שחנ"ש

בס"ד

לפעמים נדמה לי שאני הפראייר היחיד שמוותר על הזכויות שלי על פאנפיקים בשביל ג'יי קיי רולינג.

מכל האנשים בעולם – והארי הכיר הרבה אנשים, כן? – אבל דווקא מכולם, היה זה דין תומאס שנשכב לצידו על המדשאות. זה ממש לא היה מה שהארי ציפה שיקרה. היה סביר יותר בעיניו שמאלפוי יארח לו חברה באותו רגע, לאור זה שהציל את חייו לפני כמה ימים בחדר הנחיצות. ולא שהיה להארי משהו נגד דין, זה פשוט הפתיע אותו בזמן שהיה עסוק בכלום טהור.

עד אותו רגע הארי פשוט בהה בשמיים התכולים ובעננים הבאים לקראתו, ואז ממשיכים להם הלאה, בידיעה עגומה שאותו ענן בדיוק לא יתממש שוב לעולם. הענן ימשיך הלאה במסעו עד אשר יפגוש ענן אחר, או עד שיתפזר ברוח שובבה, או עד שיתעבה וימטיר עצמו לדעת. הארי לא באמת הבין עננים, זה יותר היה התחום של לונה לאבגוד. אבל בהחלט היה משהו מעט מדכא במחשבה הזאת, ומחשבות קיומיות שכאלה לא נהגו לפקוד את הארי לרוב. תמיד הראש שלו היה עסוק בדברים אחרים – במטלות הבית ספריות שלו, כמובן. בחיי החברה שלו. בדאגה בלתי פוסקת למשפחתו וידידיו הקרובים, וגם לכל העולם, כי ככה זה כשאתה הנבחר וכל זה. כן, גם הלורד וולדמורט תפס חלק נכבד ממחשבותיו. ולפני ימים ספורים, הארי למד בדרך הקשה כי זה שאין לנקוב בשמו באמת תפס חלק ממוחו, פשוטו כמשמעו. אך כעת, משהביס את אדון האופל, מוחו היה פנוי לתהות על קנקנם של העננים ולהתמלא בשאלות קיומיות כאלה.

את תוצאות הקרב על הוגוורטס הוא עדיין לא עיכל לחלוטין. בכל זאת, רק ימים ספורים חלפו. אך נראה כי חבריו, וגם סביבתו המעט רחוקה יותר, עשו ככל יכולתם להנעים את זמנו. לונה לאבגוד באופן מפתיע תמיד ידעה לומר את מה שהארי רצה לשמוע באותו הרגע, והוא הופתע לגלות עד כמה הירבה איתה בשיחות. או שאולי היה זה כי מרבים להתרחק ממנה, וכך הוא מוצא את עצמו לא בודד אך גם לא מוצף אלא בחברת אדם אחד בלבד. זה גרם לו לתהות האם הוא הופך להיות דומה יותר ללונה משתכנן, אבל זה לא הדאיג אותו. זו לא תהיה הפעם הראשונה בה הציבור יחשוב שהוא תמהוני.

הרמיוני, לעומת לונה, כבר הלאתה אותו כבר בתכנונים ותרחישים לעתיד לבוא, והארי החל לחוש שהיא עוד תשדל אותו להצטרף אליה. רון המסכן כבר שודל, זה בטוח. הארי ידע זאת משום שאת שיחותיו עם רון מילאו תלונותיו וטרוניותיו של חברו הטוב והאדמוני על לחציה של הרמיוני ושכנועיה הרבים בדבר חשיבות שנת הלימודים השביעית והכשיפומטרי. הארי עשה את מה שהוא הכי טוב בו בשיחות עם רון – שימש כאוזן קשבת. תמיד היה זה טיב הקשר ביניהם – רון מדבר ומתלונן ושופך את אשר על ליבו, והארי מבין ומאזין, מביט ומקשיב לקולותיו. זה אף פעם לא היה הפוך; הארי מעולם לא שפך את צפונות ליבו בפני רון. לא ככה. הוא היה מתלונן באוזניו על מטלות בית הספר, או מדסקס איתו על פעולותיו של וולדמורט או כל איום אחר שהיה פוקד אותם בהוגוורטס מדי שנה, אך הוא מעולם לא יזם שיחת נפש כזו עם רון. זה גרם להארי לשקול את טיב הקשר ביניהם שוב. אם הארי לא היה מפורסם, מה היה קורה ביניהם?

