורים למות ביחד.
אני כל כך עצוב, פרד.
היום חשבתי שראיתי אותך ברחוב.
רצתי אליך וצעקתי "פרד! פרד!" אבל זה היה מישהו אחר.
זה כל כך משפיל.
כל מי שאני פוגש רק רוצה להגיד עליך משהו.
הם רק רוצים להתערב.
הם אומרים שהיית מצחיק ועליז.
הם אומרים שהם מצטערים.
מצטערים על מה, בדיוק?
הם לא אלה שאיבדו אותך.
הם לא אלה שמתגעגעים אליך כל יום.
הם לא אלה שבוכים מעל הקבר שלך.
אין להם שום מושג.
אני שונא אותם כמעט כמו שאני שונא את מי שהרג אותך.
לפעמים אני מדבר איתך, בלילות, ואתה עונה לי.
אני יודע שאתה עונה לי.
אני יודע שאתה שומע.
הדבר היחיד שגורם לי לרצות לחיות הוא אתה.
אני יודע שזה מוזר, אבל לא היית רוצה שאני אעזוב את אמא.
היא זקוקה לי.
אבל אני זקוק לך.
אוהב,
ג'ורג'.