הארי פוטר והנסיכה הלבנה

בס"ד

ויתור זכויות לרולינג

הפאנפיק הזה קורה בעולם מקביל בו אין קוסמים ואין קסם – כולם מוגלגים. והארי, רון והרמיוני, מתגלגלים למקומות קצת אחרים בחיים...

הרכב המסחרי הגדול נעצר בחריקת בלמים בסמטה החשוכה. אפילו הירח לא זרח הלילה.

דלת הרכב נפתחה בחבטה ושלושה רעולי פנים יצאו ממנו. הם היו מכוסים בשחור מכף רגל ועד ראש, מלבד חורים לעיניים ולפה.

הם התקדמו בהליכה חפוזה עד שהגיעו אל אחד הבניינים, מולם דלת שחורה וכבדה.

"מנוטרל?" שאל אחד מהם.

קול קליק נשמע מכיוון הדלת.

"מנוטרל," ענה לו קול נשי דרך האוזנייה אותה ענד. למעשה, לכל אחד מאותם רעולי פנים הייתה אוזניה, וכולם שמעו בה את אותו הדבר.

אותו שואל ניגש לדלת וניסה למשוך אותה. הוא הזיז את הידית ונאנק, אך לא קרה דבר.

"תנסה לצד השני," הציעה אחת מאותם שלושה רעולי פנים, "תנסה לדחוף."

"מה לדחוף, ג'יני? את ראית את המבנה של הצירים? זו דלת שצריך למשוך!"

"אתם בפנים?" שאלה שוב הבחורה באוזניה.

"הרמיוני, לא קורה כלום! בטוחה שניטרלת?" הנאנק שאל.

הרמיוני, שהייתה מוקפת במסכים ומקלדות בחדר החשוך בו ישבה, הקלידה במרץ והביטה לצגים השונים בדאגה. "מערכת האבטחה שלהם לא כזו מורכבת," היא אמרה, והם שמעו אותה משום שענדה אוזניות קשת אליהן היה מחובר מיקרופון. "המנעול האלקטרוני של הדלת מנוטרל בוודאות. תבדקו אם יש מנעול מכני."

"מה מכני עכשיו, מה?" התלונן ההוא עם הדלת. רעול הפנים השלישי טפח על כתפו בעדינות. "רון, הרשה לי," הוא ביקש.

רון נסוג מהדלת, מותיר לרעול הפנים השלישי את הגישה. רעול הפנים השלישי הוציא סיכת ביטחון והכניס אותה לתוך חור המנעול. תוך שניות מעטות וכמה קרקושים, הדלת נפתחה בקול קליק נוסף.

"הארי, אתה גאון," בירך רון, והשלושה נכנסו.

"אנחנו בפנים!" עדכן רון כשג'יני סגרה את הדלת מאחוריהם.

"מעולה. מערכת האזעקה שלהם מאפשרת להיכבות לזמן מוגבל, כך שיש לכם ארבעים דקות מעכשיו לפני שהאזעקה חוזרת או שזה קורא אוטומטית למשטרה."

הארי החניק נשימה בהולה, אבל רון מיהר להרגיע אותו. "אל תדאג, זה בול לפי התוכנית. צפינו את זה מראש. לאן עכשיו?"

תוך מספר נקישות מקלדת נוספות, הרמיוני התחברה למצלמות האבטחה של המקום בו היו. "שמאלה, אבל תיזהרו מהפטרול בגזרה 7. השומרים שם פעילים מהרגיל."

"קיבלנו," ענה רון, ושלושתם התגנבו שמאלה במסדרון האפל.

"עצרו!" הרמיוני קראה פתאום ורון נעתר במקומו. ג'יני התנגשה ברון, והארי התנגש בג'יני.

"מה קרה?" לחש לה רון.

"מאבטח בדיוק עבר מוכלם. תתקדמו לאט יותר," היא ביקשה.

"אבל יש לנו רק ארבעים דקות!" רון הזכיר לה.

"שלושים ושבע," תיקנה אותו הרמיוני, "עכשיו זה כבר שלושים ושש, וחמישים וארבע שניות."

רון סינן קללה חרישית. "טוב, בואו," הוא אמר, "לא משנה כמה יוקרתי ומאובטח המוזיאון הזה, אין שום דבר שלא הצלחנו לפרוץ אליו."

