האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד
מממנים


המיטה

"אני והרמיוני היינו סתם שני אנשים שהתאימו פעם. אבל האהבה שלך ושל ג'יני... זו הייתה אהבה אמיתית. מלאה. לא הרבה אנשים זוכים לאהבה כזו."



כותב: לונגה
הגולש כתב 41 פאנפיקים.
פרק מספר 1 - צפיות: 3349
4 כוכבים (3.7) 30 דירגו
פיקצר
דירוג הפאנפיק: R - זאנר: אנגסט - שיפ: הארי/ ג'יני, הארי/ רון - פורסם ב: 22.09.2010 המלץ! המלץ! ID : 1208
גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -
הפאנפיק גמור

 

שם: המיטה.

פאנדום: הארי פוטר.

תקופה: כ-15 שנים לאחר האפילוג.

שיפ: הארי/ ג'יני, הארי/ רון.

ז'אנר: אנגסט.

ספירת מילים: 4,383.

דרוג: PG13.

אזהרה: פאנפיק זה מכיל סלאש (מערכת יחסים בין שתי דמויות מאותו המין). 

 

 

 

מאז שג'יני נהרגה הארי לא הצליח לישון במיטה שלהם. כבר חודש ימים שהספה שבסלון שימשה כמקום מנוחתו הבודד בסוף יום העבודה בלשכת ההילאים, והוא דאג שאיש לא יידע על סידור השינה שלו.

השינה על הכריות הרחבות והשקועות כלל לא הטיבה עם גבו וצווארו, אך הוא לא התלונן; ביום המשיך להיות ראש לשכת ההילאים המתפקד והנמרץ. מחוץ לבית כמעט שכח מה קרה- כאילו המשרד היה בועת קסם בתוכה תמיד היה בשנות השלושים לחיו ודבר מעולם לא השתנה בה- אך ברגע שהיה מחדיר את מפתח הבית לחור המנעול וחושף את עצמו אל מסדרון הכניסה החשוך, לאות כבדה הייתה נופלת עליו והוא היה מתמוטט על הספה מבלי להחליף בגדים, אך לא היה מצליח להירדם עד השעות הקטנות של הלילה.

אולי היה מצליח לישון במיטתו המקורית אם הבית לא היה שקט כל כך. אם מתוך חדרי השינה עוד היו עולות נחירות מתבגרים שקטות או מלמול תינוקות לעת ליל, או אפילו אם אור נר קטן היה מקבל את פניו בשובו הביתה, אולי הבדידות שבשינה לבד במיטה הכפולה לא הייתה צורמת לו כל כך. אך ילדיו כבר מזמן עזבו את הבית; ג'יימס קיבל הצעת עבודה מפתה כמאמן קבוצת קווידיץ' נוער באירלנד הצפונית ועבר לשם עם ארוסתו. אלבוס היה שקוע עד הצוואר במחקר מתקדם תחת עינה חסרת הסבלנות של התאחדות האלכימאים העולמית, ולילי לא יכולה הייתה לעזוב את הוגוורטס דחופות, מכיוון שהייתה בעיצומה של התמחות בתחום הוראת לחשים. אפילו טדי היה במרחק עשרות קילומטרים משם, חוקר רונות נורדיים עתיקים בנורווגיה ביחד עם אשתו ווקטורי. הארי נותר לבדו בבית משפחתו הגדול והקר, שבערבי הקיץ החמימים גרם לצחוק ילדים להדהד בראשו.

בלילות הראשונים לאחר שג'יני נהרגה הוא ניסה לשווא להירדם במיטתם. בתחילה חשב שזהו רק הצער שמדיר שינה מעניו, או אולי האשמה- איך אי פעם עלה על דעתו לתת לה להסתובב בלונדון המוגלגית בלעדיו? הרי לא היה לה שום חינוך מוגלגי, ומאיפה היא אמורה לדעת שצריך להסתכל לשני צידי הכביש לפני שחוצים? נכון, הוא מעולם לא היה בעל מגונן או קנאי, אבל היה עליו לדעת, היה עליו לדעת... היא הייתה מתרגזת כשהיה מנסה לגונן עליה, אבל הוא היה מעדיף לסבול את הרגזנות שלה לנצח, ולא לשמוע מהקדוש מנגו שנפגעה בתאונה מוגלגית מצערת, ושאין עוד מה לעשות למענה. אך בלילה הראשון בו פנה אל מזור הספה וגילה כיצד הוא שוקע בחלומות אפלים ועמוקים, הבין את הסיבה שמיטתו מדירה שינה מעניו; במשך יותר משלושים שנה חיו עם ג'יני התנהלו בתוך המיטה הזו. הם חלקו בה התרגשות לקראת בואו של תינוק חדש, שמחה מעורבת בצער לקראת נסיעת ילדיהם להוגוורטס, רגעים של ניתוק ורגעים של תשוקה, וריבים שהביאו כל אחד מהם לישון בצד המנוגד של המיטה. ועם זאת, ג'יני מעולם לא שלחה אותו לישון על הספה...

ועכשיו היה זה המזור היחיד שהיה לו.

חבריו ניסו לעזור לו, והוא עשה הכל על מנת להיראות כאילו דאגתם היא הדבר שמחזיק אותו על הרגליים, כשלמעשה, חש שהם לא מבינים את צערו באמת, והוא לא יכול היה להסביר להם אותו בדיוק.

