פרסי ג'קסון וחרב האדס

חג המולד בשאול לא היה רעיון שלי.

כמו כל הדברים הרעים בחיים הכל התחיל שהייתי צריך לגשת לבחינה האנגלית המטופשת שלי. זה היה היום האחרון של סמסטר החורף בתיכון גוד, ישבתי באולם עם כל תלמידי שנה א' וניסיתי לסיים המשימה- "אני לא קורא אבל מעמיד פנים כאילו אני כן" על "שתי ערים", עד שגברת אולירי נכנסה אל הכיתה, שהיא נובחת כמו משוגעת.

גברת אולירי היא כלבת השאול שלי. היא מפלצת שחורה ושעירה בגודל של ג'יפ האמר, עם ניבים חדים כמו תער, טפרים מפלדה ועיניים אדומות וזוהרות. למרות המראה המפחיד היא באמת מתוקה, אבל בדרך כלל היא נשארת במחנה החצויים, והייתי קצת מופתע לראות אותה בכיתה, רומסת את עצי חג המולד ואת האלפים של סנטה.

כולם הסתכלו עליה. הייתי בטוח שהילדים האחרים יתחילו להיכנס לפאניקה ולרוץ ולצרוח, אבל הם פשוט התחילו לצחקק. ואפילו שמעתי כמה בנות אומרות: "או, חמוד! ".

המורה לאנגלית שלנו, ד"ר בורינג (אני לא צוחק, זה השם האמיתי שלו), הצמיד את משקפיו וקימט את מצחו.

"אוקיי, "אמר. "של מי הפודל?"

נאנחתי בהקלה. תודה לאל על הערפול - הערפל הקסום שמונע מבני האדם לראות את הדברים כפי שהם באמת. ראיתי אותו פועל פעמים רבות בעבר, אבל גברת אולירי, פודל? זה היה מרשים.

"נראה, לי שזה הפודל שלי, אדוני, "אמרתי. 'מצטער! הוא בטח הלך אחרי".

מישהו מאחורי התחיל לשרוק "למרים טלה קטן". ועוד כמה ילדים הצטרפו אליו.

'מספיק!' ד"ר בורינג צעק. "פרסי ג'קסון, זו בחינה באנגלית. תעיף את הפודל שלך- "

"וואאאאף!" נביחתה של גברת או'לירי הרעידה את הכיתה. היא נענעה בזנבה, ורמסה עוד כמה גמדים. אחר כך היא כרעה על כפותיה הקדמיות ונעצה בי מבט כאילו שהיא רוצה שאני אקח אותה לטיול.

"אני אחזיר אותה הביתה, ד"ר בורינג, . ממילא גמרתי".

סגרתי את הבחינה שלי ורצתי לעבר גברת או'לירי. היא יצאה מהכיתה ואני הלכתי בעקבותיה, הילדים האחרים עדיין צוחקים וקוראים מאחורי, "תראו, פודל!

גברת או'לירי התחילה לרוץ לאורך רחוב 81 מזרח.

'תאטי!' צעקתי. 'לאן את הולכת?'

כמה הולכי רגל נעצו בי מבטים, אבל אחרי הכל זאת ניו יורק, ילד שרודף אחרי פודל לא היה כנראה הדבר המוזר ביותר שראו אי-פעם.

גברת או'לירי לא הפסיקה לרוץ ומדי פעם היא נהמה לכיווני משהו שנשמע כמו: יותר מהר חילזון. והמשיכה לרוץ. היא רצה שלושה רחובות, ועצרה בפארק קרל שורץ. כשהגעתי אליה, היא זינקה מעל גדר ברזל וקפצה לתוך קיר ענקי של שיחים מכוסים שלג.

"אוי, בחייך, "התלוננתי. לא היה לי זמן לקחת את המעיל שלי מבית הספר, וכבר התחלתי לקפוא, טיפסתי על הגדר וקפצתי לתוך השיחים הקפואים.

בצד השני היה קרחת יער - חצי דונם של דשא קפוא מוקף בעצים חשופים. גברת או'לירי רחרחה סביבה, מכשכשת בזנבה כמו משוגעת .אבל לא ראיתי שום דבר יוצא דופן. הנחל המזרחי זרם בקלילות. תריסים לבנים התנשאו מן הגגות בקווינס. מאחורי, האפר איסט סייד נראתה קרה ושקטה.

לא ידעתי למה, אבל הלב שלי התחיל לדפוק. הוצאתי את העט שלי מהכיס ופתחתי אותו. ומיד הוא גדל לחרב הארד שלי, אנקולומוס.        גברת אולירי הרימה את ראשה. נחיריה רעדו.

"מה זה, קטנטונת?" לחשתי.

השיחים רשרשו וצבי זהב פרץ פנימה. כשאני אומר זהב, אני לא מתכוון צהוב. לדבר הזה הייתה פרווה מתכתית וקרניים שנראו כמו ארבעה עשר קרט אמתיים. הוא הבהיק בהילה של אור זהוב, מה שהפך אותו לכמעט בהיר מכדי להביט בו. זה היה כנראה הדבר היפה ביותר שראיתי אי פעם.

גברת או'לירי ליקקה את שפתיה היא בטח עכשיו חושבת:" המבורגרים של צבי!" מיד אחרי שהוא הופיע השיחים התחילו לרשרש שוב, ודמות במעיל קפוא קפצה אל תוך קרחת היער, עם קשת דרוכה.

הרמתי את חרבי. הנערה הסתכלה לכווני - וקפאה.

"פרסי?" היא הרימה את הברדס הכסוף של מעילה. שערה השחור היה ארוך מכפי שזכרתי, אבל הכרתי את העיניים הכחולות הבהירות ואת הברדס הכסוף שסימן אותה כסגנית של ארטמיס.

"תאליה!" אמרתי. 'מה את עושה פה?'

"רודפת אחרי צבי הזהב, "היא אמרה, כאילו זה צריך להיות ברור. אה נכון זו החיה הקדושה של ארטמיס. תיארתי לעצמי שזה סימן. ו ... "היא הנהנה בעצבנות לעבר גברת או'לירי." אתה יכול להגיד לי מה זה עושה כאן?"

"זה חיית המחמד שלי - גברת או'לירי, לא!

גברת או'לירי רחרחה את הצבי, ובמיוחד לא כיבדה את המרחב האישי שלו. הצבי ניסה להרחיק אותה עם עם האף. ועד מהרה, שניהם שיחקו משחק מוזר סביב קרחת היער.

"פרסי ... "תאליה קימטה את מצחה. "זה לא יכול להיות צירוף מקרים. אתה ואני נפגשים באותו מקום באותו זמן? "

היא צדקה. לחצויים לא היו הרבה צירופי מקרים. תאליה הייתה ידידה טובה שלי, אבל לא ראיתי אותה יותר משנה, ועכשיו, פתאום, הנה היא.

"יש איזה אל שהפגיש ביננו, "שיערתי.

'כנראה.'

"טוב לראות אותך, "אמרתי.

היא חייכה אלי חיוך מפויס. "כן. אם אנחנו נצא מזה בחתיכה אחת, אני אקנה לך צ'יזבורגר. מה שלום אנבת '?

לפני שהספקתי לענות, ענן עבר מעל השמש. צבי הזהב נצץ ונעלם, והשאיר את גברת או'לירי נובחת על ערימת עלים.

הרמתי את חרבי. ותאליה דרכה את הקשת. אינסטינקטיבית עמדנו גב אל גב. כתם של חושך חלף על פני שטח היער, ונער התגלגל מתוכו לכיווננו, ונחת על הדשא.

"אוי, "הוא מלמל. כשהוא הסיר את מעיל של הטייסים שלו מעליו. ראיתי שהוא היה כבן שתים-עשרה, עם שיער כהה, ג'ינס, חולצת טריקו שחורה וטבעת גולגולת כסופה על ידו הימנית. וחרב תלויה על ירך ימין שלו.

"ניקו?" שאלתי.

עיניה של תאליה התרחבו. "האח הקטן של ביאנקה? ".

ניקו הזעיף פנים. אני בספק אם הוא אהב להיות מוכר בתור אחיה הקטן של ביאנקה. אחותו, ציידת ארטמיס, מתה לפני כמה שנים, ועדיין הייתה לו טראומה מזה.

"למה הבאתם אותי לכאן? "הוא רטן. "רגע אחד אני בבית קברות בניו אורלינס. ברגע הבא - האם זה ניו יורק? מה בשם האדס אני עושה בניו יורק? "

"לא הבאנו אותך הנה, "הבטחתי. "אנחנו ... "צמרמורת חלפה על גבי. "מישהו הביא אותנו יחד. "

'על מה אתה מדבר?'

"הילדים של שלושת הגדולים, "אמרתי. 'זאוס, פוסידון, והאדס'".

תאליה נשמה נשימה עמוקה. 'הנבואה. אתה לא חושב שקרונוס ... "

היא לא הייתה צריכה להמשיך. כולנו ידענו על הנבואה הגדולה: מלחמה מתקרבת, בין הטיטנים לאלים, והילד הבא של שלושת האלים הגדולים שיגיע לגיל שש עשרה יחליט החלטה שתציל או תהרוס את העולם. בשנים האחרונות קרונוס ניסה לתמרן כל אחד מאתנו בנפרד. עכשיו ... יכול להיות שהוא מתכנן משהו לכולנו ביחד?

האדמה רעדה. ניקו שלף את החרב שלו - להב שחור של ברזל סטיגאי. גברת או'לירי זינקה לאחור ונבחה בבהלה.