וזה אכן היה מוזיאון יוקרתי ומאובטח. הייתי מפריז בתיאורים על המוצגים המפוארים שלו, או על מערכת האבטחה המשוכללת שלו, אבל אז זמנם המוגבל של הארי, רון וג'יני היה תם והם לא היו מספיקים לגנוב את מה שבאו לגנוב שם.

"ימינה, בזהירות," הדריכה אותם הרמיוני, "ועכשיו ישר... לא בפנייה הזאת... כן, כאן לפנות!"

"לאן?" רון שאל. הם הגיעו לצומת T שהוא לא זיהה מהמפות.

"אה, אההה, שמאלה!" הרמיוני ענתה במהירות, "אה, לא! לא! ימינה!"

אבל זה היה מאוחר מדי. רון, הארי וג'יני פנו ונתקלו פנים מול פנים במאבטח. אלא שלמזלם הוא נמנם בכיסא עליו ישב.

"אוקיי, שקט מוחלט," רון לחש, "ותדרכו בדיוק איפה שאני דורך."

הוא התגנב, והארי וג'יני מתגנבים מאחוריו בדממה, נזהרים שלא להשמיע קול.

"איך הם?" נשמע קול מאחורי הרמיוני, "הסתבכו? סיבכת אותם?"

"זה בסדר, הם מסתדרים," הרמיוני ענתה לו.

"מה, לא הפנית אותם לפנייה לא נכונה?" הקול שאל אותה.

"הם נחלצים מזה, נוויל. הכל בסדר. באמת."

"אוף..." הוא רטן.

"מה? אתה כועס שהכל בסדר?" היא תמהה.

"לא, אני כועס על זה שאני הנהג."

הרמיוני נאנחה. "נוויל, דיברנו על זה כבר. כל אחד תורם לפי יכולתו. אין זמן לנהל את הדיון הזה באמצע פעולה!"

"הייתי יכול לעשות יותר אם הייתי בכיסא שלך, או אם הייתי שם בפנים..." נוויל רטן.

"אפשר שקט כבר?!" רון צעק.

והעיר את השומר.

הוא הביט בשלושת השודדים בעיניים פקוחות לרווחה, וכיוון לעברם את האקדח. "מי אתם?!" הוא זעק.

"אנחנו?" רון שאל.

"אתה רואה פה עוד מישהו?" המאבטח שאל ולא הוריד מהם את האקדח.

"אנחנו... אממ.. אנחנו..." רון חשב, "ג'יני, תגידי לנו מי אנחנו."

"אנחנו, כמובן! אנחנו..." ג'יני גמגמה, "אנחנו המנקים!"

"מנקים?" המאבטח שאל, "אה, אוקיי. לא, רגע! לא אוקיי! מנקים לא נראים ככה! מי אתם?!"

"אנחנו שודדים," הארי ענה לבסוף.

"איזה אידיוט," הרמיוני קראה דרך האוזניה.

"מי אידיוט?" נוויל צעק ממושב הנהג, "הכל בסדר שם?"

"שתוק, נוויל!" הרמיוני צעקה לעברו.

"שודדים!" ידעתי!" השומר התרעם, "ועכשיו אני אעצור אתכם! מי שלח אתכם?!"

הארי התאמץ לקרוא מבעד למסכה את הכיתוב על הכותבת של מדי המאבטח. היה רשום שם של חברת אבטחה כלשהי. "נשלחנו על ידי..." הוא ניסה לומר. היה לו קשה לקרוא בלי המשקפיים. "נשלחנו על ידי בולדוג אבטחה."

"אהא! בולדוג אבט–" התלהב המאבטח, אבל אז קטע את עצמו. "רגע, אני בולדוג אבטחה."

"נכון מאוד, אנחנו לא שודדים אמיתיים, אנחנו רק ביקורת," הארי אילתר במהירות, "של חברת האבטחה שלך. ולפי השינה העמוקה בה היית כשהגענו, אתה נכשלת בענק בביקורת."

"אה, כן? ולמה שאאמין לכם?" המאבטח לא הוריד מהם את האקדח.