נוויל הגיע כל סוף שבוע לטפח את הצמחים האהובים על ג'יני בגינתם, והארי נאלץ להזמין אותו לתה ולספר לו איך הוא מסתדר לבדו בעוד המורה לתורת הצמחים מהנהן בקשב ומידי פעם שולח לו חיוך מעודד. הרמיוני חזרה באוזניו על קלישאות ישנות שהיו אמורות לגרום לו לחשוב שג'יני במקום טוב יותר, ומה שקרה לא היה באשמתו, והצליחה להסתיר טוב מאד את צערה האישי. מנגד, קמטים של דאגה הופיעו על פנייה. היא עזרה להארי עם עבודות הבית, ורק תחנוניו האישיים מנעו ממנה לעזוב את הבית שבעבר חלקה עם רון ולעבור לגור איתו. במקום היא הזמינה אותו לארוחת צהריים כל שני וחמישי, אותה הם אכלו לבדם ובשקט במטבח המשפחה שפעם היה מלא בהלצותיו של רון וצחוקם של הוגו ורוז, וגלגולי העניים חסרי הסבלנות אך האוהבים של הרמיוני. וכיאה להרמיוני, גם נתנה לו ספר- משהו על השלמה ומבט לעתיד אותו הארי לא טרח לקרוא.

וכי איך יכול היה להמשיך הלאה? ג'יני הייתה האישה היחידה שידע אי פעם- האישה היחידה שאהב. והיא הספיקה לו בהחלט. הם התאימו זה לזו כמו כפפה ליד- אף אדם אחר לא הבין את אימות המלחמה שרדפו את שניהם. הוא היה היחיד שיכול היה להרגיע אותה, ורק היא יכולה הייתה לנחם אותו. חייהם היו מתוכננים וקבועים מראש, אך הקיבעון לא העיק על הארי- להפך. סוף- כל- סוף, משהו בחייו היה בטוח.

אך גם הביטחון הזה הסתיים עד מהרה, ועל הספה בסלון, הארי חזר לחלום על מסדרונות חשוכים ודלתות נעולות, וקירות הארון שתחת המדרגות לוחצים אותו פנימה, אך הוא רק ממשיך לגדול ולצמוח, ממלא אותו. דודתו מאיימת עליו עם מחבט, לבושה בקפדנות בבגדי גנרל, בעוד הרמיוני ונוויל צופים מהצד, רושמים היערות. ג'יני קוראת עיתון בנחת מול שולחן המטבח, למרות שכולו רועד סביבה באלימות. הוא מנסה להזהיר אותה, לגונן עליה מהחפצים הנופלים, אך היא כולה שקועה במכתב זועם לרון- מדוע לא הגיע להלוויה?

 

הארי חזר מארוחת צהריים אצל הרמיוני ביום שבת אחר הצהריים, מותש מאי פעם. נאנח, הוא ניער מעליו את אבק המסע בפולו, ואחרי הצצה חטופה בכלי האבקה, הזכיר לעצמו בפעם החמישית באותו שבוע שעליו לחדש את המלאי.

גשם קל טפטף מתוך השמיים המעוננים, הפניניים, וקול מטריד מחדר הרחצה הזכיר לו שהשאיר את החלון שם פתוח. הוא טיפס במעלה המדרגות שתיים- שתיים, אך כשהגיע למעלה מצא את עצמו מתנשף קלות. הוא נכנס לחדר הרחצה, מזהה מייד את המפגע, וסגר את החלון. את השלולית הקטנה שנוצרה על הרצפה ניקה בעזרת כישוף ונאנח שוב. איך ג'יני הייתה מתרגזת כשג'יימס היה מציף את הרצפה אחרי המקלחת...

הארי הניח את שרביטו על השיש והשעין את ידיו בכבדות עליו, שומט את ראשו בין זרועותיו. מדוע כל דבר הזכיר לו את ג'יני?

מרים את ראשו, הוא גילה גבר מבוגר ולאה מביט בו בחזרה מתוך המראה. עניו הירוקות, הדהויות, היו שקועות מאחורי זגוגיות משקפיו, וקמטים כבר נוצרו סביב פיו וזוויות עניו. שיערו עדיין היה שחור ופרוע, אך כיום נראה סתם מרושל, ולא חסר סדר באופן חינני, כאילו נפרע ברוח, וחוטים כסופים של דאגה, שהחלו לצוץ אצלו כבר בסוף המלחמה, עיטרו אותו. הוא העביר יד על לסתו המחוספסת קלות. היה עליו להתגלח. כבר כמה ימים שלא טרח לעשות זאת, והיה עליו להזכיר לעצמו שג'יני אהבה כשפניו היו חלקות מזיפים.

אבל עדיין לא היה זה הזמן לעמוד מול המראה ולהעביר את הלהב על עורו. הטריד אותו לראות את עצמו באור היום האפרפר, גבר מזדקן ובודד. באור הנרות הליליים הכל נראה מטעה.

הזקנה היא לא זו שהטרידה אותו. הוא מזמן כבר לא פחד מהמוות- הוא היה קרוב עליו יותר מידי פעמים. הזקנה עצמה לא היוותה מכשול, אלא הבדידות שבזקנה, וחוסר האונים שהיה הדבר ממנו סלד יותר מכל. כמובן, הוא ידע שג'יני תמות יום אחד. הוא לא היה תמים. הוא איבד יותר מידי מכדי לחיות באשליה שזה יימשך לנצח. הוא פשוט קיווה שהוא ילך קודם, ושהיא תחייה חיים ארוכים ומאושרים, גם בלעדיו. הוא לא ציפה לחיות בלעדיה- לזה לא היה מוכן עדיין.