וכך, בעודו שוכב פרקדן על מדשאות הוגוורטס ובוהה ברקיע בדממה, נשכב לצידו מישהו על המדשאות. כן, לא רון או הרמיוני, לא לונה או נוויל או ג'יני. דין תומאס – הוא ולא אחר. והארי לא החליט עדיין מה הוא חושב על זה. למה דווקא הוא?

"שלום דין," הארי בירך אותו בנמנום קל.

"מה הולך הארי?" דין השיב לו, "אתה נראה כזה טרוד ושקט, הכל טוב?"

תגובה טיפוסית מצידו של הארי הייתה יכולה להיות "פשוט תעזוב אותי, דין," והארי כמעט אמר אותה, אבל אז הוא עצר. הוא כבר עבר את השלב הזה, לא? גם עם דין וגם עם עצמו. הוא יכול להיות יותר חברותי. וגם, בעצם, הוא לא בטוח שהוא רוצה להרחיק את דין כרגע. הוא לא בטוח שהוא באמת מעדיף את הלבד עכשיו.

"סתם, מחשבות," הארי בחר לומר לבסוף. דין לא אמר דבר, אז הארי הוסיף, "אתה יודע, על הכל כזה."

"הכל, אה?" דין ענה, "זה נשמע לא קל. איך מתחילים בכלל לחשוב על הכל?"

הארי ניסה למשוך בכתפיו – פעולה די מסובכת כשאתה שוכב על הגב – ואמר, "דברים פשוט עולים, אתה יודע. אני נותן לזה לזרום."

דין התמתח קלות. "אוקיי, נראה שאתה בסדר עם זה סך הכל. אבל אם אתה מרגיש שאתה צריך עוד משהו, דבר איתי. אם לי לא היה קל בשנה האחרונה, אני לא יכול אפילו לתאר לעצמי איך זה היה להיות אתה. אז באמת, אני כאן."

הארי הביט בדין. האמת שהוא לא ציפה לשמוע את זה. הוא לא ציפה לכלום, האמת. האינטראקציה שלו עם דין הייתה מאוד מינימלית – למעט השנה שעברה בה הוא הספיק לריב עם דין על קבוצת הקווידיץ' ועל ג'יני, מה שגרם לו להניח שדין לא מחבב אותו במיוחד. אבל נראה היה שמחשבותיו של הארי הוליכו אותו שולל שוב, ושאולי הכישורים החברתיים שלו לא טובים כפי שחשב.

"האמת שיש משהו," הארי ענה, ודין שפנה להיעמד סב על עקבותיו ושב להישכב. "כן?" הוא הביט בהארי בציפייה.

הארי לחלח את שפתיו, מנסה להבין איך לנסח את תמיהתו מבלי להישמע פוגעני מדי. "זה... פשוט... למה?"

"מה הכוונה?"

"למה אתה פונה אליי? למה אתה מתעניין בי פתאום? בי וב... במחשבות שלי?"

"אה," דין חייך, "סתם, נראית טרוד קצת, אז רציית לבדוק שהכל בסדר. גרנו ביחד שש שנים, הארי. הספקת להיות חשוב לי בזמן הזה."

"כן? רק מעצם זה שגרנו יחד?" הארי הקשה באי אמון.

"בטח!" דין אישר, "מה, זה לא מספיק לך?"

הארי לא ענה. היה משהו בדבריו של דין, אבל הארי לא הקדיש לזה יותר מדי חשיבות לאורך השנים. נראה שאפשר להסתכל אחרת על הדברים. הארי היה צריך להתרגל לרעיון שיש נקודות מבט שונות לכל דבר.

"וחוץ מזה," דין כופף את ברכיו, "סתם, אני כזה מסתכל על הוגוורטס, מסתכל עלינו – הילדים, כל השנה שלנו – ומבין שלמרות כל הבלאגן הזה, זו הייתה השנה האחרונה שלנו פה."

