מלך הקונדסים

בס"ד

באמת שניסיתי למצוא של מי הזכויות לשיר המקורי של הקוסם מארץ עוץ או לתרגום אבל לא הצלחתי למצוא. אז... עממי, אני מניח?

כן כן גם ויתור לרולינג נו טוב

החדר האפל הואר בנרות ספורים בלבד, כך שצלליותיהם של ארבעה מתוך חמשת הנוכחים בחדר היו מוארכות ומאיימות, בניגוד לאותם ארבעה שעמדו זה לצד זה בשורה, רועדים ונרגשים.

החמישי, חסר הצל, ריחף לפניהם הלוך ושוב.

ומלבד החמישה, לא היה אף אחד נוסף בחדר. שכן, מדובר היה בטקס סודי.

"מאחר ועמדתם בדרישות," חסר הצל לחשש בפניהם, "ומאחר והוכחתם מעל ומעבר כי אתם, ארבעתכם, הם אלו הראויים לכך יותר מכל..."

הארבעה הביטו בו בעיניים נוצצות ונרגשות. הם עבדו כל כך קשה כדי להגיע לרגע הזה, מבלי שכלל ידעו שהרגע הזה עומד לבוא. שכן, החמישי סיפר להם על מהות הטקס ותוכנו רק באותו הבוקר.

"לפיכך, אני מכתיר אתכם להיות מלכי הקונדסים של הטירה, של הממלכה ושל כל קצוות תבל. הללו!"

"הללו!" הארבעה ענו מיד, "יחי פיבס, אדוננו, מורנו ורבנו!"

פיו של החמישי – של פיבס – התעקל בחיוך משונה. "לא ולא, כעת אתם האדונים, ואני המשרת. ברכותיי."

פרד וג'ורג' וויזלי ישבו במעונות בני השנה השביעית של גריפינדור באחד בספטמבר, רצוצים מעוד קיץ פורה ברעיונות ותעלולים. כעת, כשכבר היו להם מוצרים של ממש, וגם הזהב כבר היה בידיהם, כל שנותר הוא לבצע כמה שיקולים עסקיים נכונים ולפתוח את חנות התעלולים המיוחלת עוד השנה. הרי, כידוע, רעיונות לא היו הבעיה. היו להם כאלה בשפע.

אבל מה שלא היה להם באותו זמן זה כוח.

"איפה לי ג'ורדן הזה?" רטן פרד, "למה הוא תמיד הולך לישון ישר אחרי הסעודה, האפס הזה?"

"אם הוא היה הולך לישון ישר אחרי הסעודה זה אומר שהוא היה כאן בחדר השינה, לא?" ג'ורג' תהה. אלא שהמיטה הנוספת בחדר, שהייתה שייכת לחלק השלישי בחבורת עושי הצרות שלהם, הייתה ריקה. "זה קצת לא ברור," ג'ורג' הוסיף, "אם הוא הלך לישון מיד אחרי הסעודה או לא."

"אם הוא לא ישן אז איפה הוא?" פרד לא נרגע, "וואו, אם הוא עוד פעם נכנס לוויכוח הדבילי הזה עם אנג'לינה, אני מפטר אותו מתפקיד הסגן שלנו. ממתי כל כך אכפת לו משפה תקנית? מה כל כך משנה אם אומרים אחד בספטמבר או ראשון לספטמבר? כך או כך, התאריך הזה מקולל ומקולקל."

"אולי הוא סתם מתווכח עם אנג'לינה בשביל קצת תשומת לב, אתה יודע," ג'ורג' הרהר בקול רם. "בכל זאת, הבחורה הכי יפה בשכבה, כולם רוצים קצת מהיחס שלה."

פרד נעמד. "אבל גם אתה וגם לי יודעים שאני אמרתי עליה דיבס לפני שניכם. כבר אז, בסירות באגם בתחילת השנה הראשונה."

"אח, השנה הראשונה..." התרפק ג'ורג' על כנפי העבר. "זוכר את המתיחה עם האוכל המרחף?"