הוא פנה אל חדר העבודה שלו, חולף על פני הדלת הסגורה של חדר השינה, והתיישב בכיסא האהוב עליו תחת החלון האפור. חדר העבודה שלו תמיד היה שרוי במן אפלוליות שקרצה לצד המלנכולי באישיותו של הארי, וכך הוא הפך למקום שהיה רק שלו למחשבות, מכיוון שהיה מנוכר לכל אדם אחר. אולי העובדה שהחדר כולו היה "הארי", מקדש לזיכרונות ישנים וחיים שכבר הסתיימו, תרם לתחושה הכבדה שיצרה האפלה התמידית שבפינות החדר. על שולחן העבודה נחה מסגרת אחת עם תמונה שלו ושל משפחתו, כשילדיו עוד היו קטנים והוא וג'יני צעירים וחייכנים, אך כרכוב האח היה מוצף תמונות ישנות של הוריו, של רמוס וסיריוס, ושלו ושל רון והרמיוני בצעירותם.

האנשים הקטנים שבתמונות קרצו לו ונופפו. הארי הפנה להם את גבו ופנה לבהות בשמיים האפורים והקרים שמחוץ לחלון. הגשם הלך והתחזק, מכה על החלונות והגג בחינניות רועשת, כמו ילדים הרצים בפרעות במורד המדרגות. הבית היה שקט כל כך, דומם בצורה כל כך לא טבעית, והוא פחד להפר את השקט הזה. הדממה הייתה כה מתמשכת, כה בלתי מופרעת, שהארי תהה האם תסתיים אי פעם.

האם השקט ימשיך גם אם לא יהיה כאן? האם ציוצי הציפורים יפריעו את הדממה בבוקר שיגיע? האם הצעקה של נוויל תחתוך את השקט כשימצא את חברו מוטל מת בחדר העבודה שלו?

הארי מצא את עצמו משחק עם סכין מכתבים קהה, מסוגננת, שנחה על שולחן העבודה שלו, מעביר את הלהב המדגדג על כף ידו, מותיר אחריו סימנים לבנים של עור פצוע. הוא ידע שתנועה אחת, החלטה אחת, היא כל מה שהיה דרוש לו על מנת להיות עם ג'יני שוב. הוא לא פחד. וכבר לא היו לו חובות; לשכת ההילאים הייתה מלאה בהילאים צעירים שחינך בעצמו, והוא סמך עליהם. ילדיו כבר היו מבוגרים. אולי בקרוב אפילו יהיו הורים בעצמם. הם כבר לא צריכים אותו...

דפיקה פתאומית ואלימה על דלת הכניסה משכה את הארי מתוך הרהוריו, וסכין המכתבים ננעצה באגודלו. הוא סינן בשקט בעוד דם כהה עולה מתוך הפצע.

הוא הניח את הסכין עם טיפת הדם על השולחן ויצא מהחדר במהירות שהפתיעה אפילו את עצמו, מוצץ את הפצע.

הדפיקות נמשכו, עקשניות ופראיות. הבית הספיק להחשיך בזמן שהרהר, והארי ירד במדרגות לאור דמדומים קלוש ביותר. הדפיקות היו נואשות, מתמשכות.

"רק רגע!" הוא צעק בצרידות מכיוון המדרגות. הדלת זיהתה את מגע ידו והמנעולים המכושפים נפתחו באחת, מאפשרים לו לפתוח את הדלת.

מעיל גשם כהה וגדול התפרץ פנימה, נוטף מים ומקלל. הארי נסוג מעט לאחור וצפה בו בסקרנות מעורבת בבלבול בעוד הוא יוצר שלולית על הרצפה; הוא לא שם לב כמה הגשם התחזק עם החשכה, ועכשיו הפך למבול בלתי ניתן לעצירה.

"סוף- סוף! תודה, באמת!" רגז קול צרוד, מוכר, והמעיל הרטוב נפשט ונתלה על מתלה המעילים הגדוש, שעוד היה מכוסה מעילים ישנים של הילדים וכמה של ג'יני. כובע צמר ספוג הוסר, חושף רעמה כתומה פרועה, מנוקדת באפור, ומאחורי צעיף כבד נחשף זקן מדובלל.

"רון?" פלט הארי, צופה בריתוק בחברו הוותיק, אותו לא ראה... כבר כמה זמן? שנתיים וחצי?

אך רון התעלם מקולו השקט, המופתע, של חברו והמשיך לפטפט בעודו מייבש את בגדיו באמצעות כישוף, "לא תיארתי לעצמי שהזדקנת כל כך הרבה שאתה כבר מתקשה להגיע לדלת. בחיי, איזה מבול... תגיד, למה אתה בוהה בי ככה? ולמה כל כך חשוך פה?"

רון מצמץ אל מסדרון הכניסה החשוך ואז ביצע תנועה קצרה בשרביטו. האורות במסדרון ובמדרגות נדלקו. הארי מצמץ באור הפתאומי, כמו עטלף זקן שישן זמן רב מידי, וחש את רון בוחן אותו בעין שוטפת דם אך עליזה. "ובכן, לא השתנית."

"לא השתניתי? תמיד נראיתי כל כך זקן?"

"תראה, תמיד היית זקן. ההבדל היחיד הוא שעכשיו רואים את זה כלפי חוץ. זה הכל. ומה אתה עומד שם כמו איזה פוץ? לא מגיע לי חיבוק?"

פתאום הארי מצא את עצמו בתוך חיבוקו ההדוק של רון, פניו מעוכות כנגד כתפו. הוא ניסה לחבק אותו בחזרה, אך חיבוקו שלו היה רפה משהו- אולי כי רון סחט את כל האוויר מריאותיו.

"מה אתה עושה פה?" הוא שאל ברגע שחברו שחרר אותו. "אתה אמור להיות באלסקה."

