בנו של לורד וולדמורט

בילקי התכופפה והקשיבה לשופטים.

היא הציצה בחור המנעול ולראשונה ראתה אותם. רסול, תת-השר שמופקד על ענייני השדים, ישב בראש השולחן. הוא דיבר בחריפות נגד אדונה, ואלמלא היה אדונה מצווה עליה אחרת היא הייתה מסירה את לחש ההנגזה ומסתערת על הרסול החצוף.

לידו ישב שופט שמן מאד, מקריח ומזיע, שגלגל בעצבנות את השרביט שלו בין אצבעותיו. הוא לבש גלימת קסמהדרין מפוארת, כחולה עם אות W מסולסלת. "זה רק ילד, רסול," אמר. "אני בטוח שהשד היה שם בכל מקרה, ללא קשר."

"יש לנו הוכחות חותכות שהשד זומן אתמול," אמר רסול.

"אז מה אתה בעצם אומר?"

"פשוט מאד. תרשיע אותו ותן לנו גישה מלאה לזירת הפשע עד אז."

לפתע דיבר האיש שישב לצידו של רסול, גבר גבוה עם עיניים כחולות כהות ושיער מאפיר. "לא תוכל לעשות זאת, רסול. כל שלושת השופטים צריכים להצביע בעד במקרה כזה, והם לא יכולים לעוות את זירת הפשע. אין שם שום ראיות חוץ ממעגל הזימון, שכל השופטים כבר ראו. למה בכלל אתה רוצה גישה?"

רסול נעץ בו עיניים. "מתפקידך כפרקליט של מחלקת המסתורין, אין לך זכות לשאול שאלות. אתה עורך דין ותו לא."

הפרקליט רכן לעבר רסול. "כל הנוכחים בחדר הזה רוצים רק בטובת מחלקת המסתורין ומניעיה. אני יודע שיש לך מניע שלא קשור למשפט."

רסול הביט בשולחן במבט אטום. לאחר שתיקה ארוכה אמר "הספרייה."

השופט נשען אחורה והנהן.

הספרייה של וולדמורט הייתה יכולה לספק את כל צרכי המחלקה של השאול- בעזרתה יהיה ניתן לכבול שדים בכמות מספיקה כדי לחסום את העולם ההוא לזמן רב. הכוח של השדים יסגור כל שער שייפתח וישמש משקל נגד לכל מתקפה שישלחו השדים על העולם הגשמי.

"נוכל להחרים אותה לאחר המשפט." אמר השופט. "אני ארשיע את הילד, לא לדאוג. ואז למחלקה תהיה הסמכות להחרים את רכושו. הייתי רוצה לחקור את רסיסי הבדולח שסיפרת לי עליהם. נראה לי שאלה שרידים מהעידן העתיק, מהסוג שמגביר כוחות קסם. הם נקראים גם טרס'פרואם."

רסול הניד בראשו. "זה לא משנה."

הילאי שישב ליד השולחן ולא דיבר עד אז התערב מיד. "לא משנה? זו הסיבה היחידה שאני נמצא פה- לדאוג שכל חפצי הקסם יעברו אלינו בבטחה. ספר לי עוד עליהם."

השופט החל לגמגם. "תת-השר, אני לא כל כך בקיא בעניינים האלה. אני יודע רק שיש שני סוגים- טוב, אפשר לומר ששלושה סוגים- של חפצים כלה. יש ט'פרואם, חפצים שמאפשרים לאדונים לרכז יותר כוח קסם; יש ס'פרואם, שזה פשוט ט'פרואם חזק; ויש פלו'פרואם, הכי פחות נדירים- חפצים שיש בהם כישוף וניתן להשתמש בהם כדי להשתמש בו שוב. היכולת ליצור מעצימי כוח אבדה, אך עדיין ניתן ליצור פלו'פרואם. בעיקרון, הם יכולים להיות בכל צורה- אבני חן, פסלונים, כלי נשק... נראה לי שגם שרביטים."