"אצל הסלית'רינים בסוף השנה?" חיוך נגנב משפתיו של פרד, "איך אפשר לשכוח? אייקוני."

"אני לא אשכח את זה אף פעם," ג'ורג' עודד אותו, "את המבט שמקגונגל דפקה לנו אז, והמשפט הזה – אתם גרועים יותר –"

"–מג'יימס פוטר וחבריו!" הם סיימו את הציטוט יחד והתפקעו מצחוק. "מי זה ג'יימס פוטר בכלל?" פרד שאל, "הוא קשור להארי לדעתך?"

"שווה לשאול אותו," ג'ורג' ענה, "על אף שאם הוא קשור להארי הוא בטח גיבור סחי ועשוי ללא חת כמעט כמוהו. אם באמת היו אגדות בבית הספר הזה, אלה האדונים ירחוני, זנב תולע, רך כף וקרניים."

פרד נראה מהורהר. "מצד שני," הוא הציע, "הארי בסופו של דבר כן נתן לנו את הכסף בשביל חנות התעלולים. אז אולי, אתה יודע, הוא לא לגמרי פרסי. אולי יש עוד מה להציל ממנו."

"כן, והוא גם לא התמנה למדריך עכשיו," ג'ורג' הסכים. "יודע מה? אני ארד לשאול אותו. הוא בטח בחדר המועדון או במעונות של החמישית."

ג'ורג' יצא מחדר השינה, אבל חזר תוך שבריר שנייה כאחוז דיבוק. "אמא – זה – זה – שמה – הצילו!" הוא גמגם.

פרד גלגל עיניים. "מה יש לך, דגנרט? בלעת את קווירל?" הוא רטן והתקדם לכיוון הדלת, "אם אתה מפחד, אני אצא לשאול אותו."

"לא לא לא לא פרד אל תעשה את זה!" ג'ורג' תפס את אחיו התאום, "אסור לך לראות את מה שיש שם בחוץ!"

אבל פרד התנער מהלפיתה במהירות ויצא החוצה, ואז הוא ראה את זה.

על פוף בחדר המועדון, אנג'לינה ג'ונסון שכבה על הבטן, וזכתה למסאז' מפנק מעשה ידי לי ג'ורדן להתפאר.

"לא! פרד!!!" ג'ורג' מיהר לתפוס את אחיו התאום ולמשוך אותו בחזרה למעונות. פרד, רועד כולו מזעם, התיישב בקיפאון על מיטתו.

"ראית את זה?" הוא שאל חרש. ג'ורג' המפוחד הנהן בדממה.

"ראית איזה עיסוי הוא נותן לה בטרפזים?" הוא לחש באימה.

"אמ, פרד, אולי זה אפלטוני, אנחנו לא –"

"אפלטוני?!" פרד צרח כל כך חזק עד שאחד מדורסי הלילה בינשופיה התפוצץ והתיז נוצות לכל עבר. תלמיד גריפינדור בלונדיני אחד, שחלף שם במקרה, חטף לא מעט מהנוצות הלבנות ושאר השאריות ישירות על פרצופו, אבל זה כבר חלק מסיפור אחר.

"אני אומר לך, ג'ורג'," פרד נעמד והחל מתהלך לעברו באיום, "זה מתחיל עכשיו בעיסוי טרפזים, ממשיך בעיסוי של עוד צורות, וייגמר בעיסוי צרות!"

"אה – איזה צורות בדיוק?" ג'ורג' שאל בהיסוס.

"מה זה משנה עכשיו?!" פרד צעק וכמעט פוצץ עוד ינשוף, אבל ג'ורג' נזכר איך מרגיעים אותו. "אה, פרד, פרד! זוכר? המתיחות? התעלולים? החנות?"

"אוי, המתיחות..." פרד נרגע מיד. הוא לא היה אדם מורכב כל כך, בסופו של דבר, ומלבד כעס ושמחה לא היו לו עוד רגשות.

"זוכר שצבענו את שעון החול של סלית'רין לוורוד?" ג'ורג' עודד אותו.