"נראה שלא," אמר רון, לרגע בעליצות, ואז הרצין. "רק עכשיו שמעתי... מה קרה. הייתי בשיט ארוך. המכתב חיכה לי במשרד הדואר במשך החודש. אני מצטער שלא הגעתי קודם, הארי."

הארי הנהן. זה היה בדיוק כמו ההלוויה- אדם ועוד אדם ועוד אדם ניגשים אליו, מביעים תנחומים, מצטערים, והוא חסר מילים.

רון צפה בו בריכוז, והוא חש חוסר נחת תחת מבט העניים הכחולות, הגדולות, העכורות מחוסר שינה ואולי גם בכי. הוא החל לגמגם. לבסוף פלט, "אתה רוצה לשתות משהו?"

"בטח," מלמל רון בתשובה, גם הוא מדבר כאילו מתוך ברירת מחדל, ושניהם פנו כאחד לכיוון המטבח.

בדרך עברו בסלון, שמעולם לא נראה קודר יותר; בכל פינה עמדו ארגזים עם חפצים של ג'יני שהרמיוני התחילה לפנות אך הארי לא הרשה לה לזרוק. החפצים הקטנים האלה, מברשת שיניים, עגיל, היו הדברים שהזכירו לו אותה באמת- לא התמונות הישנות. או שאולי משהו בו עדיין חיכה לה שתשוב.

עניו של רון טיילו על הארגזים הפתוחים ונפלו על הספה הגדולה, ששמיכה מקופלת וכרית נחו למרשיתה.

"מי ישן פה?" שאל.

"אני," ענה הארי בחצי פה, מבלי להביט ברון, ועבר לצעוד כמה צעדים לפני חברו על מנת שלא ישאל אותו מדוע.

הוא הדליק את האור במטבח, חושף שולחן אוכל מכוסה מעטפות דואר סגורות ומסמכים, וכיור גדוש כלים מלוכלכים. רון חקר כל פינה בחדר בעניו, כאילו לא ראה אותו מעולם.

"אני מצטער על הבלגן. הרמיוני עוד לא ביקרה כאן השבוע..." מלמל הארי בחצי פה והטיל כישוף קרצוף על הכלים שבכיור. אז פנה לחפש את הקומקום, אך לא הספיק להרחיק לכת לפני שגילה שרון עומד לצידו ואוחז בפרק ידו, עוצר את החיפוש שלו.

"שב," הוא אמר, בכזו רצינות לא אופיינית, שהארי לא יכול היה להתנגד. "אני לא רוצה תה, ואני משוכנע שגם אתה לא. לפי איך שאני מכיר אותך, לא השתכרת כהלכה מאז... מה שקרה."

הארי התיישב מול שולחן המטבח וצפה איך רון מסתובב במטבח בנינוחות, יודע איפה למצוא את כוסות הזכוכית ואת בקבוק הוויסקי אש במדף הגבוה ביותר במזווה, אליו הגיע בלי קושי בעוד הארי היה צריך לעלות על כיסא או לזמן את הבקבוק באמצעות קסם. רון תמיד היה יותר גבוה ממנו- גמלוני משהו בילדותם- אך עכשיו היה רק גבר גדול מידות, הילאי חסון גם אם מבוגר מעט, ושמור היטב. בגופו, לפחות; כשהתיישב בצד הנגדי של השולחן ודחק את הדואר הצידה, הארי הבחין שהזקן הפרוע מסווה על קמטים מעורבים של צער וצחוק.

רון מזג נוזל שקוף לתוך שתי כוסות, ובתחתית כל אחת מהן נדלקה להבה מימית, בוערת בעוז. רון דחף כוס אחת לכיוון הארי והרים את כוסו בהצדעה.

"לחייך, חבר," אמר ולגם ארוכות.

"לחיי," מלמל הארי בחוסר רצון ולגם מעט. רון כבר מזג לעצמו עוד משקה.

הם שתו זמן מה בשתיקה, הגשם מקיש על החלונות, מבקש להיכנס. הארי בהה אל תוך כוסו, מהורהר. זה הרגיש מוזר. רק לפני כמה דקות ישב לבדו בחדר העבודה שלו, חושב על הסתלקות מהעולם, ועכשיו הוא יושב שם עם רון, אותו לא ראה כבר שנים, וחוגג איתו את החיים עצמם.

לבסוף רון דיבר. הוא גמגם מעט בפתיחה, התחיל להגיד משהו אחר- אולי רצה לדבר על ג'יני. אך לבסוף הוא אמר, "אז הרמיוני מטפלת בך?"

"אתה מכיר את הרמיוני."

"כן," מלמל רון, והארי שמע מרירות בקולו לפני שחיסל גם את המשקה השני שלו. "תשתה."

הארי לגם עוד מעט, חש את הנוזל צורב במורד גרונו. זו הייתה תחושה נעימה. הוא שתה עוד.

"אתה יודע," אמר רון, האלכוהול כבר משחרר את לשונו. "זה היה הרעיון שלי. להתגרש."

"תהיתי מה קרה," אמר הארי, צופה בפיכחות של חברו דולפת ממנו, והחליט לחסל גם הוא את המשקה ולמזוג עוד. "שניכם לא הייתם מוכנים לדבר... זה אירוני."

"למה?"

"הרמיוני מציקה לי. ברכת הפרידה שלה אף פעם לא משתנה- 'אני פה אם אתה רוצה לדבר'."

רון פלט נבחרת צחוק צרודה. הארי מצא את עצמו מצחקק קלות, יותר לנוכח התגובה המוקצנת שלו, כי כבר היה בכוס השלישית שלו.