הבנתי מאוחר מדי שהיא מנסה להזהיר אותי.

האדמה נפתחה מתחתנו, ונפלנו אל תוך החשכה.

ציפיתי להמשיך ליפול לנצח, או אולי להפוך לפנקייק חצוי. אבל מצאנו את עצמנו: תאליה, ניקו ואני עומדים בגינה, שלושתנו עדיין צועקים באימה, מה שגרם לנו להרגיש די מטופשים.

"מה - איפה אנחנו?" שאלה תאליה.

הגן היה חשוך. שורות של פרחי כסף נצצו קלות, משתקפות באבני חן ענקיות שעמדו על אדמת השתילה –שהייתה עשויה מיהלומים, אבני ספיר ואבני אודם בגודל של כדור רגל. עצים התנשאו מעלינו, ענפיהם מכוסים בפריחה כתומה ופירות ריחניים. האוויר היה קריר ולח - אבל לא כמו חורף בניו-יורק. יותר כמו מערה.

"הייתי פה בעבר, "אמרתי.

ניקו תלשה רימון מעץ. "הגן של האמא החורגת שלי, פרספונה. הוא עשה פרצוף חמוץ ושמט את הפרי. "אל תאכלו כלום".

הוא לא היה צריך להזהיר אותי פעמיים. טעימה אחת מהאוכל כאן, ולעולם לא נוכל לצאת.

"תיזהרו, "אמרה תאליה.

הסתובבתי ומצאתי אותה מכוונת את הקשת שלה לעבר אישה גבוהה בשמלה לבנה.

בהתחלה חשבתי שהאשה היא רוח רפאים. שמלתה התנשפה סביבה כמו עשן. שערה הארוך והכאה צף והתפתל סביבהכאילו היה חסר משקל. פניה היו יפות אבל חיוורות.

ואז הבנתי שהשמלתה אינה לבנה. היא הייתה עשויה מכל מיני דברים משתנים - פרחים אדומים, כחולים וצהובים פורחים - אבל הם היו דהויים בצורה מוזרה. עיניה היו אותו דבר, ססגוניות, אבל דהויות, כאילו העולם התחתון יונק את כוח חייה. הייתה לי הרגשה שבעולם שלמעלה היא תהיה יפה, ממש יפה.

"אני פרספונה, "אמרה, קולה היה דק וחלש. "ברוכים הבאים לגן שלי, חצויים".

ניקו הסתיר את הרימון מתחת למגפו. 'ברוך הבא? אחרי הפעם האחרונה שהייתי כאן, יש לך את האומץ לקבל אותי? "

זזתי באי-נוחות, משום שדיבור כזה עם אל יכול לגרום לך להתפוצץ לחתיכות של אבק. "אממ, ניקו -

"זה בסדר, "אמרה פרספונה בקרירות. "הייתה לנו לאחרונה ריב משפחה קטן".

"ריב קטן?" ניקו כמעט בכה. "הפכת אותי לשן הארי!"

פרספונה התעלמה מבנה החורג. "כמו שאמרתי, אנשים, ברוכים הבאים לגינה שלי".

תאליה הנמיכה את הקשת. "את שלחת את צבי הזהב?"

"וגם את הצל שאסף את ניקו, "הודתה האלה.

"את שלחת גם את גברת או'לירי? "שאלתי.

פרספונה משכה בכתפיה. "היא יצור של העולם התחתון, פרסי ג'קסון. פשוט שתלתי במוחה איזה רעיון משוגע שיהיה כיף להוליך אותך לפארק. היה צורך להביא שלושה ביחד.

'למה?' שאלתי.

פרספונה התבוננה בי, והרגשתי כאילו פרחים קטנים וקרים פורחים בבטני.

"ללורד האדס יש בעיה, "היא אמרה. "ואם אתה יודע מה טוב בשבילך, אתה תעזור לו".

ישבנו על מרפסת אפלה המשקיפה על הגן. המשרתות של פרספונה הביאו לנו אוכל ושתייה, אבל אף אחד מאתנו לא נגע בהם. המשרתות היו יפות, מלבד העובדה שהן היו מתות. הם לבשו שמלות צהובות, עם ראשי זית. עיניהם היו חלולות, והן דיברו בגוונים מחרידיםפרספונה התיישבה והסתכלה בנו. "אם זה היה באביב, הייתי יכולה לברך אתכם כראוי בעולם שמעל. בחורף זה הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות. "

היא נשמעה מרירה. אחרי כל אלפי השנים האלה, אני מניח שהיא עדיין התמרמרה לחיות עם האדס חצי שנה. היא נראתה כה חיוורת ודהויה, כמו תצלום ישן של אביב.

היא פנתה אלי כאילו קראה את מחשבותי. "האדס הוא בעלי ואדוני, חצוי. אני אעשה הכל למענו. אבל במקרה זה אני זקוקה לעזרתך, ומהר. זה בעניין חרבו של האדס. "

ניקו קימט את מצחו. "לאבא שלי אין חרב. הוא משתמש רק בשרביט הקרב, ובקסדת האופל שלו ".

"לא הייתה לו חרב, "תיקנה פרספונה.

תאליה התפרצה. "הוא מייצר לעצמו נשק חדש? בלי רשותו של זאוס?

אלת האביב החוותה בידה לכיוון השולחן. מעליו נוצרה תמונה: שלדים עבדו מעל אש של להבות שחורות, הם עבדו עם פטישים מעוצבים בצורת גולגלת בכדי להתיך את הברזל לצורת חרב.

"מלחמה עם הטיטאנים בפתח, "אמרה פרספונה. "האדס חייב להיות מוכן."

"אבל זאוס ופוסידון לעולם לא ירשו להאדס ליצור נשק חדש!" תאליה מחתה. "זה יפר את הסכם חלוקת הכוח שלהם".

פרספונה נענעה בראשה. "את מתכוונת שזה יהפוך את האדס לחזק? תאמיני לי, בתו של זאוס, לאדון המתים אין שום תוכניות מרושעות נגד אחיו. הוא ידע שהם לעולם לא יבינו, ולכן הוא הכין את החרב בסתר.

התמונה מעל השולחן התבהרה. זומבי הרים את הלהב, שעדיין היה זוהר. משהו מוזר היה מקובע בבסיס - לא פנינה. יותר כמו…

"זה מפתח?" שאלתי.

ניקו התנשף. "המפתחות של האדס? ".

"היי חכה, "אמרה תאליה. "מה זה המפתחות של האדס?"

פניו של ניקו נראו אפילו חיוורים יותר מאלה של אימו החורגת. "יש סט של מפתחות זהב שיכולים לנעול או לשחרר את המוות. לפחות ... זאת האגדה ".

"זה נכון, "אמרה פרספונה.

"איך נועלים ומשחררים את המוות? "שאלתי.

"למפתחות יש כוח לכלוא נשמה בעולם התחתון, "אמרה פרספונה. "או לשחרר אותו."

ניקו בלעה את רוקו. "אם אחד המפתחות האלה נקבע בחרב -"

"המפתח יכול להחיות את המתים, "אמרה פרספונה, "או להרוג כל יצור חי ולשלוח את נשמתו לעולם התחתון וכל זאת זה רק על ידי מגע קל בלבד".

כולנו שתקנו. המזרקה גרגרה בפינה. משרתות ריחפו סביבנו, מציעות מגשי פירות וממתקים שיכלאו אותנו בעולם התחתון לנצח.

"זאת חרב מרושעת, "אמרתי לבסוף.

"זה יהפוך את האדס לבלתי ניתן לעצירה, "הסכימה ת'אליה.

"אז את מבינה, "אמרה פרספונה, "למה את צריכה לעזור להחזיר את זה בחזרה."

בהיתי בה. "אמרת להחזיר אותו בחזרה?"

עיניה של פרספונה היו יפות ורציניות, כמו פרחים פורחים. "הלהב נגנב לפני שסיימו להכין אותו. אני לא יודעת איך, אבל אני חושדת בחצוי, משרת של קרונוס. אם הלהב יפול לידיו של קרונוס -

תאליה קמה על רגליה. "הלהב נגנב!? כמה טיפשים אתם יכולים להיות? לקרונוס יש כנראה את זה עכשיו!

החצים של תאליה הפכו לורדים ארוכים. הקשת שלה הפכה לגפן מעוטרת בפרחים לבנים וזהב.

"תיזהרי, ציידת, "הזהירה פרספונה. "אולי אביך הוא זאוס, ואת סגנית של ארטמיס, אבל את לא מדברת אלי בחוסר כבוד בארמון שלי".

תאליה חרקה את שיניה. "תני לי ... חזור ... קשת ... שלי."

פרספונה נופפה בידה. והקשת והחצים השתנו למצבם הרגיל. "עכשיו, שבי והקשיבי. החרב לא יכולה לעזוב את העולם התחתון. לורד האדס השתמש במפתחות שנשארו לו כדי לסגור את השאול. שום דבר לא נכנס או יוצא עד שהוא מוצא את החרב, והוא משתמש בכל כוחו כדי לאתר את הגנב. "

תאליה התיישבה בחוסר רצון. "אז בשביל מה את צריכה אותנו? ".

"החיפוש אחר הלהב צריך להישמר בסוד, "אמרה האלה. "נעלנו את הממלכה, אבל לא הודענו מדוע, וגם משרתים של האדס לא מצטרפים לחיפוש. הם לא צריכים לדעת שהלהב נגנב עד שהעניין הזה יגמר. אבל אין ספק שהם יודעים שמשהו קורה. "

"אם הם יחשבו שהאדס נמצא בצרות, הם עלולים לנטוש אותו, "ניקו ניחש. "ולהצטרף לטיטאנים."

