שבועת דם

הראי של ינפתא שכב שנים בחדר בהוגוורטס, מעלה אבק. 

הבד הכחול שכיסה אותו היה כבר אכול ומכורסם בידי יותר משלושים עשים שונים, וגם הרצפות סביבו איבדו את בוהקן וכוסו בשכבה דקה ואפורה של זוהמה. 

השעה הייתה חצות ושלוש עשרה דקות, והמסדרונות בהוגוורטס היו שוממים מתלמידים. רוב המורים היו במשרדיהם, או שחלקם הלכו לישון גם כן. אך צעדיו של פרופסור אחד, פרופסור לשינוי צורה, פרופסור בשם אלבוס פרסיבל וולפריק בריאן דמבלדור. שולי גלימתו ריפרפו על רצפת המסדרון, וליוו את צעדיו החרישיים במעין טפיחות קלות.

זה היה אחד מאותם הימים שהוא לא יכל להחזיק זאת יותר. 

שנים עברו, אבל לא מספיק. לעיתים פרופסור דמבלדור חשב כי לעולם לא יצליח להתנער מהמחשבות על גלרט. על חדות לשונו, על רעיונותיו החכמים, על...

"מספיק!" גער בעצמו. אך לא משנה כמה יגער בעצמו, הוא כבר ידע לאן מובילות אותו רגליו. 

הוא פתח את דלת החדר המאובק, ונכנס פנימה. נדמה היה שכמו הראי, גם כל החדר מאובק וממורט. 

בנשימה רועדת קלות, ניגש פרופסור דמבלדור אל הראי של ינפתא, למרות שמוחו צעק לו להסתובב במהירות האפשרית ולחזור למשרדו. מוחו לא שלט בגופו באותו הרגע. 

יד הושטה, והבד אכול העש הוסר מהראי. הבד נשמט על הרצפה, וכעת נחשף פרופסור דמבלדור לכל מה שרצה ולא רצה לראות. 

בתחילה היו אלה אוצרות המוות. שרביט, אבן וגלימה מרחפים באוויר, רק מחכים שהפרופסור המיוסר ישלח יד ויקח אותם. אבל הראי לא סיים. בבואה קלושה, מתחזקת, של נער תמיר ויפה, גרינדלוולד. 

אבל גרינדלוולד לא היה לבד. מולו צעד עוד נער, חום שיער, נועץ בגרינדלוולד מבט, ומחייך. פרופסור דמבלדור נאלץ לשלוט בעצמו כשראה את גרסתו הצעירה משתקפת במראה. הנערים שילבו אצבעות, והפרופסור שהביט בהם נשך את אגרופו בחרדה. 

זה הרגע שהתחיל הכל.

זה הרגע הרע ביותר בחייו.

זה הרגע הטוב ביותר בחייו.

זה הרגע שבו...

מחשבותיו של פרופסור דמבלדור דעכו. כל מה שרצה כעת היה רק להתמסר לבבואה, להיות זה שבתוכה, ולא לצפות בגרסותיהם הצעירות שלו ושל גרינדלוולד ולהתייסר. 

ברגע אחד שבו המוח תפס פיקוד, פרופסור דמבלדור כיסה את המראה, והחל לצעוד בחזרה.

לפעמים היה מייחל שכל מה שהראי היה מראה לו הוא אותו עם שני זוגות גרביים תואמים.