"כן, הרמיוני תמיד הייתה טובה בלתת עצות שהיא מתכחשת אליהן בעצמה..."

"אז מה קרה?"

"מה?" קולו של רון היה מהוסה מצריבת המשקה.

"מה קרה? למה התגרשתם?"

"אה, זה. טוב... הרגשתי שזה הסוף. שהלהט התקרר, ואנחנו סתם מעיקים זה על זו... כמו שני זרים. פשוט התרחקנו, כנראה. אתה מבין למה אני מתכוון?"

"אני מבין מאיפה אתה בא. אבל אני בעצמי-"

"מעולם לא הרגשת ככה, מן הסתם." רון חייך חיוך מריר, ממזרי משהו. "אני והרמיוני היינו סתם שני אנשים שהתאימו פעם. אבל האהבה שלך ושל ג'יני... זו הייתה אהבה אמיתית. מלאה. לא הרבה אנשים זוכים לאהבה כזו."

הארי לא ידע איך להשיב להצהרה הזו. הוא גמע את המשקה שלו תחת עינו הצופייה, המטושטשת, של רון, ועוד שתיקה ארוכה התמתחה ביניהם. הם שתו. הארי ידע שהוא לא מגיב טוב לאלכוהול, שהוא נהיה שתקן וכבד, ישנוני, אך המשיך לשתות. רון עודד אותו, מטביע בעצמו את אבלו בעוד כוס ועוד כוס של וויסקי אש.

היה טוב לשבת עם רון, גם אם לא דיברו. הם הכירו כבר כמעט ארבעים שנה. אחרי ארבעים שנה, כבר לא צריכים מילים.

הארי הסיר את משקפיו, משפשף את עניו המטושטשות. פניו של רון התקהו. לא מסוגל להתמקד בעניו, הוא עזר את האומץ לשאול, "היית פעם עם מישהו חוץ מהרמיוני?"

רון הביט בו כאילו לא שמע אותו, אך הארי חש את המתח שבו כשאצבעותיו החלו מסחררות את כוס המשקה בשכרות מסוכנת, והוא ליחך את שפתיו.

"אני מתכוון, מאז שהתחתנתם," הוסיף הארי, חש בעצמו שלא בנוח פתאום.

"כן." הכוס החליקה מידו של רון בחבטה עמומה, צורמת, והנוזל נשפך על השולחן. הוא לא מיהר לנקות אותו. "מאז שהתגרשנו... אבל גם לפני. אתה בטח לא יכול להבין אותי, אבל..."

"אני לא שופט אותך," אמר הארי, והמילים כמו חמקו מבין שפתיו מבלי שתכנן אותן. העולם החל להסתחרר סביבו, והוא שפשף את עניו.

"אה," פלט רון, "שכחתי שאתה לא משתכר בטוב..."

"היית צריך לחשוב על זה."

"אתה יודע שחשיבה היא לא הצד החזק שלי," אמר רון ופרץ בצחוק שיכורים. הארי מצא את עצמו מצטרף אליו בצחוק חלש וחסר שליטה.

הם לא ידעו כמה זמן ישבו שם; אך הארי תיאר לעצמו שזמן רב למדי. הם גם כבר לא זכרו כמה כוסות שתו, אך הארי תיאר לעצמו שהרבה, כי כשרון ניסה לקום כדי ללכת לשירותים התנדנד כאילו הרצפה עקומה ונאלץ להיאחז בדלפק המטבח בצחקוק על מנת שלא ליפול, פניו צמודות אל ארון העץ שמעליו בצורה מגוחכת.

הארי היה מוכרח להודות שזה די מצחיק, למרות שהשכרות של רון כבר עברה את שלב העליזות ועברה לשלב התלות. הארי, בעצמו מתנדנד ולא ממוקד, הצליח לעזור לרון המזמזם והמזמר לעלות במדרגות התלולות והעקומות מתמיד אל השירותים שבמקומה השנייה. רון נכנס, והארי, נשען בקוצר נשימה על הקיר שבחוץ, שמע אותו שורק לעצמו בפנים בעודו פונה לענייניו, ושמח שלפחות הוא לא צריך לעזור לו גם בזה.

הוא מצא את עצמו מחכה זמן ארוך מהנחוץ. הדממה, שברחה מקולותיהם שבמטבח, השתכנה בקומה העליונה האפלה, והארי חש חוסר נחת בעודו ממתין בחשכה. הוא הקיש על דלת חדר הרחצה, ולא קיבל תשובה. הוא פתח את הדלת ומצא את רון יושב על רצפת חדר הרחצה הקרה, גבו שעון על הקיר וראשו בין ברכיו במן תנוחה מובסת.

"קדימה," הארי מצא את עצמו אומר, נעזר בקיר הקריר והחלקלק על מנת להתקרב אל רון ולעזור לו לקום.

"לאן?" מלמל רון בחוסר תשומת לב, לחלוטין שקוע במחשבות אחרות.

"אתה צריך לישון. בוא."

"למה לישון? מאיפה הבאת את זה?"

הארי בעצמו לא ידע על מה הוא מדבר, וחש שגם רון פולט מילים מבלי להעביר אותם במסננת של מוחו, לכן רק סייע לחברו לקום והם תמכו זה בזה לכיוון החדר הקרוב ביותר- החדר שלו ושל ג'יני.

ריח עבש מעט עמד בחדר החשוך- ריח של חדר שלא היה בשימוש כבר זמן מה. כל החלונות היו סגורים ומוגפים, מחוסים היטב בווילונות. כאילו על מנת להסתיר משהו מהעולם החיצון.