בילקי רעדה בהתרגשות. אדונה כל כך ישמח כשתספר לו!

לפתע ההילאי הרים את מבטו. "יש שם משהו. שתק!"

בילקי התעתקה במהירות, אבל קרן השיתוק פגעה בה בעודה שוקעת לתוך הריק.

"מישהו עקב אחרייך?" שאל אדוארד.

"לא," לחשה רוזלי. "איפה אלבוס?"

"הלך 'לשאול' את גלימת ההעלמות מג'יימס." זה הצחיק אותו- ג'יימס היה זה ש"שאל" דברים, לא אלבוס. טוב, דברים משתנים.

אלבוס חזר בשקט. "הגעתי," אמר. "מוכנים?"

שניהם הנהנו.

הם התעטפו בגלימה והחלו לצעוד לעבר הדלת של מגורי הבנים. הם ירדו למטה לחדר המועדון, שהיה כמובן ריק. ג'יימס זרק פצצת סירחון, מה שחסך מהם הרבה זמן.

"כולם מצוידים?" שאל אדוארד.

השלושה בדקו בכיסיהם. אדוארד נשא את שרביטו, את הפגיון של לורנט ואת הבדולח השחור, שהתמלא שוב. ספר הלחשים שלו והספר של ההשבעות היו בתוך התיק שלו. לאלבוס היו שרביט ושני רסיסי בדולח כחולים. רכושה של רוז היה זהה- חוץ מהספר. ("למקרה שיהיה לי משעמם!").

הם החליטו לצאת ברגע שבילקי הגיעה ודיווחה להם על מה שאמרו השרים. שיחרימו את החדר, אבל רק אחרי שיוציאו את בלטריקס מהשאול. הם החליטו לצאת מהוגוורטס וללכת להוגסמיד, שם תחכה להם בילקי. הם יתעתקו איתה לאחוזה וכאשר יצאו (הם לא רצו לחשוב על הסיכוי שזה יקרה) היא תחזיר אותם לבית הספר.

הם יצאו מחדר המועדון והעירו את האישה השמנה, שנהמה בכעס "ג'יימס פוטר, אם אתה יוצא שוב עם החברה שלך אני לא יודעת מה אני אעשה! לא נמאס לכם להתמזמז כל לילה?"

אלבוס ורוז נראו כאילו בלעו דג. ואז החל חיוך איטי להתמתח על פניהם. אדוארד ראה שנעצרו ודחק בהם להמשיך להתקדם. רוז החלה לצחקק. "לג'יימס יש חברה?"

אלבוס הצטרף אליה. "לא היה לי מושג!"

"מעניין מי זו," אמרה רוז.

"אתם באמת מנהלים את השיחה הזו עכשיו?" לחש אדוארד בזעם.

הם השתתקו במבוכה.

הארי פוטר עבר בדלת של פרופסור תומאס. דין תומאס היה חברו בבית הספר, בן מוגלגים שעזר לו הרבה פעמים.

"הארי," קם דין לקראתו. הם התחבקו חיבוק קצר ואז התיישבו.

"יין?" הציע דין. הוא נופף בשרביטו ובקבוק ושתי כוסות זינקו מהארון. דין הניע את שרביטו בחצי עיגול והבקבוק מזג יין לשתי הכוסות. "בציר משובח," אמר דין. "תהיה בטוח."

הארי חייך והרים את כוסו. "לחיים," אמר.

"לחיים!" ענה דין והקיש את כוסו על הכוס של הארי.

הם לגמו מספר לגימות ואז דין שאל "מה מביא אותך לפה?"

"יש לי משהו למסור לאדוארד רידל," אמר.

"אבל פגשת אותו רק ביום שלישי," אמר. "או שזה משהו חדש?"

