בלאגן בין מימדי

היה זה בוקר יפה. קרני השמש הציצו מבעד לעננים הלבנים, והשמיים הכחולים נראו כאילו שום דבר לא יכול להשתבש. לבשתי ג'ינס וחולצת טריקו, והתהלכתי ברחובות תל אביב, מביטה בחלונות ראווה של החנויות. נעצרתי כשהבטתי בהשתקפותי בזגוגית: דבר מה היה מוזר. החולצה שלי היתה כתומה זוהרת, והכיתוב "מחנה החצויים" ניבט ממנה באותיות שחורות בולטות. מה?

מיששתי את כיסיי במכנסי הג'ינס ומצאתי שם עט דיו שחור, ושיחקתי בו באצבעותי עד שהפקק נפל. חרב עצומה נפרשה, ומצאתי את ידי אוחזות בה בגמלוניות מונעות ממנה בשניה האחרונה לשסף לי את הגרון. התיישבתי על לבנה בצד הדרך, מנסה להבין את המצב. כשאני חושבת על זה - מה אני עושה כאן בכלל?

שמעתי צעקה מתוך אחד הרחובות הקטנים, ולמרות שמוחי ניסה למנוע את זה, רגליי מיהרו אל האיזור. מצאתי שם שני אנשים אוחזים מקלות דמויי שרביטים, מכוונים קללות בשלל גוונים זה אל עבר זה. מישהו דחף לי מקל כזה ליד, ואין לי מושג למה, כיוונתי אותו אל אחד האנשים וצעקתי משהו שנשמע כמו "אקספליארמוס!"

ביד השניה לקחתי את החרב עט ונלחמתי עם מפלצת עם שלושה ראשים, כאשר הבחנתי לפתע בקצה הסמטה במישהי מאוד מוכרת. היה לה שיער חום-אדמוני חלק, והיא החזיקה ביד אחת כמה ספרים וביד השניה השתמשה כדי לגרור נער לידה בעודה צועקת "דן, אנחנו נאחר!". איימי קהיל.

מיהרתי לרוץ אליה, כי, זה מה שכל אחד היה עושה בזמן קרב כשהוא מבחין בדמות האהובה עליו, נוטשת את המפלצת לרדוף אחרי ואת שני האנשים לחוץ איתה בתקווה לקבל את השרביטים שלהם בחזרה. 

במהלך ריצתי, הבחנתי בנערה עם שיער בלונדיני ושתי כנפיים אוחזת כמה ספרים ורודפת אחרי איימי בריחוף. אוקיי, ייאי. אלכס ביילי. שיניתי את כיוון ריצתי לעברה וצעקתי לה משהו שנשמע כמו "היי, אלכס" (כי אני מקורית) והיא עצרה את ריצתה אחרי איימי כדי לנחות על הרצפה בדיוק לידי.

אני לא הפסקתי לרוץ מחשש להיתפס על ידי כל האנשים שרדפו אחרי, עד ששמעתי קריאה שהלכה והתחזקה, והתחלתי לרוץ מהר יותר לכיוון ממנו הגיע הקול.

"אין מימדים! אין מימדים", הוא קרא. 

לא ממש הבנתי את פשר הקריאה אז התאמצתי להקשיב, עד שהקול נעשה חלק וברור יותר: "N מימדים, כל קורדינאטה כוללת מספר למימד אחד, אז דמיינו N קורדינטאות במרחב עם N מימדים!"

קפצתי ממקומי בבהלה ופקחתי את העיניים, מגלה שהכל היה רק עוד חלום. מצאתי את עצמי יושבת על כסא עץ מסתובב בחדר שלי, ידי שעונות על השולחן ומולי, המורה שלי בשיעור מתמטיקה מסיים לדבר על וקטורים במרחב. שפשפתי את עיניי וקיוויתי שזה לא קרה כרגע. המורה סגר את הזום, ונאנחתי.

אולי אין לי בלאגן בין-מימדי במציאות, אבל לחלוטין עומד להיות לי אחד כזה בשיעורי הבית.