"אוי, הימים הטובים של השנה השנייה..." פרד התמוגג.

"ו... וזוכר שמצאנו את מפת הקונדסאים?" ג'ורג' רכב על הגל, "איזה כיף זה היה?"

"איזה פראיירים אנחנו שנתנו אותה ככה להארי, אה?" פרד צחקק.

ג'ורג' הצטרף לצחוקו, כששלף מדש גלימתו את מפת התאומים המשודרגת שפיתחו לפני שנתנו להארי את המפה המיושנת ההיא. "קדימה, פתח אותה," הוא אמר לפרד, ששלף שרביט, טפח עליה קלות ואמר, "אני נשבע בזאת חגיגית ששכחתי את שכלי בהגיגית!"

עד מהרה נפתולי הוגוורטס התממשו מאליהם מול התאומים. "פרד, אולי נלך למשרד של פילץ' ונמצא שם עוד כמה חומרים אסורים?"

"יאללה!" פרד ניתר ממקומו בהתלהבות. הם לבשו את גלימת ההיעלמות, הצטיידו באבקת חושך אינסטנט מפרו למקרה הצורך, ענדו הורקרוקסים על צווארם ויצאו לדרך.

שלובי זרועות, הם דילגו להם בשביל האבנים הצהובות שמסדרונות הטירה ופיזמו:

"אל ארץ עוץ נלכה, לראות הקוסם הגדול!
שמענו, כך אומרים בקול, שהוא הכל יכול!
ואם הוא כל יכול הרי, זה רק פשוט מאוד מפני,
מפני, מפני, מפני, מפני, מפני –"

"רגע פרד," ג'ורג' עצר פתאום, "למה אנחנו שרים את זה?"

פרד משך בכתפיו. "לא יודע, הרגיש לי מתאים," הוא ענה.

"מי זה הקוסם הגדול בכלל?" ג'ורג' המשיך להקשות, "זה דמבלדור?"

"נו, מה נתקעת עכשיו עם כל השאלות האלה?" פרד התרגז, "יא חתיכת רון."

ג'ורג' שלף שרביט בעלבון. "שמור על הפה שלך," הוא דרש.

"איפה אנחנו בכלל?"

הם הביטו סביבם. הם עמדו בכיתה אפלולית שלא הכירו.

רוח פתאומית שנשבה מחלון הכיתה סגרה את הדלת בטריקה. "ה – היי!" פרד קרא ורץ לעבר הדלת, שלא נפתחה. גם אלוהומורה לא עזר.

"מה זה צריך להיות?" ג'ורג' רטן ושלף את מפת התאומים, אבל כשהפעיל אותה, רק עלה הכיתוב הבא על הקלף:

"חי חי חי! חו חו חו!"

ג'ורג' טפח קלות על צד המפה, כמו שראה את אבא שלו טופח על מכשירי אלקטרוניקה של מוגלגים, אבל זה לא הועיל.

"אתם אומרים שדמבלדור הוא הקוסם הגדול, מה?" קול נכלולי נשמע מאי שם.

"מ... מי זה?" ג'ורג' גמגם בפחד, ופרד מיהר וחיבק אותו באימה.

"טעות... לא ולא, טעות בידכם..." בעל הקול המשיך להתל בהם. "דמבלדור הוא אינו קוסם גדול כלל וכלל... לא ולא..."

"מי זה? אוכלי מוות?" פרד הטיח, "הראו את עצמכם!"

"משרד הקסמים?" ג'ורג' ניסה גם הוא, "חשפו את עצמכם!"

"אמברידג'?!" פרד המשיך באותו קו, "חשפי את עצ־! לא, בעצם אם זו אמברידג' אז תישארי לבושה, בבקשה."

"תישארי לבושה!" התחננו פרד וג'ורג' בדמעות.

"חה חה חה, לא אמברידג', לא משרד הקסמים, לא אוכלי המוות ולא אתם־יודעים־מי! לא... אני כוח עתיק בהרבה, שמשתכן בהוגוורטס מימים ימימה..."