פרספונה לא ענתה, אבל אם אלה יכולה להיראות עצבנית, היא הייתה. "הגנב חייב להיות חצוי. אין בן אלמוות שיכול לגנוב נשק אחר של בן אלמוות אחר ישירות. אפילו קרונוס חייב לציית לחוק העתיק הזה. יש חצוי למטה איפשהו. וכדי לתפוס חצוי אחד ... נשתמש בשלושה.

'למה אנחנו?' שאלתי.

"אתם הילדים של שלושת הגדולים, "אמרה פרספונה. "מי יכול לעמוד בפני שלושתכם ביחד? חוץ מזה, כאשר נסיים לייצר נשק בשביל האדס, תוכלו לשלוח הודעה אולימפוס. זאוס ופוסידון לא ימחו כנגד הנשק החדש של האדס אם הוא יינתן לו על ידי ילדיהם. זה יראה שאתם סומכים על האדס '.

"אבל אני לא בוטחת בו, "אמרה תאליה.

"נכון, "אמרתי. "למה אנחנו צריכים לעשות משהו בשביל האדס, ועוד הרבה פחות לתת לו נשק-על? נכון, ניקו?

ניקו בהה בשולחן. אצבעותיו נקשו על להב הסטיגאי השחור שלו.

"ניקו"?.

נדרשה לו שנייה בשביל לענות לי. "אני חייב לעשות את זה, פרסי. הוא אבא שלי.'

"אה, אין סיכוי, "מחתה תאליה. "אתה לא יכול להאמין שזה רעיון טוב!"

"הייתם מעדיפים שהחרב תישאר בידי קרונוס? ".

היה בזה משהו.

"הזמן מבזבז, "אמרה פרספונה. "לגנב יכולים להיות שותפים בעולם התחתון, והוא יחפש יציאה".

. "חשבתי שאמרת שהממלכה נעולה."

"שום בית סוהר אינו אטום לגמרי, אפילו לא עולם השאול. הנשמות תמיד מוצאים דרכים חדשות החוצה מהר יותר מאשר שהאדס יכול לסגור אותם. אתה חייב להחזיר את החרב לפני שהוא עוזב את הממלכה שלנו, או שהכל אבוד. "

"גם אם נרצה לעזור להאדס, "אמרה תאליה, "איך נוכל למצוא את הגנב הזה?".

על השולחן עמד אגרטל שבתוכו היה פרח צהוב חולני עם כמה עלים ירוקים. הפרח צמח לצדדים, כאילו הוא ניסה למצוא את השמש.

"הוא ינחה אותכם, "אמרה האלה.

"פרח קסום?" שאלתי.

"הפרח תמיד יפנה לכיוון הגנב. ומתי שהגנב יתקרב ליציעה, עלי הכותרת יפלו.

בדיוק לפי אות, עלה כותרת צהוב הפך אפור ורפרף אל הקרקע.

"אם כל עלי הכותרת יפלו, "אמרה פרספונה, "הפרח מת. זה אומר שהגנב הגיע ליציאה ושנכשלתם ".

הצצתי בתאליה. היא לא נראתה מתלהבת מדי מכל העניין עם הגנב והפרח. ואז הסתכלתי על ניקו. זיהיתי את הבעת פניו. ידעתי איך זה לרצות להפוך את אבא שלך לגאה, גם אם זה ממש קשה.
ניקו עמד לעשות את זה, אתנו או בלעדינו. ולא יכולתי לתת לו ללכת לבד.

"תנאי אחד, "אמרתי לפרספונה. "האדס יצטרך להישבע בנהר סטיקס שהוא לעולם לא ישתמש בחרב הזאת נגד האלים".

האלה משכה בכתפיה. "אני לא האדס, אבל אני בטוח שהוא יעשה את זה - כתשלום על העזרה שלכם."

עלה כותרת נוסף נפל מהפרח.

פניתי אל תאליה. "אני אחזיק את הפרח בזמן שאת תכסחי את הגנב?"

היא נאנחה. 'בסדר גמור. בוא נלך לתפוס את הזבל הזה. "

העולם התחתון לא נכנס לרוח חג המולד. כשעשינו את דרכנו אל שדות האספודל, הוא נראה פחות או יותר כמו בביקורי הקודם - מדכא מאוד. דשא צהוב ועצי צפצפה מנומרים נמשחו לנצח. רוחות שוטטו ללא מטרה על פני הגבעות, הגיעו משום מקום ולא הגיעו לשום מקום, מפטפטים זה עם זה ומנסים להיזכר מי הם היו בחיים. גבוה מעלינו, תקרת המערה נצצה באפלולית.

נשאתי את הפרח, מה שגרם לי להרגיש מטופש למדי. ניקו הוביל את הדרך מכיוון שהלהב שלו יכול היה לפלס את דרכו דרך כל קהל של מתים. תאליה בעיקר רטנה שהיא טובה יותר מדי בשביל לצאת למסע עם כמה בחורים.

"האם פרספונה נראית קצת מתוחה?" שאלתי.

ניקו פילס את דרכו דרך אספסוף של רוחות רפאים, והזיז אותם אחורה עם חרב שלו. "היא תמיד מתנהגת ככה כשאני בסביבה. היא שונאת אותי.'

"אז למה היא הכניסה אותך למסע? "שאלתי.

"כנראה זה היה הרעיון של אבא שלי." הוא נשמע כאילו הוא רוצה שזה יהיה נכון.

נראה לי מוזר שהאדס שלח אותנו בעצמו למשימה. אם החרב הזאת היתה כל כך חשובה לו, למה הוא נתן לפרספונה להסביר לנו מה לעשות? בדרך כלל אלים אוהבים לאיים על חצויים באופן אישי.

ניקו המשיך ללכת. לא משנה כמה רוחות היו לפניו.

"הוא נוח עם המון זומבים, "הודתה תאליה. "אני חושבת שאני אקח אותו בפעם הבאה שאני אלך לקניון".

היא לפתה את הקשת בחוזקה, כאילו שהיא חוששת שהיא תהפוך שוב לגפן. היא לא נראתה מבוגרת מכפי שהייתה בשנה שעברה, ופתאום עלה על דעתי שהיא לעולם לא תזדקן שוב, כי היא ציידת. וזה אומר שאני מבוגר ממנה. מוזר.

"ובכן, "אמרתי, "איך את מסתדרת עם האלמוות?" שאלתי.

היא גלגלה את עיניה. "זה לא אלמוות מוחלט, פרסי. אתה יודע את זה. אנחנו עדיין יכולים למות בקרב. זה פשוט ... אנחנו אף פעם לא מזדקנים או חולים, אז אנחנו חיים לנצח, בהנחה שאנחנו לא נקרעים לחתיכות על ידי מפלצות. "

'ותמיד יש סכנה'.

'תמיד.' היא הביטה סביבה, והבנתי שהיא סורקת את פניהם של המתים.

"אם את מחפשת את ביאנקה, "אמרתי בשקט, בשביל שניקו לא ישמע אותי, "היא תהיה באליסיום. היא מתה מוות של גיבורים.

"אני יודעת, "סיננה תאליה לעברי. "זה לא זה, פרסי. אני פשוט ... לא חשוב. "

צמרמורת עברה בי. נזכרתי שאמה של תאליה מתה בתאונת דרכים לפני כמה שנים. הם מעולם לא היו קרובים, אבל תאליה מעולם נפרדה ממנה. אם הצל של אמה היה משוטט כאן למטה - אין פלא שתאליה הייתה לחוצה.

"אני מצטער, "אמרתי.

עינינו נפגשו, וקיבלתי את ההרגשה שהיא הבינה. הבעת פניה התרככה. 'זה בסדר. בואו רק נגמור עם זה. "

עלה כותרת נוסף נפל מהציפורן כשצעדנו הלאה.

לא הייתי מאושר כשהפרח הצביע לעבר שדות הענישה. קיוויתי שנגיע לאליסיום כדי שנוכל להסתובב בין האנשים היפים ומסיבות, אבל לא. נראה שהפרח אוהב את החלק הקשה ביותר, המרושע ביותר, של העולם התחתון. קפצנו מעל נחל לבה ופסענו את דרכנו במקום שאחראי על עינויים נוראים. אני לא אתאר אותם כי אחרת תאבד לגמרי את התיאבון שלך, אבל הצטערתי שאין לי אטמי אוזניים כדי לסגור את הצרחות ברקע ואת המוסיקה של 1980.
הפרח הצביע את על גבעה משמאלנו.

"שם למעלה, "אמרתי.

תאליה וניקו עצרו. הן היו מכוסים פיח מההליכה בשאול. אני כנראה לא נראתי הרבה יותר טוב.

קול רם נשמע מן העבר השני של הגבעה: בום! בום! בום! , כאילו מישהו גרר מכונת כביסה. הגבעה רעדה וגבר צעק קללות.

תאליה הביטה בניקו. "זה מה שאני חושבת שזה?"

"כנראה, "אמר ניקו.

לפני שיכולתי לשאול למה הוא מתכוון, הוא הוליך אותנו אל ראש הגבעה.

הבחור בצד השני לא היה יפה, והוא לא היה מאושר. הוא נראה כמו אחת מאותן בובות טרולים עם עור כתום, בטן גדולה, רגליים וזרועות כחושות, וחגורה גדולה סביב חזהו. שערו המלאכותי נדבק לבטנו. הוא הסתובב, קילל ודחף סלע שהיה גדול פי שניים ממנו.