"אתה רוצה לקחת את הסיכון ולדווח עלינו, וכך להיכשל בביקורת?" הארי ענה, "תראה, גם ככה עשינו המון רעש עכשיו. אם אתה רוצה לצאת יותר טוב מהשומרים האחרים פה, כדאי לך מאוד לקוות שהם לא שמעו אותנו עכשיו. אחרת, הם כבר יהיו מוכנים לביקורת."

"מה? אה, אה, כן!" השומר ענה והוריד את אקדחו, "אני שומר טוב ועירני, והם בטח ישנים! עוד תראו!"

"תודה," הארי אמר לו והם הסתלקו משם. רק לאחר שהתרחקו כמה מסדרונות, הם העזו לדבר.

"הארי, אתה גאון!" רון החמיא לו, "אחלה כח אלתור!"

"תודה," הצטנע הארי, והם המשיכו בדרכם.

הם התקדמו ברחבי המוזיאון ועברו ליד שלל מוצגים מעניינים יותר ופחות. אלא שאף אחד מהם לא היה הסיבה לשמה הם הגיעו למוזיאון. הם חיפשו מוצג אחד ספציפי.

"אוקיי, תעצרו!" הרמיוני אמרה, "זהו! הגעתם לחדר!"

"הגענו לחדר!" הם הריעו בלחישה. "כמה זמן נשאר לנו?" שאל רון.

"עשרים וחמש דקות עד שמערכת האבטחה חוזרת," הרמיוני ענתה להם, "ואז אזעקות יתחילו להשתולל פה."

"אוקיי, עשרים וחמש דקות זה מספיק זמן," רון עודד אותם, "קדימה."

"רגע," ג'יני עצרה אותו והוציאה מכיסה חופן קמח. היא נשפה בעדינות, והקמח חשף רשת סבוכה של קרני לייזר.

"אממ... ג'יני..." רון מלמל, אבל ג'יני מיהרה להשתחל בין קרני הלייזר במגוון גלגלונים, סלטות ופליקפלאקים מרשימים, עד שנחתה בצידו השני של החדר, מול שולחן קטן וגבוה, שעליו נחה כרית. ועל הכרית, בתוך תיבת זכוכית, המתין הפריט לכבודו תוכנן השוד הזה.

"ג'יני," רון אמר לה, "שלא תביני לא נכון, זה היה מאוד מרשים, אבל מאוד לא הכרחי. האזעקות מנוטרלות."

הוא והארי חצו את החדר דרך כל קרני הלייזר ודבר לא קרה.

הם נעמדו מול השולחן ורון הוציא פנס מכיסו. הוא האיר על תיבת הזכוכית וחשף טבעת משובצת אבן חן גדולה, ועל האבן חרוט סמל מוזר של מעגל חסום במשולש שווה צלעות, שבו, כידוע, הגובה הוא גם תיכון וגם חוצה זווית. אותו גובה שהוא גם תיכון וגם חוצה זווית היה משורטט גם הוא.

"מנוטרל?" שאל רון.

נשמע קליק קטן מכיוון תיבת הזכוכית.

"מנוטרל," הרמיוני ענתה, "שימו לב להחליף את הטבעת בפיון במהירות. לחיישן יש זמן תגובה של 0.8 שניות."

"איזה פיון?" שאלה ג'יני.

"נו, הפיון," הסביר רון, "החפץ שנשים פה במקום הטבעת. כי אם לא יהיה כאן כלום, החיישן יזהה שהמוצג ריק."

"אה, איפה הוא?" ג'יני שאלה שוב.

"מה זאת אומרת? זה היה התפקיד שלך להביא אותו," רון ענה לה.

"מה פתאום, אני בכלל לא ידעתי מה זה פיון עד עכשיו," ג'יני ענתה לו, "זה בטח היה התפקיד שלך ואתה מנסה לזרוק עליי אחריות."

"מה? לא נכון!" רון השיב, "אני הייתי צריך להביא פנס! הארי, הפיון אצלך?"

"אני לא חושב..." הארי ענה.

"נו... איפה זה?" רטן רון, "אולי זה בכל זאת אצלי?"

"אממ... חבר'ה..." הרמיוני פנתה אליהם באוזנייה.

"לא עכשיו הרמיוני, איבדנו את הפיון!" רון ענה לה בעודו מפשפש בכיסיו.

"חבר'ה, זה בקשר לזה, וזה קצת דחוף..." הרמיוני המשיכה.

"נו, מה?" רון נאנח ושאל.

