תמונה מלאה דמעות.

הוא הביט בתמונה, בתינוק הקטן הצוחק, אחוז בידיים אוהבות של אשה צעירה ויפה.

בתמונה מלאת הדמעות.

התמונה המרופטת.

תמונה, מקומטת, מרוב שימוש.

תמונה, עם סימני אצבעות.

אבל זה לא הפריע לו.

הוא הביט, והתמלא צער.

הביט, והזיל דמעות, מרטיב את התמונה הלחה ממילא.

רוצה להפסיק, להסיר את העיניים.

אבל לא מסוגל, ממשיך להביט.

מרותק לתמונה, ובוכה.

מלא בצער עמוק.

מתבונן בפנים שלהם.

יודע שהם נמצאים, הם לא מתו.

לא הם נמצאים, נמצאים, אבל לא חיים.

לא הם כבר לא חיים.

הם רק נמצאים.

מסתכל, ולא מבין איך התינוק צוחק.

התינוק צוחק, אבל הוא בוכה.

בוכה בכי תמרורים.

מרטיב את התמונה, בדמעות מלוחות.

מנסה להפנות את הגב, אבל לא מצליח.

הו מרותק לתמונה, לילד השמנמן.

שהיום כבר נער.

נער בלי הורים.

הם לא מתו, הם נמצאים, רק נמצאים, ולא חיים.

הוא מביט בתמונה, ושואל את עצמו, בפעם המי יודע כמה.

שאלה פשוטה, של מילה אחת.

הוא שואל את עצמו, למה?

למה זה קרה.

מה הוא עשה.

שמגיע לו סבל כזה, מה הם עשו.

למה? למה? למה?

למה זה קרה.

ושוב הוא מנסה להוריד את העיניים מהתמונה אבל נכשל.

הוא מסתכל ובוכה, בוכה, בוכה, ובוכה.