"אני לא!" הוא צרח. 'לא לא לא!' ואז הוא השליך שורה של מילים בכמה שפות שונות. אם היה לי רבע דולר על כל קללה שהוא אמר, היה לי בערך חמש מאות דולר.

הוא החל להתרחק מן הסלע, אבל אחרי שלושה מטרים הוא עצר, כאילו כוח בלתי נראה משך אותו. הוא התנודד בחזרה אל הסלע והחל להטיח בו את ראשו.

'בסדר!' הוא צרח. "בסדר, תקולל!

הוא שיפשף את ראשו ומלמל עוד כמה מילים. "אבל זאת הפעם האחרונה. אתה שומע אותי?'

"סיזיפוס! ניקו אמר.

איש הטרולים הרים את מבטו בהפתעה. וטיפס מאחורי הסלע שלו. 'לא! אתם לא תשטו בי עם התחפושות האלה! אני יודע שאתם האירנות! "

"אנחנו לא אירנות, "אמרתי. 'אנחנו רק רוצים לדבר'.

'לכו מפה!' הוא צווח. "פרחים לא יעשו את זה יותר טוב. זה מאוחר מדי להתנצל!'

"תראה, "אמרה תאליה, "אנחנו רק רוצים -

"לה לה לה!" הוא צעק. 'אני לא מקשיב!'

שיחקנו איתו תופסת מסביב לסלע עד שלבסוף תאליה, שהייתה המהירה ביותר, תפסה את הזקן בידה.

"תפסיקו!" הוא ייבב. "יש לי סלעים לדחוף. סלעים לדחוף!

'אני אדחף את הסלע שלך!' תאליה הציעה. "ואתה תסתום תשתוק ותדבר עם החברים שלי." ".

סיזיפוס הפסיק להילחם. - את תדחפי את הסלע שלי?

"זה יותר טוב מלהביט בך." תאליה העיפה בי מבט. "תהיה מהיר בקשר לזה". ואז דחפה את סיזיפוס לעברנו.

היא הניחה את כתפה על הסלע והחלה לדחוף אותו אט אט במעלה הגבעה.

סיזיפוס הזעיף את מבטו בחשדנות. הוא צבט את אפי.

"אי!" אמרתי.

"אז אתה באמת לא אירנה, "אמר בתמיהה. "למה אתה מחזיק פרח?"

"אנחנו מחפשים מישהו, "אמרתי. "הפרח עוזר לנו למצוא אותו."

"פרספונה!" הוא ירק באוויר. "זה אחד ממכשירי המעקב שלה, לא?" הוא גחן לפנים, ואני קלטתי ניחוח לא נעים של בת שחי זקן. "הערמתי עליה פעם, את יודעת. אני עבדתי על כולם.

הבטתי בניקו. "תרגום?"

"סיזיפוס רימה את המוות, "הסבירה ניקו. "קשר תחילה את ת'אנוס, קוצר הנשמות, כך שאף אחד לא יכול למות. ואז, כאשר תנטוס השתחרר ועמד להרוג אותו, סיזיפוס אמר לאשתו לא לעשות את טקסי ההלוויה הנכונים כדי שלא יוכל לנוח בשלום. מותר לי לקרוא לך סיזי?

'לא!'

"סיזי רימה את פרספונה בכך שתיתן לו לחזור אל העולם כדי לרדוף את אשתו. והוא לא חזר.

הזקן קרקר. "עוד שלושים שנה נשארתי בחיים לפני שהם סוף סוף מצאו אותי!

תאליה כבר הייתה במחצית הדרך במעלה הגבעה. היא חרקה את שיניה ודחפה את הסלע בגבה. הבעת פניה אמרה, תזדרז!

"אז זה העונש שלך, "אמרתי לסיזיפוס. "גלגול סלע במעלה גבעה לתמיד. האם זה היה שווה את זה?'

"נסיגה זמנית!" סיזיפוס אמר. "אני אברח מכאן בקרוב, וכשאני אעשה את זה, הם יצטערו!

"איך היית יוצא מהעולם התחתון?" שאלה ניקו. "זה נעול, אתה יודע."

סיזיפוס חייך ברשעות. "זה מה שהאחר שאל."

הבטן שלי התהדקה. "מישהו אחר שאל את עצתך? "שאלתי.

"בחור צעיר כועס, "נזכר סיזיפוס. "לא מנומס מאוד. הצמיד לי חרב לגרון. ולא הציע לגלגל את הסלע שלי בכלל".

'מה אמרת לו?' אמרה ניקו. 'מי זה היה?'

סיזיפוס עיסה את כתפיו. הוא העיף מבט אל תאליה, שכמעט עמדה בראש הגבעה. פניה היו אדומים בהירים וזרועים זיעה.

"הו ... קשה לומר, "אמר סיזיפוס. "אף פעם לא ראיתי אותו קודם. הוא נשא חבילה ארוכה עטופה בבד שחור. סקי, אולי? את חפירה? אולי אם תחכה פה, אני יכולה ללכת לחפש אותו ... "

'מה אמרת לו?' תבעתי.

- לא זוכר.

ניקו שלף את חרבו. ברזל סטיגאי קריר באוויר חם והיבש של השאול. 'תנסה להתאמץ להיזכר יותר.'

הזקן התכווץ. "איזה מין אדם נושא חרב כזאת?"

"בן של האדס, "אמר ניקו. "עכשיו תענה לי!"

הצבע התרוקן מפניו של סיזיפוס. "אמרתי לו לדבר עם מלינו! תמיד יש לה מוצא! "

ניקו הנמיכה את חרבו. יכולתי לראות שהשם מלינו הטריד אותו. 'בסדר. איך נראה החצוי הזה?

"אממ ... היה לו אף, "אמר סיזיפוס. 'פה. עין אחת ו -

'עין אחת?' קטעתי אותו. "היה לו רטייה?"

"אה ... אולי, "אמר סיזיפוס. "היה לו שיער על הראש. ו ... "הוא השתנק והביט מעבר לכתפי. 'הנה הוא!'

נפלנו בפח.

ברגע שהסתובבנו, סיזיפוס המריא. 'אני חופשי! אני חופשי! אני - אחח! " שלושה מטרים מן הגבעה הוא פגע בקצה הרצועה הבלתי נראית שלו ונפל על גבו. ניקו ואני תפסנו את זרועותיו וגררנו אותו במעלה הגבעה.

'תקוללו!' הוא קילל ביוונית עתיקה, בלטינית, באנגלית, בצרפתית ובכמה שפות אחרות שלא זיהיתי. "אני לעולם לא אעזור לכם! לכו לעזאזל!

"אנחנו כבר שם, "מילמל ניקו.

"מלפניכם!" צעקה תאליה.

הרמתי את עיני ואולי השתמשתי בכמה קללות. הסלע קיפץ היישר לעברנו. ניקו קפץ בכיוון אחד. ואני קפצתי לכוון השני. סיזיפוס צעק. איכשהו הוא יישר את עצמו ועצר את הסלע לפני שהספיק לדרוס אותו. אני מניח שהיה לו הרבה תרגול.

"קחו את זה שוב!" הוא ייבב. 'אנא. אני לא יכול להחזיק אותו. "

"לא עוד, "התנשמה תאליה. 'אתה ברשות עצמך.'

הוא קילל אותנו בשפה הרבה יותר צבעונית. היה ברור שהוא לא יעזור לנו יותר, ולכן השארנו אותו לעונשו.

"המערה של מלינו שם, "אמר ניקו.

"אם לבחור הגנב הזה יש עין אחת, "אמרתי, "זה יכול להיות אית'ן נקמורה, בנה של נמסיס. ההוא ששחרר את קרונוס".

"כן אני יודע, "אמר ניקו. "אבל אם אנחנו מתמודדים עם מלינו, יש לנו בעיות גדולות יותר.'

כשהתרחקנו, צעק סיזיפוס, "בסדר, אבל זאת הפעם האחרונה. אתה שומע אותי? פעם אחרונה!'

תאליה רעדה.

'את בסדר?' שאלתי אותה.

"אני מניחה ... "היא היססה. "פרסי, זה מפחיד, כשהגעתי לפסגה, חשבתי שיש לי את זה. חשבתי, זה לא כל כך קשה. אני יכול להזיז את הסלע להישאר. וכשזה התגלגל למטה, כמעט התפתיתי לנסות שוב. חשבתי שאני יכולה לעשות את זה בפעם השנייה.

היא הביטה לאחור בעגמומיות.

"בואי, "אמרתי לה. "ככל שנצא מכאן מוקדם יותר, .

הלכנו זמן רב שנראה כמו נצח. שלושה עלי כותרת נוספים נפלו מן הפרח, ופירוש הדבר שהוא היה עכשיו חצי מת באופן רשמי. הפרח הצביע על מספר גבעות אפורות משוננות שנראו כמו שיניים, כך שצעדנו בכיוון ההוא מעל מישור של סלע וולקני.

"יום נעים לטיול, "מלמלה תאליה. "הציידות בטח משתגעות עכשיו באיזה יער.

תהיתי מה עושה המשפחה שלי. אמי ואבי החורג, פול, הם בטח מודאגים כשלא חזרתי מבית הספר, אבל זו לא הייתה הפעם הראשונה שזה קרה. הם ידעו די מהר שאני נמצא במסע כלשהו.

"אז מי זה מלינו?" שאלתי, מסה לשנות נושא.

"סיפור ארוך, "אמר ניקו. "סיפור ארוך, מפחיד מאוד".