הרמיוני המבוהלת החזיקה בידה חתיכה חסרת צורה שהודפסה במדפסת תלת מימד כמה ימים לפני כן. "הפיון פה," היא אמרה, "מצאתי אותו מתחת לכיסא שלי."

"שיט," רטן רון, "שיט, שיט, שיט! מה עושים?"

"הרמיוני," הארי פנה אליה, "זה חיישן מסה או חיישן נפח?"

"אני יכולה לבדוק," היא אמרה, "אבל הבדיקה של החיישן תטריג את המערכת, וזה יוריד את הזמן שנותר לכם לשבע דקות."

"שבע דקות?!" רון עמד להתפחלץ, אבל הארי מיהר לשאול, "וכמה זמן ייקח לך לבדוק את זה?"

הרמיוני חשבה לרגע קט, ואז ענתה, "ארבע דקות."

"מה שמשאיר לנו..." הארי נאנח.

"מה שישאריר לכם שלוש דקות למצוא בסביבה פיון מתאים מבחינת מסה, או הנפח, להניח אותו במקום הטבעת, ולצאת מהמוזיאון. חושבים שתצליחו לעשות את זה?"

הארי, רון וג'יני החליפו מבטים. "הרמיוני, עד היום לא הצלחנו משהו?" הארי שאל בחיוך, ורון וג'יני הנהנו. כמה חבל שלא היה אפשר לראות את החיוכים בגלל המסכות.

"טוב, על החיים ועל המוות," הרמיוני נאנחה, והחלה להקליד במרץ. "המערכת שלהם לא כזו מסובכת לפריצה, אבל כל דבר כאן מטריג משהו אחר, וזה מקושר ישירות למערכת של המשטרה."

"אז תפרצי למשטרה," הציע רון.

הרמיוני גיחכה בשעה שהמשיכה להקליד. "זה ייקח את שלוש הדקות הנותרות שלכם, וזה יהיה מאוחר מדי," היא אמרה.

"אם אני הייתי שם, זה לא היה קורה," רטן נוויל.

"נוויל, לא עכשיו!" הרמיוני ציוותה עליו, "אל תבלבל אותי!"

"אוף... למה אני הנהג..." הוא התמרמר לו.

לאחר המתנה מורטת עצבים, הרמיוני אמרה, "נפח! נפח! זה גלאי נפח! מהר, יש לכם שתי דקות וחמישים ושבע שניות!"

"נפח! אוקיי," רון אמר, "נפח. אנחנו רק צריכים ללמצוא משהו בגודל של הטבעת הזאת. זה לא כזה קשה."

ג'יני נגעה קלות בתיבת הזכוכית. "מנוטרל, נכון?"

"מנוטרל, מנוטרל," הרמיוני אישרה, "ניטרלתי את זה כבר קודם. למה? מצאתם פיון?"

"לא," ג'יני ענתה.

"אז למה את רוצה להרים כבר את התיבה?" הרמיוני שאלה אותה.

ג'יני חייכה לעצמה בסיפוק. "כי אנחנו בדיוק עומדים למצוא פיון," היא ענתה, הרימה את תיבת הזכוכית והטיחה אותה בכוח על הרצפה.

"ג'יני, לא! מה את עושה?!" רון צעק.

"שששש.... ישמעו אותך!" ג'יני לחשה לו.

"אם לא שמעו כבר את הזכוכית הנשברת! למה עשית את זה?!" הוא הזדעק.

ג'יני הרימה שבר זכוכית שהיה בגודל של הטבעת. "כי בדיוק מצאתי פיון," היא אמרה, "כמה זמן החילוף צריך לקחת?"

"0.8 שניות," הרמיוני ענתה, "ותמהרו."

ג'יני לקחה נשימה עמוקה, נגעה בטבעת, החזיקה בעוז את שבר הזכוכית –

ואז פלטה "איי!" קטן, "הזכוכית דקרה אותי!"

"אז מה, תחליפי כבר! נו!" רון צעק עליה.

"לא!" הארי מיד אמר, "דם זה ראיות. עד עכשיו לא עלו עלינו, ואנחנו לא רוצים שעכשיו יתחילו."