למחרת גופות התאומים נמצאו באולם הכניסה. הסוף!

סתם, סתם.

"אתה הוא הקוסם הגדול?" שאל פרד ביראה.

"לא, זה לא אני..." הקול ענה, "אני רק... זה שבוחר אותו."

ואז, מבין הצללים, יצא אותו דובר מסתורי.

"אה, פיבס, זה רק אתה?" ג'ורג' נשם לרווחה, "מה קורה, אחי? לונג טיים."

"כן, כן," פיבס ענה, "זימנתי אתכם לכאן, תאומי וויזלי, כי יש לי בשורה עבורכם."

הם הביטו בו בסקרנות.

"כי אני, פיבס בן פיבסון, בי נשבעתי והתחייבתי לקיים שבועה זו לכל ימי חָ – כלומר – מותי," הוא המשיך לברבר, "להתריע, ומבקרה הצורך, גם לשרת –"

"רגע, על מה אתה מדבר?" פרד קטע אותו.

"כן, למה אתה לא סוקל אותנו או משהו כמו שאתה עושה בדרך כלל לתלמידים?" ג'ורג' המשיך אותו. כזה הוא ג'ורג', רק ממשיך את פרד. אין לו באמת אישיות משלו.

"משום שאני תמיד משרת את מלכי הקונדסים של בית הספר!" פיבס צהל.

פרד וג'ורג' החליפו מבטים מופתעים, מעט מובכים. "אנחנו מלכי הקונדסים? אתה הולך לשרת אותנו?" מישהו מהם שאל. זה לא באמת משנה מי. כנראה פרד, כי הוא בדרך כלל הפעיל יותר. כאמור, לג'ורג' אין אישיות משלו.

"לא, לא, לא!" פיבס הטיח בהם, ואז עשה סלטה באוויר כדי להמחיש את מורת רוחו. "מלכי הקונדסים כבר מזמן עזבו. אם כי חלקם שבו לבקר אותי לפני שנתיים, אבל הם מזמן לא כאן. אני מדבר כמובן על ירחוני, זנב תולע, רך כף וקרניים."

ג'ורג' שאף אוויר בהתפעלות. פרד גמגם בהתרגשות: "הם – הם היו פה? כאן, בטירה? איפה? אנחנו רוצים לפגוש אותם! איך פספסנו אותם?!"

"אתם באמת לא –" פיבס הביט בהם בבלבול, "כאילו, הם – לא ידעתם ש –"

"מה?" ג'ורג' שאל בציפייה.

פיבס נאנח. "אוי, שכחו מזה," הוא הניף ידו בביטול. "ועוד יכולתם כל הזמן הזה להסתכל על העכבר במפה ולדעת שהוא לא – טוב, לא חשוב. זו לא הנקודה! העניין הוא שהם הפכו למלכי הקונדסים, ובכך הם רכשו את הציות העיוור שלי. עשיתי כל שביקשו, וכך עודני ממשיך כל עוד הם מלכי הקונדסים. סייעתי לאחד מהם לזייף את מותו רק לפני שנתיים כשביקר כאן, ואילו עזרתי לאחד אחר מהם לשטות בפרופסור סנייפ כשכתבתי עבורו ברכות נעימות ומחממות לב על מפת הקונדסאים! אבל עכשיו, הו, עכשיו נראה כי הם לא יישארו מלכי קונדסים לאורך זמן. הרי בשביל להיות זכאי לתואר הנכסף, צריך לבצע הכי הרבה תעלולים בבית הספר, יותר מכל תלמיד או תלמידה אחרים שלמדו פה אי פעם!"

פרד וג'ורג' החליפו מבטים נרגשים. "ירחוני, זנב תולע רך כף וקרניים ביצעו את הכי הרבה תעלולים בהוגוורטס אי פעם?!" אחד מהם שאל בהתרגשות. שוב, זה לא באמת משנה מי. אולי הפעם זה יהיה ג'ורג', בשביל הגיוון. וגם כי בתכלס הוא פשוט חזר על מה שפיבס אמר, לא צריך להיות עם יותר מדי אופי או שכל בשביל לעשות את זה.