"חוץ משל הרמיוני," ציין הארי.

דין העלה גיחוך. "חוץ מהרמיוני, כן," הוא הודה, "אבל גם כשהיא תמשיך לשנת השלמה – ואפילו אם היא תיקח איתה עוד כמה חבר'ה – זה עדיין לא היה אותו הדבר. זה לא יהיה עם כולנו, אחרי שהתגבשנו לנו כל השנים האלה."

"התגבשנו לנו?" הארי הזדקף פתאום, "רגע, אתה מדבר רק על גריפינדור, נכון? כי אחרי שמאלפוי והחברים שלו ניסו להרוג אותנו בקרב על הוגוורטס –"

"–ואז הצלת אותם, הארי," דין קטע אותו, "שלא תחשוב שפספסנו את זה, וזה מוערך מאוד בעיני כולם. ואני מסתכל ואומר לעצמי – וואלה, עם כל הכבוד למלחמה ולפוליטיקה וללימודים, המקום הזה היה הבית שלנו, ובעוד כמה ימים הוא יפסיק להיות. והוגוורטס תהיה שייכת לעבר, ולילדים קטנים שלומדים שם ושזה יהיה ביתם, ולא אלינו. איך נפרדים ממקום כזה, הארי? איך מסכמים דבר כזה?"

הארי הופתע מכך שהוא עצמו חשב על זה רק לפני רגע קט. על כך שכשמחשבותיו פנויות כעת, הוא באמת יכול להקדיש זמן לכל הדברים שדין הזכיר.

"איך מסכמים?" הארי שאל גם הוא. "אין איזו מסיבת סיום או משהו. הוגוורטס חטפה מכה קשה. איך מסתכלים על זה בכלל?"

"אז אני אגיד לך מה אני עושה כדי לסיים את הוגוורטס כשאני שלם יותר," ענה דין. "אני מנסה לעבור בין כולם – כולנו, החברים לשנה – ומנסה לשמוע מהם קצת על הוגוורטס שלהם. כדי לתת לי עוד דרך איכותית להסתכל על המקום הזה."

"דיברת עם שיימוס?" הארי שאל, חצי בצחוק.

דין הסיט את מבטו מהארי. באופן משונה, נראה שכאב לו לחשוב על שיימוס. "כן," הוא ענה, "אני ושיימוס דיברנו, והגענו לכמה הבנות ו... טוב, נעזוב את זה עכשיו."

זה דווקא נשמע מאוד מעניין. דין ושיימוס היו הצמד חמד של השנה שלהם, והיה מוזר לשמוע שמשהו קרה להם דווקא עכשיו לקראת הסיום. איזו דרך מרירה לסיים את הוגוורטס. ואולי דווקא בגלל זה, דין משוטט בין כולם ומחפש תשובות. הארי חשב לרגע שהוא ינסה לשאול את הרמיוני על העניין אחר כך, אבל כשראה נצנוץ קטן של דמעה בעיניו של דין הוא בחר לרדת מהעניין.

"דיברתי גם עם ג'יני," דין הוסיף פתאום, ונראה שהוקל לו. להארי, לעומת זאת, לא הוקל כלל. "דווקא עם ג'יני? אבל היא – היא –"

"היא לא מהשנה שלנו, אני יודע, והיא איתך גם. נראה לי. זה היה קצת לא ברור," דין הודה, "אבל היא כן הייתה חלק מהוגוורטס עבורי, ורציתי גם לסגור איתה מעגל."

"ומה סגרתם ביניכם?" הארי שאל בחשש מה. הקנאות הלא מוסברת הזאת לג'יני לא הרפתה ממנו, ממש כאילו זה הוכתב מלמעלה.

"מה שהוביל לפרידה בינינו היה מטומטם," דין הודה, "שנינו הסכמנו על זה שזו לא הייתה סיבה מוצדקת. אבל שנינו גם הבנו שלא ממש התאמנו מלכתחילה זו לזה, ושזה מראש נועד להיכשל. אז אין בינינו כעס, אנחנו אחרי זה. שנינו, והקשר בינינו מאוד ידידותי כי עברנו משהו ביחד ואין ספק שזה בנה אותנו. אולי כאיזושהי הכנה למערכת יחסים עתידית, משמעותית יותר."