הארי קרע פיסת בד מהמסכה שלו וחבש בזריזות את אצבעה של ג'יני. "זה לא יעצור את הדימום," הוא הסביר, "אבל זה יחזיק מעמד עד שנצא מכאן. וזה ימנע מדם לטפטף על הרצפה ולהשאיר DNA."

"טוב, אפשר להחליף כבר?!" רון צעק, וקולות מרוחקים של מאבטחים מבוהלים נשמעו ברקע.

"שיט. הרמיוני, כמה זמן יש לנו?"

"דקה וחמישים שניות," הרמיוני ענתה, "אבל השומרים שמעו את הזכוכית המתנפצת ואת הצעקות שלכם."

ג'יני הרימה את ידה החבושה ואת הפיון, עצרה את נשימתה, והחליפה אותו בזריזות עם הטבעת. "טוב, את האזעקה הזאת לא הפעלנו," היא התנחמה.

"עכשיו מהר, מהר, לצאת!" רון זירז אותם, אבל הרמיוני עצרה אותם. "אתם לא יכולים לצאת מאיפה שנכנסתם. השומרים כבר הבינו שיש פרצה, והם הלכו ישר לדלת האחורית."

"אז מאיפה נצא? איפה פנוי?" הארי שאל.

הרמיוני זרקה את מצלמות האבטחה בקדחתנות, ואז היא חייכה בסיפוק. "נוויל," היא קראה לעברו, "עכשיו זה המאני טיים שלך. עכשיו תרגיש משמעותי. סע לכניסה הראשית של המוזיאון! כל השומרים הלכו משם לכניסה האחורית!"

"נוסע!" נוויל מיד ענה, העביר הילוך ולחץ בעוז על דוושת הגז. הרכב המסחרי יצא מהסמטה בדיוק כשהדלת האחורית נפתחה וקבוצת שומרים יצאה ממנה, מחפשת בדיוק את אותו רכב.

"לכניסה הראשית! קדימה, יש לכם פחות מדקה!" הרמיוני זירזה אותם.

"איך מגיעים לשם?" רון שאל.

"פשוט תתחיל לרוץ!" הרמיוני פקדה, ורון, ג'יני והארי עשו כדבריה.

"ימינה!" הרמיוני כיוונה אותם, "ישר! עוד טיפה, כן! שוב ימינה! ושמאלה!"

"כן, אני רואה!" רון התלהב, "אני רואה את דלת הכניסה!"

"יופי! אנחנו שם, מחכים לכם!" הרמיוני עודדה אותם, כשנוויל פתח את הדלת בשבילם מראש וחזר למושב הנהג.

"כמה זמן נשאר לנו?!" הארי צעק כשהיו מטרים ספורים מהדלת.

סירנות מחרישות אוזניים נשמעו פתאום, יחד עם הבהובים אדומים בכל פינה.

"אוקיי, אז אין לנו...." הארי ענה לעצמו, "לא נורא, הם ידעו שאנחנו כאן עוד קודם."

"אוי לא," ג'יני אמרה פתאום בעודם ממשיכים לרוץ.

"מה אוי לא?" רון שאל, ואז הבחין במה שג'יני הבחינה – סורגים צונחים מלמעלה ועומדים להפריד בינם ובין היציאה הראשית.

"בגלל זה המאבטחים לא שמרו על היציאה הזאת," רון הניח, "הם ידעו על הסורגים! מהר, בזריזות!"

נראה שהמירוץ בינם לבין הסורגים האיטיים היה צמוד, עד שבשנייה האחרונה הם הצליחו להשתחל מתחת לסורגים ולצאת אל החופש. הם דהרו לתוך הרכב המסחרי שהחל לנסוע מיד, והם סגרו את הדלת בעודו נוסע.

"עשינו את זה!" רון הריע והוריד את המסכה. ג'יני והארי מיהרו לעשות כמוהו, וג'יני הוציאה מכיסה את הטבעת הנכספת. הם הצליחו.

"כל הכבוד," החמיא להם המפעיל שלהם במרתף הסודי בו שכנו.

"תודה, פרופסור!" רון ענה לו, "ביחד אנחנו צוות מנצח! הרמיוני על ההאקינג," הרמיוני הנהנה בבושה, "ג'יני על האומץ," ג'יני חייכה, "אני על האסטרטגיה, הארי על האלתורים," הארי הרכין ראשו בביישנות, "ונוויל הנהג."

"למה אני נהג?" נוויל רטן.