"כן, זה בדיוק מה שאמרתי," רטן פיבס, בדיוק כמו שאני רוטן לכם פה, "ואז הם גם זכו בי כמשרתם, אבל לא התמקדתם בחלק החשוב! נו טוב, רייבנקלואים אתם לא. כל מלכי הקונדסים לא היו חכמים במיוחד, בסופו של דבר. אבל שוב, הם לא יישארו מלכים לאורך זמן, כמו שהמצב נראה כרגע, משום שאתם, צמד גזרים מכוערים שכמותכם, עומדים לעקוף אותם."

זה היה יותר מדי בשביל ג'ורג' שפשוט התעלף על הרצפה.

"ואז אתה תציית לכל מה שנבקש?" שאל פרד שנשאר בהכרה מלאה.

"הו, כן," התמוגג פיבס, "הרי זה רק נראה שאני משוטט כאן בטירה ללא כל מורא. מלכי הקונדסים הנוכחיים לא בסביבה כדי לפקוד עליי, כך שאני משתטה כרצוני."

"חשבתי שאתה מקשיב לברון המגואל או לדמבלדור," פרד הקשה.

"הו, דמבלדור אכן היה קונדסון לא קטן כשלמד פה, אך הוא ויתר על התואר מרצון כשהפך למנהל. לא שזה גרם לי להפסיק לציית לו, שכן כך אפר את שבועתי. לא, זה פשוט פינה מקום למלכי קונדסים נוספים. וגם, לרצוח את בתה של מייסדת בית הספר? אין מעשה קונדס גדול מזה!" פיבס התמוגג.

פרד החוויר. "דמבלדור רצח את הבת של מייסדת בית הספר? בשם מרלין, בן כמה הזקן הזה בכלל?"

"מה?" פיבס נראה מבולבל לרגע, ואז מיהר להתעשת. "לא משנה. הנקודה היא שאתם במרחק מעשי קונדס ספורים – שבעה, למעשה – כדי להדיח את ארבעת הקונדסאים המפורסמים, ולהפוך למלכי הקונדסים של בית הספר בעצמכם, בטקס סודי וחגיגי שייערך ממש כאן בכיתה הזאת!"

פרד התרגש כל כך, שזלגו לו דמעות של אושר. "שיואו, ג'ורג', זה מטורף! רק שבעה מעשי קונדס! אנחנו חייבים לעשות משהו מרשים, נהפוך למלכי הקונדסים! אלה חייבות להיות מתיחות מעולות! אולי נשנה את צבע האבנים בשעון הנקודות של סלית'רין לוורוד? ג'ורג'?"

אבל ג'ורג' עדיין היה מעולף. ופיבס, רגע לפני שנעלם לו שוב בין הצללים, אמר, "אל תשכח, גזר, אתם חייבים להיות מקוריים."

טקס סודי וחגיגי לא היה לבסוף, אבל פרד וג'ורג' כן הפכו למלכי הקונדסים. מעשה הקונדס האחרון שלהם באמת היה מרשים יותר מכל, כאשר איש לא ישכח את עזיבתם האייקונית על מטאטאים מבית הספר יחד עם השארת בִּיצה למזכרת. אז נכון, הם עזבו את בית הספר. טקס לא היה. אבל גם הם וגם פיבס ידעו שכעת הם המלכים, וכעת הוא יעשה כל שיצוו עליו, כאשר ביקשו ממנו שיעשה לאמברידג' את המוות בשבילם, ואילו הוא הוריד בפניהם את הכובע, נכון לציית. כי כשהם הבינו שנותרו להם רק שבעה מעשים קטנים לפני שייזכרו לנצח נצחים בתולדות הטירה, הם באמת הבינו שאין להם עוד מה להישאר שם אחר כך. שבעה מעשים, ואז סוף המסע. וכמובן שהם סיימו את המסע בסטייל, עם זיקוקין דה נזיקין שלא מפסיקים להאיר. שבעה מעשים, ואז הם סיימו את המסע המאיר.