הארי חש שהאוויר הדחוס נתקע בגרונו, ובעודו מתמוטט לצד רון על המיטה, החל להשתעל כנגד כתפו.

"מה אתה משתעל?" רון ניסה לטפוח על גבו, אך תנועותיו היו מגושמות וחסרות תועלת.

שיעליו של הארי גוועו לאיטם והם נותרו לשכב בחשכה, חסרי תנועה. הארי עצם את עניו הקהות- בכל מקרה לא ניתן היה לראות שום דבר- אך למרות שחש עייף כל כך, לא הצליח להירדם. הגשם טפטף בצד האחורי של ראשו, חסר נחת, ופעימות ליבו הקצובות של רון, חזהו העולה ויורד קרוב כל כך אליו, מילאו את אוזניו. הוא חש מייד שלא יצליח להירדם, והצטער על כך שאין לו את הכוח אפילו לזוז ולהתרחק לצד המנוגד של המיטה.

"איך זה שם?" הוא שאל. הוא לא ציפה לתשובה- הוא היה משוכנע שנשימותיו הקצובות של רון הן נשימות של אדם ישן. הוא לא ידע מדוע הרגיש צורך לקשר ביניהם בשיחה, רק למקרה שאולי הוא כן ער. אולי לא רצה לחוות את עוצמת הקשר ביניהם, שלא היה זקוק למילים.

"איך זה איפה?" עלה קולו המנומנם של רון לצידו, והוא חש את קולו העמוק מרטיט את בשרו במקום בו נגע בו ומתפשט אל עצביו.

"באלסקה."

"באלסקה? קר שם."

"יותר קר מפה?"

"הרבה יותר. קפוא שם." רון פיהק.

"למה עזבת, בעצם?"

"רציתי להיות כמה שיותר רחוק מהרמיוני..."

"זה דבר איום לומר. אתה לא שונא אותה-"

"לא. אבל אני לא מצפה שתבין."

התשובה הקרה, החדה, חתכה את האוויר הכבד ומנומנם. הארי חשב להשיב לחברו שזו לא הבעיה שלו שהקשר המיתולוגי שלו עם ג'יני הצליח והקשר של רון עם הרמיוני לא, אבל לא היה לו כוח לריב. הוא היה עייף כל כך...

"ומה עם הילדים?" שוב, השתיקה אומרת הרבה יותר מהמילים.

רון נאנח. "הם כבר ילדים גדולים. אני בטוח שלא חסרתי להם לרגע."

"אני בטוח שהם מתגעגעים אליך."

"אולי." בכך רון חתם את השיחה, והארי לא יכול היה לפתוח שיחה חדשה- כבר לא היה לו כוח. לרגע הוא חשב על סכין המכתבים שטיפת דם אחת עליה, נחה על שולחנו שבחדר העבודה. לאחר רגע דחק את המחשבה.

הוא התגלגל אל גבו, מפנה את פניו אל התקרה, אבל לא ידע האם עניו סגורות או פתוחות. הכל נראה לו אותו הדבר באפלה הזו.

הוא לא ידע כמה זמן שכבו שם. לפתע חש את אצבעותיו של רון, אצבעות ארוכות וחזקות, מזדחלות על כף ידו. הוא שכב דומם, מחכה לראות אם יתחרט פתאום ויסוג, כמו חיה קטנה המעמידה פני מתה בפני טורפה. אך רון לא הרחיק את אצבעותיו ההססניות, והארי סגר עליהן את ידו בפתאומיות. רון קפא. "אתה עוד זוכר?"

רון שתק לרגע, אבל להארי לא היה ספק שהוא יודע על מה הוא מדבר. "איך אפשר לשכוח?" אמר לבסוף.

"לכן באת?" שאל הארי, וברגע שהמילים יצאו מפיו, התחרט עליהן.

"לא, חתיכת פוץ שכמותך. אחותי מתה, לעזאזל!"

הדרך בה אמר את זה גרמה להארי לחוש בחילה. אך האצבעות הזרות לא ניסו לחמוק מאחיזתו, ורון נרגע עד מהרה. אולי כעס כל כך כי הייתה אמת בדבריו של הארי, אך הוא לא העז להעלות את הרעיון הזה.

"וחוץ מזה," אמר רון, "זה לא כאילו זה היה מצליח. אנחנו אנשים מבוגרים-"

"אז מה?"

"אז מה? אז אנחנו כבר לא שני חרמנים בני שבעה- עשרה, זה מה. אנחנו לא שני ילדים מפוחדים באמצע מלחמה שגדולה עליהם ביותר מידי מידות…"

"זה לא משנה שום דבר. אם היינו רוצים-"

"אבל אנחנו לא רוצים, נכון?" התפרץ רון, הבל פיו מדגדג את לחיו של הארי. "זה לא אמור להיות וזה לא יהיה. אני- אני לא אוהב אותך."

הארי פלט נחרת צחוק בלתי נשלטת. אולי הצחוק האמיתי שלו מאז שג'יני נהרגה. הוא חש את החום הקורן מפניו ואוזניו הסמוקות של רון מחמם את פניו, והתנצל חלושות.

"מה זה היה אמור להביע?"

הארי לא ענה.

"זו האמת. אני לא אוהב אותך… ככה. מהרגע שנפגשנו ידעתי שנהיה חברים- חברים טובים. ויכול להיות שנמשכתי אליך איזו תקופה, אבל… מעולם לא חייתי באשליה שנהיה ביחד."

"למה אתה אומר לי את זה?"

"כי... אוף, לך להזדיין!"