דין עכשיו הביט ישירות בהארי, ממש אל תוך נשמתו.

"ג'יני אוהבת אותך מאוד, הארי," הוא אמר פתאום. "גם אם היא לא אמרה לי את זה מפורשות, זה מורגש. אני מכיר אותה. תשמור עליה."

הארי נלחץ לרגע מהישירות ופשוט הנהן. הוא ניסה להסיט ממנו את האש ואמר, "ואתה גם נבנית, נכון?"

"כן, לקראת..." דין נראה מהוסס לרגע, "מערכת יחסים עתידית, או אולי אישיות מבוססת יותר... או קשר זוגי כזה או אחר... אני לא ממש יודע, אבל..."

היה לו את אותו מבט כואב שעלה על פניו כשדיבר על שיימוס קודם, ולהארי הייתה תחושה שהוא יודע על מה מדובר. אבל הוא בחר שלא להגיב.

נראה שדין התעשת. "איך אתה מסכם את הוגוורטס, הארי?"

זאת שאלה מאוד גדולה. איך מתחילים לענות עליה?

"אבל הוגוורטס הוגוורטס, הבית," דין חידד, "בלי אתה יודע מי, ובלי מורים ומבחנים, ובלי פוליטיקת גריפינדור סלית'רין. פשוט הבית."

הארי חייך לעצמו. "זה באמת בית," הוא הודה. "הייתי פה ממש מישהו, אתה יודע? לא רק במובן של להיות מפורסם, הייתי אני. הארי. עם האופי שלי והתכונות שלי והיתרונות והחסרונות שלי, והיו לי פה חברים ואויבים וחיים! באמת חיים. אתה יודע, דין, לפעמים באמת שוכחים להעריך את זה. את העוצמה שיש בחיים פשוטים."

דין חייך גם הוא. "כשזה בא ממך, זה באמת אומר הרבה," הוא ענה להארי.

"אבל מאיפה הדחף הזה לסכם?" הארי שאל, "כלומר, כן, אני מבין שזה הסוף של הוגוורטס עבורנו. אבל זה עדיין קצת משונה לי."

"תשמע, הכל פה משונה," דין הודה. "כלומר, מי היה מאמין שמכל האנשים בעולם, אתה ואני ננהל שיחה על חיי החברה בהוגוורטס, כן?"

"אולי שנינו היינו צריכים את זה," הארי חשב בקול רם.

דין הנהן. "אולי," הוא ענה, "ואולי יש פה משהו מעבר."

הארי הביט בו בסקרנות. "מה מעבר?"

"הרצון לסכם," דין ניסה להסביר, "סיכום של הוגוורטס, שלך, שלי, של הכל. זה בטוח מסמל משהו אחר, גדול יותר. משהו סופני אולי. לא מדכא או הורג, אבל כן סיום שיוביל להתחלה של משהו אחר."

הסקרנות של הארי הפכה לבלבול. "על מה אתה מדבר, דין? זה נשמע כאילו סוף העולם מגיע מחר."

דין גיחך. "לא לזה התכוונתי," הוא ניסה להסביר בשנית, "אבל אולי יש כאן איזושהי התחלה של סיום, אתה יודע."

הארי הביט סביבו. "סיום של הוגוורטס עבורנו, לא?" הוא שאל.

ודין, מבלי לפרט יותר מדי, פשוט אמר, "ההתחלה של הסיכום שלנו במקום הזה. זה היה מסע מאוד מעניין – יש שיאמרו שהיה מסע מעורר, מסע מסעיר, אולי אפילו מסע מאיר – ואנחנו מגיעים עכשיו לסיומו של המסע המאיר שלנו במקום הזה. עוד מעט נשיג את כל המטרות שלנו פה, ואז יסתיים המסע באמת. אבל עכשיו, עכשיו הסוף רק מתחיל."