טומי וטינה

כל הזכויות של הפאנפיק שמורות לג'יי קיי רולינג שבראה את עולם הקוסמים ואת הדמויות בספרי הארי פוטר. אין ברצוני להרוויח שום רווח כספי מפאנפיק זה. מצטערת מראש אם יש אי-דיוקים.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

טומי היה הילד הכי פחות מקובל בגן. הוא היה נמוך קומה ביחס אל שאר הילדים, ותמיד קרו דברים מוזרים לאנשים ששהו בקרבתו. הגננת הקודמת, גברת פיטריס, עזבה לאחר שהדפים במשרד שלה רקדו מסביב לרגליה, והיא השתגעה. לכל הילדים סיפרו שהיא יצאה לחופשה, אבל טומי ידע שהיא השתגעה. כילד קטן הוא כבר ידע לנתח את האנשים בסביבתו ולהבין את כוונתם הנסתרת מתחת למעטה המילים. לחברים המעטים שכן היו לו, הוא גרם מבלי להניף את ידו לפציעות וחבולות בגופם כאשר אמרו דבר אחד שלא מצא חן בעיניו. כעבור יום הם כבר לא היו חברים שלו.

כך, טומי נותר לבדו. הילד הקטן פיתח מעטה של קשיחות שכיסה כל טיפת רגש שהייתה בליבו. הוא הבין שרק באיומים יוכל לבנות קבוצה של חברים שיהיו מספיק נאמנים אליו. הוא גם היה אחד הילדים היחידים בגן ללא הורים, ולכן שהה בו כמו בבית יתומים. כל צהריים, כאשר ההורים של שאר ילדי הגן הגיעו לאסוף את ילדיהם, ג'יימי, הילד המקובל ביותר היה הולך לפינה בה ישב טומי.

"טום" הוא טעם את השם בלגלוג על לשונו, "איפה ההורים שלך?"

טומי שתק, כמובן - יודע כבר מראש מה ג'יימי עומד לומר בטקס היומי שלו.

"אה, נזכרתי. אין לך!" הוא צחק כאילו סיפר בדיחה מוצלחת במיוחד וחיוך התפרש על פניו. 

טומי בדרך כלל לא שם לב לשאר ילדי הגן, אבל יום אחד הוא הבחין בילדה קטנה שהצטרפה לקבוצת היתומים שנותרו בגן בלילה. היה לה שיער אדמוני מתולתל שהסתלסל סביב פניה וקיפצץ בכל פעם שצחקה, ועינייה הירוקות היו נראות כמו אבן אזמרגד בוהקת.

במהלך לא אופייני, טומי צעד לכיוונה בזמן שעמדה במבוכה במרכז החדר. הוא בקושי ידע מה להגיד - היא הייתה כל כך יפה בעיניו הקטנות של הילד בן ה7. היא הפילה את כל החומות שבנה. היא חשפה את נפשו הרגישה מתחת למעטה האטום. היא-

"קוראים לי טינה". היא אמרה בביישנות והושיטה את ידה ללחיצתו של טומי.

"טינה…" הוא מלמל את השם, כאילו מנסה לדמיין את שמותיהם ביחד. "קוראים לי טומי", הוא הוסיף בתגובה למבטה המובך. 

מאז הם היו בלתי-נפרדים. טינה לא נרתעה ממוזרותו של טומי, וגם הדברים המוזרים שקרו לאחרים בסביבתו מעולם לא קרו לה. למרות זאת, בכל רגע שבו הם שהו ביחד חשש טומי שיקרה לה משהו, כאילו הקללה הנוראית שלו תחזור.

הוא לא הפך מקובל יותר בזכות חברותו עם טינה: בכלל לא. למעשה, הלעג של ג'יימי המתנשא רק גבר בכל פעם שראה אותם יחד. אבל לטינה, לא היה אכפת. היא התעלמה ממנו כמו שטומי מעולם לא היה מסוגל. 

טומי כבר לא הרגיש לבד יותר. הוא שיחק עם טינה, הוא דיבר איתה, אבל רק דבר אחד הוא לא היה מסוגל לעשות: הוא מעולם לא אמר לה איך הוא באמת הרגיש כלפיה, כי פחד שהידידות המדהימה שלהם תתפורר.

בוקר אחד טינה סיפרה לטומי שהיא צריכה ללכת. היא אמרה לו שהאפוטרופוסים שלה חזרו, והיא תעבור לגור איתם ולא תצטרך יותר את בית היתומים. טומי היה עצוב - הוא כמעט בכה, עד שטינה הוסיפה שהיא תקפיד לבוא לבקר.

"אנחנו נשמור על קשר" היא הבטיחה לו.

טומי הנהן, אבל בתוכו הוא כבר הרגיש את המחנק בגרון. הוא לא יכל לדמיין שהוא חוזר לימים בהם הוא יהיה שוב לבד, חסר חברים וגם חסר אהבה.

"טינה…" הוא מלמל בשקט וברח משם.

אך היא קיימה את הבטחתה. טומי שבור הלב נשאר לבד בבית היתומים, אבל פעם בחודש זכה לפגוש את טינה, לצפות בעיניה הירוקות ולצחוק איתה. בכל פעם הוא דמיין איך יצהיר בפניה שהוא אוהב אותה, איך יברח מבית היתומים בכדי שיוכלו להיות ביחד… אבל הוא מעולם לא עשה את זה.

יום אחד, הגננת קראה לטומי. היא הושיבה אותו בכיסא מולה, והתחילה לדבר ברצינות.

"טומי. אני יודעת שזה יהיה לך קשה, אבל אני בטוחה שאתה מספיק מבוגר כדי להתמודד עם זה." היא פתחה ואמרה, וטומי כבר נרתע, תוהה אם הוא בכלל רוצה לשמוע את המשך דבריה. "טינה… היא… נפטרה בתאונת דרכים מצערת." היא סיימה.

טומי לא ידע מה לומר. הוא לא בכה… הוא פשוט- התקשה להאמין בזה. הוא לא האמין שלא ישמע אותה שוב צוחקת, הוא לא האמין שלא יצפה בתלתליה האדמוניים. הוא פשוט ישב שם, משותק.

הדמעות שהחניק במשך כל היום התפרצו בלילה. הוא בכה וצרח, נשבע שלא יתן לאף אחד לעולם להתקרב אליו במידה כזאת כדי שלא יאלץ לחוות שוב את הכאב הזה.

כעבור המון שנים, טומי עדיין חשב על המקרה הזה. הוא לא נתן לאף אחד לקרוא לו יותר טומי, מחשש שיזכיר לו את כאב הלב הראשון שלו. למען האמת, בתקופה הזו כמעט ולא מבטאים את שמו. כי מי שעושה את זה….

"מת." אמר בצחקוק מרושע לעצמו לורד וולדמורט.

~~~~~~~~~~~~~

כן, כן, אני יודעת שזה היה סופר צפוי וגם לא ממש קאנוני. אה, וגם נדוש - אבל אני למרות זאת מפרסמת את זה כי היה לי ממש כיף לכתוב את זה וחשבתי שאולי אנשים אחרי יהנו מזה גם.