כל הכעס של רון כלפי תגובותיו של הארי, כל התסכול שניסה להסתיר במילותיו המתוכננות, שנפלטו עבשות מתוך נבכי מחשבותיו האפלות ביותר, התפרצו אל תוך תנועה גסה אחת; שינייהם פגעו אלו באלו בהתנגשות מטלטלת והארי חש את ראשו מוצמד אל המזון הישן. הוא יכול היה לחוש את בליטות ריפוד המזרון המרובעות תחת הסדינים שמרקמם היה כה מוכר ומנחם כנגד עורו. המיטה הזו הייתה מלאה בכל כך הרבה זיכרונות, ועכשיו זה- שפתיו של רון כנגד שלו, מחליפות את המילים שרצה להגיד, וזקנו דוקר את פניו- צורפו אל מאגר הזיכרונות.

זה כבר קרה פעם אחת בעבר, מחוץ לאוהל שלהם בלילה חשוך וקר במיוחד לפני שלושים וחמש שנים. אבל הנשיקה ההססנית והעדינה, בה הארי היה נזכר לפעמים באותה מיטה ממש, כשג'יני הייתה פנה אליו את גבה, לא הייתה דומה בשום אופן לדרך הנואשת והאלימה בה רון החדיר את לשונו לפיו, מחזיק אותו למטה, כך שלא היה יכול להתנגד אפילו אם היה רוצה. והתנגדות הייתה התגובה הטבעית שלו כגבר; להילחם על שליטה. אבל הוא לא עשה זאת. אולי שתה יותר מידי וכבר לא היה לו כוח להיאבק, או שאולי לשם שינוי, רצה לחוש איך זה להתמסר למישהו אחר. לאבד שליטה.

ידו מצאה את דרכו אל זקנו המדובלל של רון, אצבעותיו שוקעות בתוכו, ורון השמיע קול שקט כנגד שפתיו לפני ששקע בנשיקה שוב בתשוקה מחודשת. לראשונה הארי הטיל בספק את הדרישה של ג'יני שתמיד יהיה מגולח, ואת העובדה שלא אהבה את זיפיו הדוקרניים; תחושת השערות הנוקשות כנגד פניו הייתה מחוספסת ונעימה, כמו שיבולים קצורים של חיטה תחת רגליו של ילד פראי למוד הרפתקאות. היא הייתה מעוררת.

אך עד מהרה רון התרחק, והתחושה נמוגה. אצבעותיו של הארי החליקו מתוך זקנו של רון והם נותרו לשכב זה לצד זה על המיטה. הם לא היו זקוקים למילים כדי להבין ששניהם היו שקועים עמוק כל כך בלאהוב את הנשים שלהם, שעכשיו, הולכים ומזדקנים, כבר לא היה להם כוח לאהוב זה את זה.

"אהבת את אחותי, הארי?" עלה קולו של רון מתוך החשכה המסמאת.

"כן," ענה הארי כנגד שרוולו של רון, חש שתרדמה נופלת עליו עכשיו בעוד חום גופו של רון לידו מספק לו נחמה. "מאד."

"גם אני," אמר רון. "היא הייתה אחותי הקטנה. אני לא מאמין שהיא..." רון בלע את רוקו והשתתק.

הארי חלם שרון וג'יני שוב ילדים, משחקים יחדיו בשדות שסביב בית ילדותם, רבים, מנמנמים יחדיו תחת עץ הלימון. אבל ג'יני נפלה לנהר, ורון הקטן לא יכול היה להגיע אליה. היא נסחפה משם, בוכה ומפרפרת, ובכל זאת תמיד נשארה בהישג יד מתגרה. רון צעק להארי שיעזור, אך הוא התקשה אפילו להתקרב אל הנהר; הוא היה זקן כל כך וכפוף, מקומט, והלך באיטיות מרגיזה. ראשה הג'ינג'י של ג'יני שקע מתחת למים כמו דם המתפשט במעמקים.

הוא חש תנועה לצידו, וצינה פתאומית, דוקרת. "ג'ין?..."

הוא שקע שוב בשינה טרופה, וראה את רון, מזוקן ופרוע, רץ במסדרונות הוגוורטס, והארי צופה בו באיימה- בכל רגע ייפגע על ידי קללה. ולהרמיוני לא אכפת; היא יושבת בפינה, מרוגזת כמו ילדה, ומתעלמת מאנשים שנופלים מתים לרגליה.

דמותו של רון צפה כנגד עניו ורעשים מציקים הדהדו סביבו; דלתות נסגרות, צעדים. אור דוקרני פגע בעניו הסגורות והוא ניסה להסתתר ממנו, ראשו פועם בכאב ובחילה גועה בחזהו.

"אבא?" הארי היה מזהה את קולו של אלבוס גם תוך כדי שינה. הוא התאמץ לפקוח את עניו וראה את דמותו של אלבוס מול פס צר של אור בוקר מעוור שבקע מבין התריסים.

"רון?" הוא פלט, מעט בטיפשות.

"דוד רון? הוא לא באלסקה?" אמר אלבוס.

"כן... נכון." הארי פלט שיעול.

אלבוס התיישב על קצה המיטה והביט בו בדאגה. "אתה בסדר, אבא? אתה נראה קצת חולה."

"אני בסדר," ענה הארי, ושינה נושא בכך ששאל על המחקר של אלבוס. צופה בבנו מספר לו בלהט על הניסויים שערך, הוא נזכר בסכין המכתבים ובטיפת הדם, וחשב- איך העז לחשוב להתאבד? ג'יני לעולם לא הייתה סולחת לו.

 

לקראת שעות הצהריים הוא הצליח לצאת מהמיטה ולרדת למטה, נעזר בקיר. מישהו העלים את בקבוק המשקה והכוסות משולחן המטבח, ואת השמיכה והכרית מהספה שבסלון.