עמדתי לשאול למה הוא מתכוון כאשר תאליה צעקה. 'תשלפו כלי נשק!'

שלפתי את חרבי. אני בטוח שנראיתי מפחיד עם עציץ פרחים ביד השנייה, ניקו שלף את חרבו.

עמדנו גב אל גב.

'מה זה?' לחשתי.

נראה שהיא מקשיבה. ואז התרחבו עיניה. טבעת של תריסר דמויות התגשמה סביבנו.

הם היו נשים שהורכבו מחלקים דמויי אנושיים. תווי פניהם היו מחודדים ופרוותיים, עם ניבים ועיניים בולטות. פרווה אפורה ושריון ישן כיסה את גופם. היה להם ידיים מצוקמקות וציפורניים ארוכות וחדות, כנפיים עבות שצמחו מגבם ורגלים קשות. הם היו נראים מצחיקים, פרט לזוהר הרצחני בעיניהם.

"קרס, "אמר ניקו.

'מה?' שאלתי.

"רוחות בשדה הקרב. הם אוכלים אלים מתים.

"הו, נהדר, "אמרה תאליה.

"לכו!" ניקו פקד על השדים. "בן האדס פוקד עליכם!"

השדות ליחששו בינהם. פיותיהם הקציפו. והם העיפו מבט חושש בנשק שלנו, אבל קיבלתי את ההרגשה שהשדות לא התרשמו מהפקודה של ניקו.

"עוד מעט יובס האדס, "אמר אחד מהם. "האדון החדש שלנו ייתן לנו חופש!

ניקו מצמץ. "אדון חדש?"

השד הראשי נעלם. ניקו היה כל כך מופתע ולא הגיב השד כמעט קצץ אותו לחתיכות, אבל תאליה ירתה חץ אל תוך פניו המכוערים, והיצור התפורר.

השאר תקפו. תאליה שמטה את הקשת שלה ושלפה את הסכינים. התכופפתי ממש רגע לפני שהחרב של ניקו שרקה מעל ראשי, חותכת שדה לחצי. חתכתי ודקרתי שלושה או ארבעה שדות, אבל היו הרבה מהם.

'יאפטוס ימחץ אותך! '. צעק אחד.

'מי?' שאלתי. ואז שיספתי אותה בחרב שלי. הערה עצמית: שדים שהתאדו לא יכולים לענות על שאלות.

ניקו הצטיין הרבה יותר ממני. חרבו השחורה ספגה את הגוף שלהם כמו שואב אבק, וככל שהרס יותר, האוויר נעשה יותר קר. תאליה הפילה שד על גבו, דקרה אותו ושיספה עוד אחד בסכין השנייה שלה אפילו בלי להסתובב.פתאום משהו קפץ עלי מאחורה"מות בכאב, בן תמותה! לפני שיכולתי להרים את חרבי להגנה, טפרים של שד חתכו את כתפי. אם הייתי לובש שריון, לא הייתה בעיה, אבל עדיין הייתי במדי בית ספר. ציפורניו חתכו את חולצתי וקרעו את עורי. כל הצד השמאלי שלי התנפח מכאב.

ניקו בעט במפלצת ודקר אותה. כל מה שיכולתי לעשות הוא להתמוטט ולהתכרבל לתוך כדור, בנסיון לסבול את הכאב הנוראי.

הקרב הסתיים. תאליה וניקו ניגשו אלי.

"אל תדאג, פרסי, "אמרה תאליה. 'אתה תהיה בסדר.' אבל הרטט בקולה אמר לי שהפצע רע. ניקו נגע בו וצרחתי מכאב.

ניקו פתח בקבוק של נקטר וטפטף אותו על כתפי. זה היה מסוכן - לא כל חצוי יכול לעמוד בלגימה אחת של החומר הזה - אבל מיד הכאב הוקל. יחד, ניקו ותאליה חבשו את הפצע תוך כדי שאני נע בין אובדן לתת הכרה.
לא יכולתי להגיד כמה זמן חלף, אבל הדבר הבא שאני זוכר זה ששכבתי על סלע. כתפי הייתה חבושה. תאליה נתנה לי ריבועים זעירים של אמברוסיה בטעם שוקולד.

'השדים'? מלמלתי.

"תעמוד, "תאליה אמרה. "דאגתי לך לרגע, פרסי, אבל אני חושבת שתצליח לעבור את זה".

ניקו כרע לצידנו. הוא לקח את הפרח במקומי. רק חמישה עלי כותרת עדיין היו עליו.

"השדים יחזרו, "הזהיר. הוא הסתכל על כתפי בדאגה. " הפצע ... הקרס הם רוחות של מחלה ומגיפה. אנחנו יכולים להאט את הזיהום, אבל בסופו של דבר תצטרך ריפוי רציני. אני מתכוון לריפוי של אל. אחרת…'

הוא לא סיים את לדבר.

'אני אהיה בסדר.' ניסיתי להתיישב ומיד הרגשתי בחילה.

"חכה, "אמרה תאליה. "אתה צריך מנוחה לפני שאתה יכול לזוז."

'אין זמן.' הבטתי בפרח. "אחד השדים הזכיר את יאפטוס. לפי מה שאני זוכר הוא טיטאן, נכון?

תאליה הנהנה באי-נוחות. "אחיו של קרונוס, אביו של אטלס. הוא היה ידוע כטיטאן של המערב. פירוש השם שלו הוא "המבתר", כי זה מה שהוא אוהב לעשות לאויביו. הוא הוטל לתוך טרטרוס יחד עם אחיו. והוא אמור להישאר שם למטה.

"אבל האם חרב האדס יכולה לבטל את המוות?" שאלתי.

",כן "אמר ניקו, "ואולי היא יכולה גם להוציא את המקוללים מטרטרוס. אנחנו לא יכולים לתת להם לנסות."

"אנחנו עדיין לא יודעים מי הם, "אמרה תאליה.

"חצוי הדם עובד בשביל קרונוס, "אמרתי. "אולי איתן נקמורה. והוא מתחיל לגייס לצדו עוזרים - כמו הקרס שבהם נפגשנו קודם. השדים חושבים שאם קרונוס ינצח במלחמה, יהיה להם יד חופשית יותר".

"הם בטח צודקים, "אמרה ניקו. "אבי מנסה לשמור על שיווי המשקל. הוא מרסן את הרוחות האלימות. אם קרונוס מינה אחד מאחיו להיות אדון השאול -

"כמו יאפטוס, "אמרתי.

"- אז השאול יהיה הרבה יותר גרוע," אמרה ניקו. "הקרס יאהב את זה. כך גם מלינו.

"עוד לא סיפרת לנו מי זאת מלינו.

ניקו נשך את שפתו. "היא אלת רוחות הרפאים - אחת המשרתות של אבי. היא מפקחת על המתים שמהלכים על האדמה. וכל לילה היא עולה מן השאול כדי להבעית בני תמותה.

"יש לה נתיב משלה לעולם העליון?"

ניקו הנהנה. "הוא אף פעם לא חסום. בדרך כלל, אף אחד לא היה חושב אפילו על הסגת גבול במערה שלה. אבל אם זה חצוי הוא יהיה אמיץ מספיק כדי לעשות עסקה איתה -

"והוא יוכל לצאת מן השאול, "השלימה תאליה. "ולקחת את החרב לקרונוס".

"והוא ישתמש בה כדי להוציא את אחיו מטרטרוס, "שיערתי. "ואנחנו נהיה בצרות גדולות".

נאבקתי על רגלי. גל של בחילה כמעט גרם לראיה שלי להשחיר, אבל תאליה תפסה אותי.

"פרסי, "אמרה, "אתה לא במצב -".

'אני חייב להיות.' התבוננתי בעלה כותרת נוספת שנפל מן הפרח. עוד ארבעה עלים שנופלים והגיע יום הדין. "תן לי את הפרח. אנחנו צריכים למצוא את המערה של מלינו.

כשהלכנו, ניסיתי לחשוב על דברים חיוביים: שחקני הכדורסל האהובים עלי, השיחה האחרונה שלי עם אנבת ', מה אמא שלי תכין לארוחת ערב חג המולד – כל דבר מלבד הכאב. ובכל זאת, זה הרגיש כאילו נמר בעל שיניים חדות וחרטום מוזר נושך את הכתף שלי. אני לא יועיל הרבה בקרב. קיללתי את עצמי על שלא נזהרתי מספיק. היה אסור לי להיפצע.

הייתי כל כך עסוק בלרחם על עצמי שלא שמתי לב לקול של המים שזרמו כמה עשרות מטרים מלפנינו עד שניקו אמר,' או או'.

במרחק של כחמישה-עשר מטרים לפנינו, זרם כהה בערוץ של סלע וולקני. ראיתי כבר את נהר סטיקס, וזה לא נראה שזה הוא. הוא היה צר ומהיר, והמים היו שחורים כמו דיו. אפילו הקצף נצבע בשחור. הגדה הרחוקה היתה רק במרחק של עשרה מטרים מן הגדה השניה, אבל זה היה רחוק מכדי לקפוץ, ולא היה גשר.

"הנהר לטה". ניקו קילל ביוונית עתיקה. "לעולם לא נצליח לעבור אותו.

הפרח הצביע על הצד השני - לעבר הר קודר ושביל שמוליך אל מערה. מעבר להרים נראו חומות השאול שהיו נראים כמו שמים שחורים. לא חשבתי שלשאול יש גבול, אבל ככה זה נראה.

"צריך לעבור דרכו, "אמרתי.

תאליה כרעה ליד הגדה.

