מסדר הרוכבים חוזר (מחפשת שם יותר טוב)

הערות:

1) אני מאוד אוהבת לקרוא פאנפיקים מצחיקים וכל הכבוד למי שכות ב פאנפיק כזה. הייתי שמחה לכתוב גם אחד ולתת לכם את התענוג הזה אבל למרבה הצער לא ניחנתי בכישרון להצחיק אנשים. מי שמחפש בדיחות מצחיקות שלא יבזבז כאן את זמנו וילך לפאנפיק אחר.

2) אאאאיייןןןןןןן רומנטיקה בפאנפיק גם אם לפעמים נראה שיש. לא להת בלבל!

3) פאנפיק ראשון שלי אז אשמח לתגובות.

נכנסתי לבית- אם אפשר לקרוא לחדר קטנטן בפרברי העיר בית- שלי ושל בוני, מותשת ועייפה מיום עבודה ארוך.

"בוא, בוני," קראתי לאחי המתוק בן ה-11. "יש לי היום הפתעה בשבילך."

אין תגובה. הבטתי סביבי. החדר ריק. נבהלתי.

אולי חטפו אותו? אין סיכוי. כל השכונה מכירה אותי ויודעת שממני יקבלו רק חובות. אולי הוא לא הצליח למצוא את הדרך הביתה מהבית של הלן, האישה שלימדה אותו לקרוא ולכתוב?

אולי הוא נדרס על ידי מרכבת סוסים? זה באמת יכול להיות.או שתפסו אותו החיילים בשוק שגילו שהוא זה שגנב את הטבעת מסוחר התכשיטים?

עצמתי את עיני. רק לא זה. לקחתי נשימה עמוקה וניסיתי להרגיע את עצמי, ללא הרבה הצלחה.

רצתי להלן ושאלתי אותה אם היא יודעת איפה הוא. היא ענתה לי בתמיהה שלאחר הלימוד יצא לכיוון ביתו, כמו בכל יום, ואז שאלה אותי מה קרה.

"בוני נעלם!" עניתי. ואז נאנחתי כשתקפה אותי תחושת דז'ה וו. "הוא שוב עושה את זה, נכון?" שאלתי אותה בייאוש מדומה.

מאז שהיה בן 7 חיפש בוני ואף מצא דרכים להעניש אותי כשסירבתי לבקשותיו. הנפוצה שבדרכים אלו הייתה להיעלם ללילה ולהדאיג אותי עד מוות, ולחזור כשאני ישנה. בבוקר כשמצאתי אותו תמיד ניסית לכעוס עליו, והוא מיהר להעלות על פניו המתוקים הבעה מלאכית. "בסך הכל יצאתי לטיול לילי קצר," אמר תמיד.

הלן הנהנה. "הוא שובב קטן, לא?" שאלה בצחוק כבוש. נאלצתי להסכים איתה. "אז מה עשית הפעם?" שאלה.נזכרתי בשיחה שניהלנו אתמול.

"אז מה עשית היום?" שאלתי את בוני.

הוא חייך. "השגתי לך מתנה," אמר.

"מתנה?" שאלתי בחשד. "איזו מתנה? ואיך השגת אותה?" לי ולמתנות של בוני הייתה מסורת ארוכה של יריבות.

הוא הוציא מכיסו טבעת זהב עדינה, שאבן חן אדומה משובצת בה.

 נעצתי בו מבט המום. זה היה כבר הרבה מעל כמה פירות טעימים לקינוח. זה היה תכשיט זהב משובץ. זה-היה-תכשיט-זהב-משובץ!

"בוני! אמרתי בזעזוע. "זה יקר!"

הוא נעץ בי מבט זועף. "אז מה?" שאל במרמור. "לא מגיעה לך מתנה יקרה?"

"מאיפה זה?" שאלתי.

"אם אני אגיד לך, את תענדי את הטבעת?" שאל בערמומיות. אבל לא נפלתי למלכודת שלו בכזו קלות.

"תגיד לי תכף ומיד איפה השגת את זה, או שמחר אתה לא יוצא מהבית," אמרתי לו. הוא נאנח. "מסוחר תכשיטים בשוק," אמר בהכנעה.

"אתה תלך אליו מחר ביחד איתי אחרי שאחזור מהעבודה, ותחזיר לו את הטבעת בלי שהוא ישים לב. ברור?"

"ברור, בתאני."

נאנחתי בליבי. למה דווקא אני צריכה לחנך את הילד השובב והמקסים הזה? "בתאני?"

"כן, בוני?"

"למה אנחנו לא גרים במגורי המשרתים בארמון?" שאל. "אם נגור שם נוכל למכור את החדר הזה."

ניסיתי להדחיק את הכעס ואת הקוצר רוח שעוררה בי השאלה.

"כי אני לא מוכנה, בשום פנים ואופן, לאפשר לך לגור בארמון." אמרתי לו בחוסר סבלנות. "ומה שעשית היום לא מעודד אותי לשנות את ההחלטה."

הבעת כמיהה הופיעה על פניו. "מה שהייתי יכול לעשות שם," מלמל. "כל כך הרבה תעלולים אפשריים..."

"בדיוק על זה אני מדברת," אמרתי לו.

"כמו תמיד" עניתי להלן. "הוא רוצה לעבור לארמון." היא חייכה. "הוא בהחלט יכול להיות נודניק כשהוא רוצה," אמרה. הסכמתי איתה.

למחרת התעוררתי בזריחה, כמו בכל בוקר, ומצאתי לידי את... נחשו מי? צדקתם. את בוני.

"איפה היית?" שאלתי אותו. הוא חייך. "בסך הכל יצאתי לטיול לילי קצר," אמר בתמימות מזויפת.

נקרעתי בין הרצון לתת לו סטירה לבין הדחף לחבק אותו וללטף את תלתליו הזהובים.

"כמובן," הסכמתי איתו. "אני בטוחה שמאוד נהנית לשוטט בין הבתים שאתה מכיר טוב כל כך," אמרתי בציניות. רעיון מפחיד עלה במוחי. "לא יצאת מהאזורים הבטוחים נכון?"

הוא בחן את ציפורניו "מובן שלא," אמר בחוסר כנות.

הזדעזעתי. "בוני, זה מסוכן! מסתובבים שם טיפוסים ממש גרועים,"

בוני לא הרים את מבטו. "כבר אמרתי שלא יצאתי מהאזורים הבטוחים,"אמר.

הייתה לי הרגשה שהוא משקר, אבל הנחתי לעניין.