המרדף

פסיפיקה שוב רצה במהירות. זו הפעם השנייה שהיא עושה את זה ביומיים האחרונים, וכנראה גם בכל חייה. ובשתי הפעמים זה היה בשביל אותו בן אדם. 

הכל התחיל יומיים לפני כן…

"בוקר טוב אחי" דיפר שמע את קולה של מייבל. הוא התיישב על המיטה ושפשף את עיניו, מייבל כבר הייתה לבושה בסוודר חדש והסתכלה עליו מקצה החדר. "אני יוצאת לגרנדה וקנדי, אל תחפש אותי!" היא קראה ורצה למטה במדרגות. 

דיפר נאנח, עם כל כמה שהוא אוהב את אחותו לפעמים היא קצת מתישה. הוא ירד למטה ואכל דגני בוקר. "היי ילד!" הוא שמע את הקול הצרוד של סטאן, "חדשות טובות! הבקתה סגורה היום אז יהיה לך קצת חופש!" 

זה עודד את מצב רוחו, והוא ניסה לחשוב לאן לצאת. הוא החליט בסוף סתם לצאת להסתובב בעיקר ולקוות שמשהו מוזר ינחת מהשמיים. הוא לא ידע כמה ציפיותיו עומדות להתגשם…

פסיפיקה התעוררה כרגיל בשש וחצי עם השעון המעורר שלה. בשש וארבעים היא כבר הייתה לבושה, ובשש וחמישים היא הגיעה לשולחן האוכל בדיוק ביחד עם הוריה. בשבע וחצי לאחר ארוחת הבוקר היא הלכה לשיעור הסייף שלה. 

כשסוף כל סוף נגמר השיעור בשמונה ורבע בדיוק, היא הלכה לשתות כוס מים. בדרכה היא הציצה מהחלון בקומה השנייה וראתה את העיירה מתעוררת לחיים. היא אזרה קצת אומץ והלכה לבקש מאמה שתסכים לה לצאת פעם אחת בכל 12 שנותיה. 

להפתעתה הרבה אמה מסכימה לשם שינוי בתירוץ ש'היא ואבא של פסיפיקה בכל מקרה רצו קצת שקט'. פסיפיקה לא היססה לרגע וקפצה על המציאה. היא ארזה תיק בזריזות ויצאה להסתובב בעיר ולראות קצת מה הולך מסביב בתקווה שלא יפול עליה שום דבר מהשמיים…