"זהירות!" אמר ניקו. "זה נהר השכחה. אם טיפה אחת של מים תיפול עליך, אתה תשכח מי אתה.

תאליה נסוגה לאחור. 'אני מכירה את המקום הזה. לוק סיפר לי עליו פעם. הנשמות נוהגות לבוא לכאן אם הם בוחרות להיוולד מחדש, והנהר גורם להם לשכוח לגמרי את חייהם הקודמים.

ניקו הנהנן. "שחיה במים והמוח שלך יימחק לגמרי. אתה תהיה כמו תינוק שזה עתה נולד.

תאליה בחנה את הגדה הנגדית. "אני יכול לירות חץ על פני המים, אולי הוא יתפס על אחד הסלעים."

"אתה רוצה לסמוך על חבל לא קשור שיעביר אותך בבטחה?" שאל ניקו.

תאליה קימטה את מצחה. 'אתה צודק. זה עובד בסרטים, אבל ... לא. אתה יכול לזמן כמה אנשים מתים שיעזרו לנו? "

"אני יכול, אבל הם היו יופיעו רק על צדי הנהר. מים זורמים פועלים כמחסום כנגד המתים. הם לא יכולים לחצות אותו ".

.התכווצתי מכאב "איזה מין חוק מטופש זה?"

'היי, אני לא המצאתי את זה'. הוא בחן את פני. "אתה נראה נורא, פרסי. אתה צריך לשבת '.

"אני לא יכול. אתה זקוק לי בשביל לעבור את הנהר.

'איל אתה יכול לעזור?' שאלה תאליה. – 'אתה בקושי יכול לעמוד'.

"זה מים, לא? אני יכול לשלוט בזה. אולי אני יכול להפוך את כיוון הזרימה מספיק זמן כדי להעביר אותנו. "

- במצבך? אמר ניקו. 'אין סיכוי. הייתי מרגיש בטוח יותר עם החץ.

התנודדתי אל שפת הנהר.

לא ידעתי אם אוכל לעשות זאת. הייתי בנו של פוסידון, ולכן השליטה במי מלח לא היוותה בעיה. נהרות סדירים ... אולי, אם רוחות הנהר שיתפו פעולה. נהרות מתחת לאדמה? לא היה לי מושג אם אצליח.

"עצור, "אמרתי.

התרכזתי בזרם - המים השחורים המשתוללים חלפו על פנינו. דמיינתי שזה חלק מהגוף שלי, ושאני יכולה לשלוט בזרימה, לגרום לה להגיב לרצוני.

לא הייתי בטוח, אבל חשבתי שהמים זרמו עכשיו במהירות רבה יותר, כאילו הם יכולים לחוש בנוכחותי. ידעתי שאני לא יכול לעצור את הנהר לגמרי. הזרם היה מתרומם ומציף את כל השאול, ומתפוצץ מעלינו ברגע שאשחרר אותו. אבל היה עוד פתרון.

"קדימה , "מלמלתי.

הרמתי את זרועותי כאילו הרמתי משהו מעל ראשי. כתפי הפצועה נשרפה כמו לבה, אבל ניסיתי להתעלם ממנה.

הנהר קם. הוא זינק מתוך גדותיו, זורם מעלה ושוב למטה בקשת גדולה - בגובה שישה מטרים. גדת הנהר שלפנינו נראתה לנו, ונוצרה מנהרה מתחת לנהר, רחבה דיה כדי ששני אנשים יצעדו זה לצד זה.

תאליה וניקו בהו בי בתדהמה.

"לכו, "אמרתי. "אני לא יכול להחזיק מעמד זמן רב."

כתמים צהובים רקדו לנגד עיני. כתפי כמעט צרחה מכאב. תאליה וניקו נכנסו אל תוך המנהרה המלאכותית שיצרתי ועשו את דרכם על פני הבוץ הדביק.

אף לא טיפה אחת. אני לא יכול לתת טיפה אחת של מים לגעת בהם.

הנהר לטה נלחם בי. הוא לא רצה להיאלץ לצאת ממקומו הטבעי. הוא רצה לקרוס על החברים שלי, למחוק את אישיותם ולהטביע אותם.

תאליה טיפסה על הגדה הנגדית והתפנתה לעזור לניקו.

"בוא, פרסי! היא אמרה.

כל גופי רעד. צעדתי צעד אחד קדימה וכמעט נפלתי. קשת המים רטטה מעלי.

"אני לא יכול לעשות את זה, "קראתי.

'כן אתה יכול!' אמרה תאליה. 'אנחנו זקוקים לך!'

איכשהו הצלחתי לרדת אל הנהר. צעד אחד, ועוד צעד. המים זרמו מעלי. המגפיים שלי שקעו בבוץ.

בחצי הדרך מעדתי. שמעתי את תאליה צועקת, "לא! והריכוז שלי נשבר.

כשהנהר לטה התרסק עלי, היה לי זמן למחשבה נואשת אחת אחרונה: יבש.

שמעתי את השאגה והרגשתי את התרסקות טונות המים בבת אחת כשהנהר צנח אל מסלולו הטבעי. אבל…

פקחתי את עיני. הייתי מוקף בחושך, אבל הייתי יבש לגמרי. שכבת אוויר כיסתה אותי כמו עור שני, שהגנה עלי מפני השפעות המים. נאבקתי לקום על רגלי. אפילו המאמץ הקטן הזה להישאר יבש - משהו שעשיתי פעמים רבות במים רגילים - היה כמעט יותר ממה שיכולתי לעשות במצבי. החלקתי קדימה דרך הזרם השחור, עיוור ורוטט מכאב.

יצאתי מן הנהר לטה, תוך כדי שאני מבהיל כמעט למוות את תאליה וניקו, שקפצו אחורה איזה שני מטרים טובים. התנודדתי אחורה קדימה, התמוטטתי, והתעלפתי.

הטעם של הצוף העיר אותי. הכתף שלי הרגישה טוב יותר, אבל היה לי זמזום לא נוח באוזני. עיני היו חמות.

"אנחנו לא יכולים להסתכן בצוף, "אמרה תאליה. "הוא יבער בלהבות".

"פרסי, "אמר ניקו. 'אתה יכול לשמוע אותי?'

"להבות, "מילמלתי. 'הבנתי.'

התיישבתי לאט. הכתף שלי היתה חבושה. זה עדיין כאב, אבל הייתי מסוגל לעמוד.

"אנחנו קרובים, "אמר ניקו. 'אתה יכול ללכת?'

ההר התנשא מעלינו. שביל מאובק התפתל למרחק של כמאה מטרים עד לפיה של מערה. השביל היה מכוסה עצמות אדם סתם בשביל עוד הרגשה נעימה.

"אני מוכן, "אמרתי.

"אני לא אוהבת את זה, "מלמלה תאליה (אני מניח שכבר הבנתם שהיא אוהבת להגיד את זהJהערת המתרגם). היא עיקמה את הפרח, שהצביע לעבר המערה. עכשיו היו לפרח שני עלי כותרת, שהי נראים כמו אוזני ארנב עצובות מאוד.

"מערה מצמררת, "אמרתי. "אלת רוחות הרפאים. מה אי אפשר לאהוב בה?'
כאילו בתגובה נשמע קול מהדהד במורד ההר. ערפל לבן נשפך מן המערה כאילו מישהו הדליק מכונת קרח.

בערפל הופיעה דמות - אישה גבוהה בעלת שיער בלונדיני פרוע. היא לבשה חלוק ורוד והחזיקה כוס יין בכף ידה. פניה היו רציניים והביעו מורת-רוח. היא הייתה שקופה, אז ידעתי שהיא רוח כלשהי, אבל קולה נשמע די ממשי.

"עכשיו נזכרת לחזור, "היא נהמה. "טוב, זה מאוחר מדי!"

הסתכלתי על ניקו ולחשתי, 'מלינו'?

ניקו לא ענה. הוא עמד קפוא, בוהה ברוח.

תאליה הנמיכה את הקשת. "אמא?" עיניה דמעו. ולפתע היא נראתה כבת שבע.

הרוח השליכה את כוס היין שלה. היא התנפצה והתמוססה לתוך הערפל. "זה נכון, ילדה. גרמת לי להפוך לרוח רפאים, זה באשמתך! איפה היית כשנפטרתי? למה ברחת כשהייתי זקוקה לך?

"אני - אני -

"תאליה, "אמרתי. "זה רק צל. הוא לא יכול להזיק לך. "

"אני יכולה לעשות יותר מזה, "נהמה הרוח. "ותאליה יודעת זאת".

"אבל - נטשת אותי, "אמרה תאליה.

"את ילדה אומללה! כפוית טובה!

'תפסיקי!' ניקו פסעה קדימה, ושלף את חרבו, אבל הרוח השתנתה.

את הרוח הרפאים הזאת היתה קשה עוד יותר לראות. היא היתה אישה לבושה בשמלת קטיפה שחורה מיושנת עם כובע תואם. היא לבשה שרשרת פנינים וכפפות לבנות, ושערה הכהה היה קשור לאחור.

ניקו נעצר. 'לא…'

"בן שלי, "אמרה הרוח. "מתתי כשהיית צעיר כל כך. אני מהלכת על האדמה בצער, תוהה מה עובר עליך ועל אחותך.

"אמא?"

"לא, זאת אמא שלי, "מלמלה תאליה, נראה שהיא עדיין ראתה את הדמות הראשונה.

החברים שלי היו חסרי אונים. הערפל החל להתעבות ולהתפתל סביב רגליהם, כמו גפנים. הצבעים נראו כאילו הם נעלמו מבגדיהם ומפניהם, והיה נראה שגם הם הפכו לרוחות.