"עזוב את זה עכשיו," המפעיל הפרופסור אמר, "העיקר שהצלחנו! כולם ביחד, שלוש, ארבע ו־"

"צבא דמבלדור!" הם הריעו ומחאו כפיים.

ג'יני התנערה פתאום. "רגע," היא אמרה.

"הממ? יש בעיה?" המפעיל שלהם שאל אותה.

"אנחנו צבא דמבלדור," היא אמרה פתאום.

"נכון," אישר המפעיל.

"כי אתה דמבלדור," ג'יני אמרה לו.

"עד כאן אין חדש," הוא אישר בחיוך.

"ואני ג'יני," היא המשיכה, "ואתם הארי, רון, הרמיוני ונוויל."

"נו?" שאלו כולם.

"לא חסר מישהו? או מישהי?" היא שאלה.

"מה? למה שמישהו או מישהי יהיו חסרים?" שאלה הרמיוני.

"לא יודעת, צבא דמבלדור... מרגיש לי חסר, לא?" ג'יני שאלה, "מה אתה חושב, הארי?"

הארי סקר במבטו את הנוכחים: הוא – הארי, רון, הרמיוני, נוויל, ג'יני...

"לונ..." הוא החל לומר, וג'יני זקפה גבה בהפתעה.

"לונ... לא נראה לי," הוא אמר לבסוף.

"מוזר," ג'יני העירה.

"מה?" הוא שאל.

"הייתי בטוחה שאתה עומד לומר משהו אחר," היא המשיכה בחשדנות. הארי באמת לא הבין מה היא רוצה ממנו.

"טוב, חברים לעבודה," דמבלדור ספק כפיים, "הדבר הבא שאני צריך שנשדוד הוא חפץ יקר ערך. הוא מסתתר באחוזה של משפחה עשירה ומיוחסת – משפחת מאלפוי."

"אווו," הרמיוני התמוגגה, "איך אני אוהבת אחוזות. מה אנחנו נשדוד הפעם, פרופסור?"

דמבלדור חייך חיוך ענק כשאמר להם, "מקל עץ," וכולם הופתעו.

"מה? בשביל זה אנחנו הולכים לפרוץ לאחוזה? בשביל מקל?" רון התפלץ.

דמבלדור רק חייך במסתורין ואמר, "אתם לא תאמינו כמה הוא יקר ערך..."

למחרת בבוקר, כשעשרות שוטרים מילאו את המוזיאון וצילמו כל דלת פרוצה וכל שבר זכוכית, אחד השוטרים נכנס לחדר הטבעת יחד עם אישה עטופה במעיל.

"וזהו, המפקדת," הוא הסביר לה, "זאת אותה כנופייה שגנבה את הגלימה ההיא לפני כמה שבועות, ושגנבה עוד דברים בעבר. כרגיל, הפשע המושלם, ואין שום ראיה או זכר לגבי הזהות שלהם."

האישה התקרבה לשברי הזכוכית, וכמה שוטרים העירו לה שתתרחק.

"זה בסדר, היא בלשית מוסמכת," הרגיע אותם השוטר.

"מוסמכת ומומחית," היא תיקנה אותו, "ואני חייבת להעמיד אותך על טעותך, אדוני השוטר. כי אין דבר כזה פשע מושלם. תמיד תהיה איזושהי טעות."

"אני אומר לך המפקדת, הם לא טועים אף פעם."

"זה לא ייתכן, כי אין שום תיק שאני לא מצליחה לפצח. מה שאומר..." היא אמרה והתכופפה בדיוק בנקודה בה הארי קרע פיסת בד מהמסכה שלו. היא הרימה שיערה שחורה ובודדה. "מה שאומר, שגם הפושעים המוצלחים ביותר, טועים לבסוף, ושום דבר לא נסתר מפניי. כרגיל."

היא פשטה את המעיל שלבשה, וחשפה סוודר ורוד וצמרירי מתחתיו. מכיס הסוודר היא הוציאה שקית קטנה והכניסה לתוכו את השיערה.

"קח את זה למעבדה," היא ציוותה, "ותבקש מהם לבדוק את זה בדחיפות. זו ראיית המפתח שלנו למציאת השודדים האלה. אין אף פושע שהצליח להימלט ממני, המפקחת דולורס אמברידג'..."