"לא, פשוט לא רציתי שמשרד הקסמים יראה את זה. אתה יודע איך הם- הם יתחילו לשאול שאלות וינסו לגלות כל דבר לא חוקי שקשור בספרים שאני רוצה למסור לו. אם תוכל לקרוא לו, אמסור לו את הספרים ואלך."

דין עוות את פניו. "לא נעים לי להעיר אותו."

הארי חייך. "תאמין לי שלא יהיה לו אכפת."

דין קם. "טוב, אז אני אקרא לו. אולי אתה רוצה עוד משהו?"

הארי הניד בראשו.

דין הנהן. "בסדר. אם אתה רוצה, תרגיש חופשי למזוג עוד יין. אני אחזור תוך חמש דקות." הוא פסע לעבר הדלת, אשר נפתחה לקראתו בקסם, ויצא.

הארי הוציא את הספרים והחל לעיין בהם שוב. את הארבעה הראשונים ימסור, כמובן, אבל הוא לא היה בטוח בנוגע לחמישי- זה שהסביר על השימוש האפל בלחשננית.

מאחר שלחשננית במקורה היא שפה קסומה, ניתן להשתמש בה כדי ליצור השבעות שיכלאו יצורי אופל. השפה תשתנה מעט ויהיה צורך ללחוש לחשים שיכלאו את הכוח הקסום של המילים, אבל בעיקרון הדבר קל למדי. הבעיה היא שזה גורר מאבק רצונות עם היצור.

מאבק רצונות שהמפסיד בו מאבד את מוחו למנצח.

אדוארד לא ישתמש בזה, הרהר הארי. מן הסתם וולדמורט היה האחרון, כשהוא השתלט על השד ההוא.

הוא עיין בספרים כשדין התפרץ לחדר. "הוא נעלם ביחד עם הבן והאחיינית שלך."

השלישייה החזיקה ידיים מסביב לשער. מול כל אחד ריחף עותק של ספר זימונים והשבעות, שעליו הוטל לחש וינגארדיום לביוסה.

אדוארד דיבר ראשון. "פורטה, פרפקיאו!"

אלבוס ורוז ענו. "אטיאם."

אדוארד דיבר שוב, בזמן ששלושת השרביטים שלהם ריחפו ועמדו מולם. "קום אומנס וירס נאטורס, פרפיקיאו טיבי אוט אטריאס אד אינפרוס."

חוט של אור חיבר את השרביטים לשער, וחוט של אש לבנה נמתח בין החזה שלהם לשער.

רוז ואלבוס קראו "פאקיאט. פורטה, פרפקיאו!"

האש הלבנה הפכה לאש שחורה. האור הפך נחושתי.

"אנוקסה טו סטת'וס פולה. דיפלומנה טרופאני מיאה טרופה סטן פראג פרגמאטיקוטטה קאי טאן פרגמאטיקוטטה." זמרר אדוארד. השער זהר והתקפל לתוך עצמו, חוזר כמעט מיד לצורתו המקורית. האש הפכה ירוקה. האור קיבל גוון זהוב יותר.

"אימסטה מרטורס." אמרו אלבוס ורוז. האש הכחילה והאור הפך כסוף ובוהק כשיער של ויליה.

אדוארד עזב את הידיים של אלבוס ורוז ואחז בשרביט. הוא אחז בבדולח בידו השנייה. הוא כיוון את השרביט אל השער ופקד בקול מצווה "טורה, אופאנסס, אנויקסטנ טו פרוטוגנס אוליקו גיאה חרסה!"

האש הפכה אדומה כדם. היא התפרצה על השער בכוח. האור הפך לזהב מותך.

רוז ואלבוס אחזו בשרביטים ובבדולח. "נאי! ת'ה אנוקסי סונטומה!"

כל צבעי הקשת השתוללו באש. האור גבר עד שהכל החוויר לעומתו. אדוארד צעק לחש מגן ושאג "החזיקו חזק!"