"מספיק, "אמרתי, אבל קולי כמעט לא פעל. למרות הכאב, הרמתי את חרבי וצעדתי לעבר הרוח. "את לא אמא של אמא!"

הרוח פנתה אלי. התמונה הבהבה, וראיתי את אלת הרוחות בצורתה האמיתית.

אפשר היה לחשוב שאחרי זמן מה אפסיק להתבלבל ממראה של אלים יוונים, אבל מלינו תפסה אותי בהפתעה. בחציה הימני היא היתה לבנה וחיוורת כסיד, ובחציה השמאלי היא היתה בצבע שחור כהה כמו מומיה. היא לבשה שמלה זהובה וצעיף זהב. במקום עיניים היו לה שני חללים שחורים וריקים, וכשהסתכלתי בהן הרגשתי כאילו אני מת.

"איפה הרוחות שלך עכשיו? "לגלגתי.

"... שלי ... אני לא יודעת. אין לי. "

היא נהמה. "לכל אחד יש רוחות שרודפות אותו- שגורמות לו להרגיש. אשמה. ופחד. למה אני לא יכולה לראות את שלך? "

תאליה וניקו עדיין היו מכושפים, בוהים באלה כאילו היא היתה האמא האבודה שלהם. חשבתי על חברים שמתו בקרבתי - ביאנקה די אנג'לו, זואי ניטשייד, לי פלטשר.

"אני השלמתי איתם, "אמרתי. "הם לא רוחות. עכשיו תני לחברים שלי ללכת!

שיספתי את מלינו עם החרב שלי. היא נסוגה במהירות, נהמה בתסכול. הערפל התפוגג סביב חברי. הם עמדו ממצמצים אל האלה והיה נראה שעכשיו הם רואים עד כמה היא מחרידה.

'מה זה?' אמרה תאליה. 'איפה -'

"זה היה טריק, "אמרה ניקו. "היא עבדה עלינו".

"חבל ששמת לב לזה מאוחר מדי, "אמרה מלינו. עלה כותרת נוסף נפל מהפרח , ונשאר עכשיו רק עלה אחד. 'העסקה הושלמה'.

'איזו עסקה?' שאלתי.

פתאום נשמע קול נפץ מגופה של מלינו, והבנתי שככה נשמע הצחוק שלה. "כל כך הרבה רוחות רפאים, משתוקקות להשתחרר. כשקרונוס ישלוט בעולם, אני יהיה חופשית ללכת בין בני תמותה גם בלילה וגם ביום, ולזרוע טרור כפי שמגיע להם ".

"איפה החרב של האדס?" צעקתי. "איפה איתן? ".

"די קרוב, "הבטיחה מלינו. "אני לא אעצור אותך. . בקרוב, פרסי ג'קסון, יהיו לך רוחות רפאים רבות. ואז אתה תזכור אותי".

תאליה מתחה חץ בקשת וכיוונה אותו אל האלה. "אם תפתחי נתיב לעולם העליון, אתה באמת חושבת שקרונוס יגמול לך? הוא יכניס אותך לטרטרוס יחד עם שאר המשרתים של האדס.

מלינו חשפה את שיניה. "אמא שלך צדקה, תאליה. את נערה מכעיסה.. "

החץ טס, אבל כשהוא נגע במלינו היא התמוססה לערפל, ולא נשאר ממנה דבר מלבד צחוקה. החץ של תאליה פגע באבנים והתנפץ.

"רוח רפאים מטומטמת, "מלמלה.

תאליה הייתה נראית במצב רע. עיניה היו אדומות. ידיה רעדו. ניקו נראה כאילו מישהו הרביץ לו בין העיניים.

"הגנב ... הצליח. הוא בטח במערה. אנחנו חייבים לעצור אותו קודם – "

בדיוק באותו רגע, עלה הכותרת האחרון מן הציפורן. הפרח הפך להיות שחור ונבול.

"מאוחר מדי, "אמרתי.

צחוק של גבר הידהד על ההר.

"אתה צודק בקשר לזה, "הרעים קול. בפתח המערה עמדו שני אנשים – נער עם רטייה וגבר בגובה שלושה מטרים לבוש בסרבל מרופט. את הנער הכרתי: איתן נקמורה, בנה של נמסיס. בידיו היתה החרב - להב חד שעשוי מברזל סטיגיא שחור עם ציורי שלדים חרוטים בכסף. לא היתה לה שום ידית, אבל היא היתה מונחת בנדנה כמו מפתח, בדיוק כפי שהראתה לי פרספונה. המפתח זהר, והיה נראה שאיתן כבר הפעיל את כוחו.

לגבר הענק שלידו היו עיניים עשויות מכסף טהור. פניו היו מכוסות בזקן מדולדל ושערו האפור היה נראה מעוך באופן לא טבעי. הוא נראה רזה ומרופט בבגדי הכלא הקרועים, והיה נראה שהוא בילה את אלפי השנים האחרונות בתחתית בור, אבל אפילו במצב החלוש הזה הוא היה נראה מפחיד מאוד. הוא הושיט את ידו וחנית ענקית התגשמה בה. זכרתי את מה שתאליה אמרה על יאפטוס: השם שלו הוא 'המבתר', כי זה מה שהוא אוהב לעשות לאויביו.

הטיטאן חייך באכזריות. "ועכשיו אני אהרוס אותך".

"מאסטר!" איתן קטע את דבריו. הוא היה לבוש בבגדי קרב עם תרמיל על כתפו. הרטייה שלו הייתה עקומה, פניו היו מרוחים בפיח וזיעה. "יש לנו את החרב. אנחנו צריכים -'

"כן, כן, "אמר הטיטאן בקוצר-רוח. "פעלת יפה, נאקמה."

"זה נקמורה, מאסטר. "

'מה שתגיד. אני בטוח שקרונוס יגמול לך. אבל עכשיו יש לנו חצויים לקפל בהם.'

"מאסטר, "המשיך אית'ן. "אתה לא במלוא העוצמה. אנחנו צריכים לעלות ולהוציא את האחים שלך מהשאול. הפקודה שניתנה לנו היא לברוח.

הטיטאן הסתער עליו. 'לברוח? אתה אמרת לברוח?

האדמה רעדה. אית'ן נפל על ישבנו ופסע לאחור. החרב של האדס התנפצה על הסלעים. "מאסטר, בבקשה ... "

"לא חיכיתי שלושה עידנים שלמים בשביל לברוח. אני רוצה לנקום, ואני אתחיל בלהרוג את החלשלושים האלה! "

הוא כיוון אלי את החנית שלו אלי והסתער.

אם הוא היה במלוא כוחו, אין לי ספק שהוא היה חוצה אותי לשניים. אבל אפילו המצב החלש שהוא היה בו עכשיו, הבחור היה מהיר. שהוא זז הוא היה נראה כמו טורנדו, הוא התקיף במהירות כה רבה, שהצלחתי רק בקושי להתחמק מהחנית שלו שנתקע בסלע שעליו עמדתי.

הייתי מסוחרר כל כך שבקושי הצלחתי להחזיק את חרבי. יאפטוס משך את החנית מתוך הסלע, אבל כשניסה לתקוף אותי שוב, תאליה מילאה את צידו השמאלי בחצים. הוא שאג והסתובב אליה, ונראה אף יותר כועס מקודם. איתן ניסה לשלוף את חרבו, אבל ניקו צעקה, "אפילו אל תנסה!

האדמה נפתחה לפני אית'ן. ושלושה שלדים משוריינים טיפסו החוצה ודחפו את אית'ן לאחור. חרב האדס נפלה על הסלעים. לו רק יכולתי להגיע אליה ...

יאפטוס הצליף עם החנית שלו ותאליה זינקה הצידה. היא שמטה את הקשת כדי שתוכל לשלוף את הסכינים שלה, אבל היא לא תחזיק מעמד זמן רב בקרב פנים מול פנים.

ניקו השאיר את איתן לשלדים ורץ לכיוון יאפטוס. אני כבר עמדתי לפניו. הרגשתי כאילו הכתף שלי עומדת להתפוצץ, אבל המשכתי לרוץ לעבר הטיטאן ודקרתי אותו בפלג גופו התחתון, בבטנו.
1
"אהההה!" איכור הזהב נשפך מן הפצע. יאפטוס הסתובב והעיף אותי עם החנית שלו.

התרסקתי על הסלעים, ממש ליד נהר לטה.

"אתה מת היום!" יאפטוס שאג בשעה שצעד לעברי. תאליה ניסתה למשוך את תשומת לבו, אבל היא הזיזה לו בערך כמו יתוש. ניקו דקר אותו בחרבו, אבל יאפטוס הפיל אותו הצידה בלי להסתכל. 'אני יהרוג את כולכם! ואז אשליך את נשמותיכם לתוך החושך הנצחי של טרטרוס! "

עיני היו מלאות כתמים. בקושי יכולתי לזוז. עוד כמה סנטימטרים והייתי נופל לתוך נהר לטה.

בלעתי את רוקי וקיוויתי שקולי עדיין פועל. "אתה - אתה אפילו יותר מכוער מהבן שלך, "התגרתי בטיטאן. "אני רואה מאיפה אטלס קיבל את הטיפשות שלו."

יאפטוס נהם. הוא צלע לעברי והרים את חניתו.