נוויל ישב ליד שולחן המטבח, לוגם תה, ומולו נחות כפפות העבודה שלו, מכוסות בוץ.

"הגשם היה נורא אתמול, הארי," אמר הרמיוני כברכת בוקר טוב, מניחה על השולחן צלחת עם פרוסות עוגה. "אם הייתי יודעת לא הייתי שולחת אותך הביתה לבד."

"זו הרמיוני," אמר נוויל, והארי שם לב שהוא מביט בהרמיוני במן מבט נוגה מאחורי ספל התה שלו. "תמיד דואגת."

הרמיוני חייכה אל נוויל, חיוך שחבק בתוכו הבטחה. נזכר בחלומו, הארי הבין שהרמיוני בת השבעה עשרה שישבה ממורמרת בפינה בשל התעלמותו של רון ממנה הייתה בעצם הרמיוני הזו, המבוגרת, ששיערה המתולתל קצר ואת קמטיה היא כבר מתקשה להסתיר.

אלבוס כרסם פרוסת עוגה. תמיד אמרו שהוא דומה לאביו- שיערו היה כהה ופרוע ועניו ירוקות, והיה להם אפילו את אותו החיוך. אבל פניו היו פנייה של ג'יני- האף הקטן והמנומש, עצמות הלחיים הגבוהות, הצוואר העדין.

הארי התיישב מול השולחן אך לא השתתף בשיחה. נראה שאיש מהשלושה לא ידע על ביקורו המסתורי של רון בבית, והוא לא התכוון לספר על כך לאיש.

אבל האם ביקר שם באמת? אולי היה זה רק חלום טרוף שהביאה אליו השינה במיטתה של ג'יני?

הוא ניסה להיזכר בהבל פיו של רון, בתחושת זקנו הדוקרני כנגד ידיו, כנגד הפצע הקטן שבאגודלו, וכנגד פניו. הזיכרונות היו מעורפלים משכרות.

זה היה יום ראשון אפור וקודר, מל,ווה בממטרים קלילים אך דחופים של גשם. צינה בלתי פוסקת תקפה אותו, והוא לא הצליח להתחמם. זה היה יום אידיאלי לשקוע בו בדיכאון.

הוא לא ידע האם זה סימן טוב או רע, אבל כל מה שרצה היה להיכנס למיטה שלו, ולא לצאת יותר.

 

 


 

תגובות

עצוב! · 25.01.2012 · פורסם על ידי :אמההרמיוני
זה ממש ממש ממש עצוב אני בכיתי!

השארת אותי בלי מילים... · 25.02.2012 · פורסם על ידי :Miss Manson
זה הפאנפיק הכי טוב שקראתי

אוי לא · 21.04.2012 · פורסם על ידי :פוטר לילי
אין מילים לתאר כמה זה עצוב אני לא יכולה להפסיק לבכות

האגודה מאדיפה להישאר אולמנית · 06.08.2012 · פורסם על ידי :צ'יין פוטר
יואו עצוב!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
מהמם!

וואו. · 09.08.2012 · פורסם על ידי :~BananaGirl~

במקום התגובה הקודמת שנשלחה לפני הזמן · 09.08.2012 · פורסם על ידי :~BananaGirl~
וואו. זה פשוט מדהים !!
את חשבת על כל זה ?! את כותבת פשוט מדהים !!!
באמת, אני בלי מילים.
אין מילים להביע את הערכתי אלייך.

ואוו · 26.08.2012 · פורסם על ידי :adidash
אין לי מילים לתאר את זה אני בכיתי כשקארתי את זה !!

מרגש · 09.01.2013 · פורסם על ידי :הגר צסרסקי
מהמם לא קראתי פאנפיק כל כך טוב

מדהים! · 27.06.2013 · פורסם על ידי :Together we are one
פאנפיק מעורר השראה (בכתיבה כמובן..חח).
הכתיבה מדהימה, הכי טובה שקראתי, אין לי מילים, הפיקצר הוא מושלם!
אני כמובן מקווה שזה לא באמת מה שקרה אחרי האפילוג, אבל זה היה מדהים..
את מדהימה:)

וואו!!! · 19.10.2013 · פורסם על ידי :הרמיוני האחת והיחידה XD
אינלי משהו אחר להגיד!!!
פשוט פאנפיק מושלם.
אני ישבתי מרותקת למסך...
וממש בכיתי בסוף!!!

אהאהאהאהאה! · 18.01.2014 · פורסם על ידי :נימפלורה לסטריינג'
זה מהמם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

יפה · 05.06.2014 · פורסם על ידי :כריסטינה פלין
אבל לא הטעם שלי

וואו!!!!! מדהים!!! · 26.08.2014 · פורסם על ידי :ברי (הרמיוני) פוטר
את תמיד מותירה אותי ללא מילים, עם תחושה מוזרה כזו בבטן, אחרי כל פאנפיק שלך שאני קוראת.
היו רגעים בפיקצר הזה שהרגשתי ממש את הדמעות בעיניים.
את כותבת מדהים, ויש לך כישרון גדול!

וואו!! · 06.07.2015 · פורסם על ידי :Ella Zoldyck
זה פשוט מהמם!!!
יש מצב שתכתבי אחד על רון והארי שהם היו בני 16 או 15?

וואווו · 05.12.2016 · פורסם על ידי :Merrick Hanna
השארת אותי פעורת פה...

Created By Tomer
eXTReMe Tracker


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
35023 18902 38553 35567


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | כיסא פנוי | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס
טיול לגאורגיה

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2016 - 2007