אחות וויזלי האחרונה

לא הצלחתי לתרגם את השם.

אגב לא מצאתי את המקור בשום מקום אז קישרתי מישהי שעשתה ריפוסט באינסטגרם, מקווה שזה מספיק טוב.

אני קראתי את זה לפני כמה זמן והחלטתי שזה יפה מדי אז ניסיתי לתרגם את זה כמה שיכולתי. תהנו. אני לא להבטיח לכם איכות תרגום טובה.

---

פרד מת באמצע קרב, צחוק עדיין מודבק על פניו. היא לא יכולה להביא את עצמה להסתכל על החיוך הקפוא. על ריק העיניים של ניצון משועשע. השיער שלו הוא אדום מלוכלך, אבל בדמיונה זה נראה כמו דם. דמעות זולגות במורד פניה כשג'יני מפנה את מבטה מהגופה. "זה מוות," היא מנסה להגיד לעצמה, "זה קורה אם אתה רוצה בזה ואם לא. זה טבעי." אבל הנוקשות הקרה של ידיו, השקט, ג'ורג' שעומד דומם לצידה... לבד.

זה לא היה טבעי.

צ'ארלי מת כשהיא בת 28. זה כל כך פתאומי שכשמתי שרון מתקשר לספר לה את החדשות, היא חושבת שהוא צוחק. הוא לא צוחק. כשהיא שואלת אותו איך, הוא שקט. כשהיא מנסה שוב: "מרלין, רונלד, אם אתה לא אומר לי ברגע זה, אני..." היא משתתקת. היא מה? תהרוג אותו? אחרי שהאח השני שלה מת הרגע? האובדן סוף סוף פוגע בה, מביא את הדמעות בזרם חסר רחמים. "זה מוות," היא אומרת לעצמה בין נשימות רועדות, "זה קורה אם אתה רוצה בזה ואם לא. זה לא צפוי." אבל כשרון מסביר שזה דרקון שסוף סוף תפס אותו, שהכוויות שזה השאיר היו חמורות מכדי להציל אותו, היא מוצאת את עצמה מקשיבה בדממה.

איכשהו, היא לא מופתעת.

פרסי מת כשהיא בת 43. שלוש שנים מוקדם יותר, הוא חלה, והם כולם ידעו שהיום הזה מגיע. היא יושבת ליד מיטת בית החולים שלו כשהוא סוף סוף מוותר על החיים, כששיעול חורק נושא החוצה את נשימתו האחרונה. הוא מת בדיוק כמו שפרד מת, עם חיוך על פניו. הוא חייך, ג'יני הבינה כשעיניו מזדגגות, בגלל שהוא לא לבד. החדר מלא במשפחה שלו: האחים שלו, ההורים שלו, אשתו וילדיו, עשרות אחיינות ואחיינים. כשהוא מת, הוא אהוב. כשהוא מת, הוא בבית. "זה מוות," ג'יני אומרת לעצמה כשהארי לוחץ על כתפה, "זה קורה אם אתה רוצה בזה ואם לא. זה מהיר ושקט." אבל כשנשימתו דוממת והמשפחה שלו מתנשפת, כשהרופאים ממהרים פנימה ומישהו צועק, כשהקולות שוברים את האוויר...

כל מה שהיא שומעת זה רעש.

ביל מת כשהיא בת 49. החיים אכזריים, ג'יני מחליטה כשהיא מסתכלת בכעס על ארון המתים הפתוח. החיים אכזריים כי הם נותנים לרוע לחיות והורגים את הטוב מוקדם מדי. האצבעות שלה רועדות כשהיא הולכת להיפרד, כשהמבט שלה עובר על החתכים שעל פניו ועל המילה היחידה, אדם-זאב, שנחרטה שוב ושוב על עורו החיוור והמנומש. היא רצתה לצעוק, היא רצתה למצוא את האנשים שעשו את זה. היא רצתה לקחת את הדעות הקדומות והאפליה שלהם ולהראות לעולם כמה נוראיים הם. אח שלה היה חף מפשע. הוא היה עובד חרוץ, בעל ואבא. הוא לא עשה שום דבר רע, והם הרגו אותו. הם הרגו אותו על הדברים שהוא לא היה במקום לתת לו לחיות על הדברים שהוא היה. "זה מוות," ג'יני מנסה להסביר לעצמה כשהיא צופה בפנים היפות של פלר מוכתמות בדמעות, "זה קורה אם אתה רוצה בזה ואם לא. אתה לא יכול לעצור את זה." אבל בזמן שהיא חושבת על האנשים שחתכו את אחיה לרווחה, על האנשים שהראו לו חוסר רחמים וסירבו להקשיב לתחנוניו. על בני האדם שהחליטו שהם צריכים לעשות את זה. היא מוגעלת...

בגלל שתמיד יש בחירה.