לא ידעתי אם נשאר לי כוח, אבל הייתי חייב לנסות. יאפטוס דקר עם החנית כלפי מטה, ואני זינקתי הצידה. החנית פילחה את האדמה ממש לידי. הרמתי את ידי ותפסתי את צווארון החולצה שלו. הוא ניסה לחזור אחורה, אבל משכתי אותו קדימה בכל משקלי. הוא מעד ונפל, ויחד נכנסנו לנהר לטה.

פלוווווומפ! שקעתי במים שחורים.

התפללתי לפוסידון שההגנה שלי תחזיק מעמד, וכשהגעתי לקרעקעית הנהר, הבנתי שתפילתי נענתה. ידעתי את שמי. ועדיין החזקתי טיטאן בצווארון חולצתו.

הזרם היה צריך ללנתק אותו מידי, אבל איכשהו הנהר דילג עלינו, משאיר אותנו לבדנו.

בכוחותי האחרונים עליתי מן הנהר, גורר את יאפטוס איתי. התמוטטנו על גדת הנהר - אני יבש לגמרי, והטיטאן נוטף מים. עיניו הכסופות הטהורות היו נראים כמו שני ירחים.

תאליה וניקו הסתכלו עלי בתדהמה. במערה, איתן נקמורה סיים לשסף את השלד האחרון. הוא הסתובב וקפא כשראה את ההטיטאן שוכב על הקרקע.

-מאסטר?

יאפטוס התיישב והביט בו. ואז הביט בי וחייך.

"הלו, "הוא אמר. 'מי אני?'

"אתה חבר שלי, "פלטתי. 'אתה ... בוב'.

נראה שזה מצא חן בעיניו. "אני החבר שלך בוב!"

ברור שאית'ן ידע שהדברים אינם הולכים כשורה. הוא העיף מבט בחרב האדס ששכבה בעפר, אבל לפני שהספיק לקחת אותה, ננעץ חץ כסף באדמה שליד רגליו.
"לא כדאי לך, ילד, "אמרה תאליה. "עוד צעד אחד והחץ לא יפגע באדמה."

איתן רץ - ישר לתוך המערה של מלינו. תאליה עמדה לירות בו, אבל אמרתי, "לא. תני לו ללכת.'

היא קימטה את מצחה, אבל הורידה את הקשת.

לא ידעתי למה אני רוצה להשאיר בחיים את אית'ן. אני מניח שהיה לנו מספיק קרבות ליום אחד, ובאמת, ריחמתי על הילד. הוא יסתבך בצרות כשיחזור לקרונוס.

ניקו הרים את חרבו של האדס בהערצה. 'אנחנו הצלחנו. אנחנו באמת הצלחנו. "

'הצלחנו?' שאל יאפטוס. "אני עזרתי?"

הצלחתי לחייך. "כן, בוב. היית נהדר."

הייתה לנו נסיעה מהירה לארמון של האדס. ניקו שלח מכתב ל פרספונה, באמצאות איזה רוח רפאים שהוא זימן מהאדמה, ותוך דקות אחדות הגיעו שלוש האריניות בכבודם ובעצמם בכדי להביא אותנו לארמון. הם לא היו נרגשים במיוחד להביא גם את בוב הטיטאן, אבל לא היה לי לב להשאיר אותו מאחור, במיוחד אחרי שהבחין בפצע שלי, ואמר, "אוי, "וריפא אותו בנגיעה.

בכל אופן, עד שהגענו לחדר הכס של האדס, הרגשתי נהדר. אדון המתים ישב על כס העצמות שלו, נועץ בנו מבט וליטף את זקנו השחור כאילו הוא שוקל את הדרך הטובה ביותר לענות אותנו. פרספונה ישבה לידו ולא אמרה מילה, בזמן שניקו הסביר על ההרפתקה הקטנה שלנו.

לפני שהחזרנו את החרב, עמדתי על כך שהאדס ישבע שלא להשתמש בה נגד האלים. עיניו התלקחו כאילו הוא רצה לשרוף אותי, אבל בסוף הוא הבטיח את ההבטחה בשיניים קפוצות.

ניקו הניח את החרב לרגליו של אביו וקד, מחכה לתגובה.

האדס הביט באשתו. "את עברת על הפקודות הישירות שלי".

לא הבנתי על מה הוא מדבר, אבל פרספונה לא הגיבה.

האדס הסתובב בחזרה אל ניקו. מבטו התרכך מעט. "אתה לא תדבר על זה לאף אחד, אוקיי?."

"כן, אבא, "אמר ניקו.

האל נעץ בי מבט זועם. "ואם החברים שלך לא ישמרו על הלשונות שלהם, אני יחתוך אותם."

"על לא דבר, "אמרתי.

האדס בהה בחרב. עיניו היו מלאות כעס ומשהו אחר -כמו רעב. הוא נקש באצבעותיו. והאריניות התנפנפו ממרומי כס המלכות.

"תחזירו את הלהב לנפחיה, "הוא אמר להם. "הישארו עם הנפחים עד שהם יגמרו, ואז תחזירו לי אותו".

האריניות הסתחררו באוויר עם הלהב, ותהיתי תוך כמה זמן אני אתחרט על כך. היו דרכים לעקוף שבועות, ויכול להיות שהאדס ישתמש באחת מהם.

"אתה חכם, אדוני, "אמרה פרספונה.

"אם הייתי חכם, "נהם, "הייתי נועל אותך בתא שלך. אם אי-פעם לא תצייתי לי שוב -

הוא הניח לאיום להישאר באוויר. ואז הוא נקש באצבעותיו ונעלם בחושך.

פרספונה נראתה אפילו יותר חיוורת מהרגיל. היא לקחה רגע בכדי להחליק את שמלתה, ואז פנתה אלינו. "פעלתם טוב חצויים." היא נופפה בידה ושלושה ורדים אדומים הופיעו לרגלינו. "תמחצו אותם, והם יחזירו אותכם לעולם החיים. יש לכם את התודה של האדס. "

"איך לא הבנתי את זה בהתחלה, "מלמלה תאליה.

"הייצור של החרב היה רעיון שלך, "הבנתי. "בגלל זה האדס לא היה שם כשנתת לנו את המשימה. האדס לא ידע שהחרב חסרה. הוא אפילו לא ידע שהיא קיימת.

"שטויות, "אמרה האלה.

ניקו הידק את אגרופיו. "פרסי צודק. רצית שהאדס ייצור חרב. הוא אמר לך לא. הוא ידע שזה מסוכן מדי. האלים האחרים לעולם לא יבטחו בו. וזה יבטל את מאזן הכוחות ".

"ואז זה נגנב, "אמרה תאליה. "וסגרת את השאול, את ולא האדס. לא יכולת לספר לו מה קרה. והיית צריכה שנחזיר את החרב לפני שהוא יגלה. את השתמשת בנו.

פרספונה לחלחה את שפתיה. "הדבר החשוב הוא שהאדס קיבל את החרב. הנפחים יסיימו אותה, ובעלי יהפוך חזק כמו זאוס או פוסידון. והממלכה שלנו תהיה מוגנת מקרונוס ... או כל מי שינסה לאיים עלינו ".

"ואנחנו אחראים לזה, "אמרתי באומללות.

"אתם עזרתם מאוד, "הסכימה פרספונה. "אולי פרס על השתיקה שלכם -"

"כדאי שתלכי, "אמרתי, "לפני שאקח אותך לנהר 'לטה' ואשליך אותך. בוב יעזור לי. נכון, בוב?

"בוב יעזור לך!" יאפטוס הסכים בעליצות.

עיניה של פרספונה התרחבו, והיא נעלמה במבול של חרציות.

ניקו, תאליה ואני נפרדנו במרפסת המשקיפה על האספודל. בוב הטיטאן ישב בפנים, בונה בית צעצוע מעצמות וצוחק בכל פעם שהוא התמוטט.

"אני אצפה בו, "אמר ניקו. "הוא כבר לא מזיק. אולי ... אני לא יודע. אולי נוכל לאמן אותו לעשות משהו טוב ".

"אתה בטוח שאתה רוצה להישאר כאן? "שאלתי. "פרספונה תאמלל את החיים שלך."

"אני מוכרח, "ניקו התעקש. "אני צריך להתקרב לאבא שלי. הוא צריך יועץ טוב יותר מפרספונה.

לא יכולתי להתווכח עם זה. "טוב, אם אתה צריך משהו - "אמרתי.

"אני אתקשר, "הבטיח. הוא לחץ את ידי ואת ידיה של תאליה. הוא התחיל לצאת, אבל לפני זה הוא אמר לי עוד משהו אחד. "פרסי, לא שכחת את ההצעה שלי?"

צמרמורת חלפה בעמוד השדרה שלי. "אני מתלבט בנוגע לזה."

ניקו הנהנן. "טוב, תגיד לי שאתה מוכן".

אחרי שהוא נעלם, תאליה שאלה, "איזו הצעה? "

"משהו שהוא אמר לי בקיץ הקודם, "אמרתי. "דרך להילחם בקרונוס. זה מסוכן. והיה לי מספיק סכנות ליום אחד.

תאליה הינהנה. "אחרי כל זה, אתה עדיין בקטע של ארוחת ערב? "תאליה שאלה.

לא יכולתי שלא לחייך. "אחרי כל זה, את רעבה?"

"היי, "היא אמרה, "גם בני אלמוות צריכים לאכול. אני חושבת ברגע זה על צ'יזבורגרים ב"מקהיל"'.

ויחד מעכנו את הוורדים וחזרנו אל העולם.

הסוף

-----------------------------------------------------

היי.

הנה פרסי ג'קסון וחרב האדס שתרגמתי לפני שנה וערכתי ובדקתי...

כל הזכויות לריק ריירדן