האש התפרצה בכל הכוח. האור הפך לברק ונקודת המוצא עברה לשרביט. סערה של אבדון נחתה על השער.

אדוארד הרגיש רוח אדירה. האש העיפה את הגלימות שלהם לכל הכיוונים, העיפה ספרים והפכה מדפים. השער שאב הכל כמו חור שחור. חור במארג המציאות.

הם ספרו שלוש שניות. ואז השער התפוצץ.

הארי דהר לחדר העבודה. הילדים השוטים! איך הם יכולים להיות מטומטמים כל כך?! הוא רתח מזעם. שרביטו היה שלוף בידו והוא הכין לחשי שיתוק. שלושה.

הדלת הייתה פתוחה. אורות הבזיקו מבפנים. זה רציני יותר משחשב- הם עומדים לעבור לשאול.

בדיוק כמו שאתה היית עושה במקומם, אמר קול עוקצני במוחו.

סתום, ענה לו.

הוא התפרץ לתוך החדר בדיוק כשהשער התפוצץ.

גלי הדף עברו דרכו ואורות וברקים חצו את השער. ענן של עטלפים מעוותים- אימפים, נזכר- עבר דרך השער. מיד אחריהם עשרה ענני ערפל שחורים ועצמאיים, שטסו כמו סילונים של נוזל מחוץ לאחוזה.

"שדים מדבקים!" שמע קול.

הנה שלושת הילדים. עומדים שם ולא עושים כלום כשצבא קטן של שדים מגיח לכדור הארץ. "מה עשיתם?!" שאג.

אדוארד ענה לו. "הם ימותו. הדלת מסומנת במלכודות שדים."

מלכודת שדים הייתה מעין כוכב מחומש מוקף במשלוש ואותיות לטיניות, שאמור לדחות ולהרוג שדים.

ואכן, ברגע שהשדים הגיעו הם החלו ליפול. חצי מהאימפים חוסלו לפני שקלטו שאסור להם לעבור. השדים המדבקים, להוטים להיכנס בדיבוק במישהו, עברו כמעט כולם והתפוגגו.

הארי הרים את שרביטו כדי להרוג את השדים המעטים ששרדו את המלכודת, אבל אדוארד צעק "לא!" וזינק לעברו. השרביט של הארי הועף מידו.

"אם תעשה קסמים הכל יתפוצץ!" צעק אלבוס.

"צא מכאן!" שאג אדוארד. "אנחנו הולכים לעבור והשער יתפוצץ!"

הארי היסס, אבל אדוארד פתר בשבילו את הבעיה. הוא נופף בשרביטו, והארי נדחף החוצה.

בפנים, הזמן עצר. אף אחד לא זז אך היה מודע לזה, ואז הכל החל לרעוד. ושער שאב את השלושה.

הארי נכנס פנימה. הוא הרים את שרביטו וניגש לבדוק את השער.

השער כבר לא הראה את השאול. הוא הראה בניין מוכר להחריד.

תקרת זכוכית קמורה ורחבה התנוססה גבוה מעליו ונצצה באור השמש שהגיע מאותו העולם. הרצפה הייתה לבנה בוהקת, ובפינה היה היצור המעוות שהארי ראה בפעם האחרונה.

ואז הוא ראה את אור השמש מתגבש והופך לדמות זוהרת, שהתה והפכה לאיש גבוה וזקן, עם משקפי כסף בצורת חרמשים ואף מעוקל. הוא לבש חלוק כסו ארוך, שהתאים לזקנו.

"לא, הארי!" זעק אלבוס דמבלדור. "אחרי שנגע בך הורקרוקס אסור שתתקרב אליו!"

ואז היצור הסתובב, ומה שהוא ראה בבית הקברות בהנגלטון הקטנה נגלה אליו שוב. שבריר מנשמת וולדמורט, שגיבש גוף.

ואז כאב חד פילח את צלקתו.

הפרק הקודם		הפרק הבא