ג'יני וייזלי בת 59 כשההורים שלה נפטרים ביחד בשנתם. היא שמחה שזה היה מהיר, והיא שמחה שזה היה שליו. הם נקברים אחד לצד השניה מתחת לעץ דובדבן פורח. הטקס קצר ומתוק, והלב שלה כבד מכדי להשתהות מאחור להרבה יותר זמן. היא מהירה כשהיא ניגשת לקבר, כשהיא לוחשת להתראות ומניחה את כפות ידיה החשופות על העפר. כשהיא נעמדת, היא מרימה את ראשה גבוה אבל לא ממצמצת את הדמעות מעיניה. היא לוקחת את היד של הארי בזמן שהוא לוחש "תודה לכם" שקט לזוג שהתייחס אליו כאילו היה שלהם. "זה מוות," היא אומרת לעצמה בעצב, "זה קורה אם אתה רוצה בזה ואם לא. וזה לוקח אנשים ממך." אבל כשהיא מצמידה את אצבעותיו הארוכות של בעלה, כשרון לוחץ על כתפה וג'ורג' אומר לה "שהכל עומד להיות בסדר, ילדה." כשהיא צופה בהרמיוני מניחה זר פרחים על המצבה, ושומעת את הנכדים נפרדים מהסבים שלהם... ג'יני מחייכת.

בגלל שהיא מעולם לא הרגישה פחות בודדה.

רון מת כשהיא בת 68. הם מספרים לה שזה היה התקף לב, אבל מוחה לא מבין את המילים. היא מרגישה ריקה במקום שאמור להיות מלא. היא מרגישה כאילו משהו חסר. העולם חולף על פניה בטשטוש, והיא קולטת רק חצי ממה שקורה. היא יודעת שהרמיוני בוכה, שהארי מחזיק אותה וג'ורג' לוחץ את ידה. היא יודעת שהיא אמורה להגיד משהו, שהיא אמורה לנגב את הדמעות ולהיות חזקה. אבל היא לא יכולה. במקום זה היא איבדה את אחיה החמישי, היא איבדה את האף הארוך שלו, את השיער הפרוע שלו. היא איבדה את הכוכבים שבנמשיו, הצחוק העבה שלו, והחיוך הרחב שלו. היא איבדה את החבר הכי טוב של בעלה ואת הילד שיקריב את חייו בשבילה. "זה מוות," היא לוחשת אל תוך החזה של הארי, "זה קורה אם אתה רוצה בזה ואם לא. זה חמדני." אבל, כשהיא סוף סוף מקבלת את מה שקרה, כשהריקנות שהיא מרגישה מתמלא רק בטיפה, היא יודעת שזה שקר.

מוות עושה את מה שהוא צריך לעשות.

ג'רוג' מת כשהיא בת 85. הוא נפטר בדיוק כמו שהוריה נפטרו, בשלווה בשנתו. ההלוויה מהירה, וג'יני בקושי זוכרת את זה. זה לא מפריע לה. במקום, היא זוכרת את את הרחשים החזקים שנהגו להגיע מחדרו. החיוכים התאומים שעלו על הפנים שלו ושל פרד. הצחוק המהיר והאצבעות המהירות עוד יותר. היא זוכרת את הבדיחות הגרועות שלו ואת הנזיפה הקשה על איך העיניים שלה עומדות להתגלגל מראשה. היא זוכרת שהוא מתחזה לפרד, ופרד מתחזה אליו. היא זוכרת את החלום על חנות הטריקים ואת ההצקות הבלתי פוסקות על חיי האהבה שלה. היד שלה קרה בלי אף אחד שילחץ אותה, אבל היא אומרת לעצמה שזה בסדר. "זה מוות," היא חושבת בחום כשהיא עוברת בחנות הטריקים ההומה ומעבירה את אצבעותיה על המדפים. :זה קורה אם אתה רוצה בזה ואם לא. אבל זה מנסה להיות הוגן." מנסה. המילה משתהה כשהיא נזכרת בבן השני, האחד שעזב מוקדם מדי.

הם היו אמורים למות ביחד.

ג'יני וויזלי בת 102 כשהיא סוף סוף נפטרת. הארי עזב אותה ארבע שנים מוקדם יותר,אבל הבית מעולם לא הרגיש ריק. כשהיא שוכבת במיטתה, מוקפת בילדים שלה ובנכדים שלה, היא מרגישה חום ושמחה. היא לא מפחדת כשהמוות סוף סוף טופח על כתפה ולוקח אותה משם. "זה מוות," היא אומרת כהסבר. "זה קורה אם אתה רוצה בזה ואם לא. זה שליו." ובזמן שהיא קופצת אל רכבת כסופה של ערפל וזכרונות, היא מחייכת. בגלל שמתי שהיא יורדת, כולם שם לברך אותה. הארי מחייך ומנשק אותה. ג'ורג' לוחץ את ידה ופרד פורע את שיערה. צ'ארלי צוחק וביל נותן לה חיבוק. פרסי מחייך בעדינות. ההורים שלה שם, והם זוהרים וצעירים, ורון עומד לצידם תחת מסיכה של נמשים.

ג'יני וויזלי מתמלאת בחום ושמחה כשהיא מוקפת באנשים שהיא אוהבת.

מוות מעולם לא היה מה שהיא אמרה לעצמה שזה היה, אבל...

"מוות זה שליו."