למה זה תשאל לשמי

בס"ד

רולינג בעדנו במלחמה הזאת. המעט שאנחנו יכולים לעשות בתמורה זה לוותר על הזכויות שלנו על הפאנפיקים שאנחנו כותבים

אולפרוס בהה בשיעמום בלוח. פרופסור סלגהורן היה עסוק בלהשתפך על אודות חומר גלם כלשהו של שיקוי, וגם להחניף לסלית'ריני הגבוה ההוא כל הזמן, וכל מה שאמר נכנס מאוזן אחת של אולפרוס ויצא מהאוזן השנייה. דעתו הוסחה לרגע כששמע "פססט" מקצה הכיתה, ואז הוא שוב ראה אותה.

הסלית'רינית הזאת עם השיער החום הגולש והעיניים הירוקות הבהירות. היא נעצה באולפרוס מבט משועשע וקרצה לו. הוא באמת לא הבין מה היא רוצה ממנו, לא היה לו כוח לכל זה.

"אוי לי, שככה יהיה לי טוב!" פרופסור סלגהורן זעק פתאום, "השיעור מסתיים עוד שלוש דקות ועוד לא הספקנו אפילו להדליק אש מתחת לקדירה! נו, טוב. נדחה את הכנת השיקוי לשיעור הבא. בינתיים, כתבו לי חיבור באורך שלושים סנטימטרים על סגולותיה של פקעת הדורבנים הזו בה אני אוחז."

אנחה כללית נשמעה מתלמידי הכיתה. אולפרוס נעמד בעצלתיים, מתמתח. לא היה לו כוח לעוד מטלה שתמלא את זמנו העמוס ממילא. במקום זה, הוא היה יכול לעשות...

לעשות מה, בעצם? הוא הביט על חבריו לבית. נובה ומתיאו, שהיו הכוכבים של קבוצת הקווידיץ', תמיד היו פופולארים. מה גם שהוא חשד שהם יוצאים יחד. סיד היה תמיד מתעסק בדברים נפיצים כאלה ואחרים, מגוג'ואים מאיימים או טאקי מתפוצץ ועד ערכת השחמט האלימה במיוחד שלו והחזיזים שהיה מבריח בכל פעם לאולם הגדול. בהשוואה אליו, פיבס היה רגוע ולא מזיק. זה ללא ספק עטף אותו בהילת כבוד. והייתה גם מלודי שהאף שלה תמיד היה שקוע בספרים ושתמיד היה אפשר לראות רק את השיער השמנוני שלה שהיה מתפרס סביבה כמו שכמייה. זה לא הפך אותה למקובלת במיוחד, אבל לפחות היא הייתה... משהו.

ואז יש את אולפרוס. אולפרוס הוא די כלום. אין לו תדמית או מיתוג. הוא פשוט הוא. הוא לא ממש מצליח בלימודים או ממש נכשל, הוא לא מוקף בחברים (הוא היה בספק אם יש לו חברים בכלל), אבל הוא גם לא היה מועד לשנאה או חרמות כלשהן. הוא פשוט... היה. ובהמשך לשאלתו, מה הוא היה יכול לעשות במקום כל העבודות האלה? לא ממש היה לו מה לעשות או עם מי לעשות את זה.

"איה!"

שוב הסלית'רינית ההיא עם השיער הגולש והעיניים הירוקות. זה רק הוא או שהיא התנגשה בו במכוון בזמן שיצאו מהכיתה של סלגהורן? "תסתכלי לאן את הולכת, סלית'רינית!" הוא הטיח בה.

היא הסתובבה אליו, שוב באותו חיוך שובבי. "אוריינטציה, גריפינדורי," היא ענתה לו, ונראה שהיא התענגה על המילה האחרונה. "ובכלל, למה שלא נשתמש בשמות שלנו, אולפרוס?"

היא הסתלקה לה משם בדילוגים, משאירה את אולפרוס ההמום עומד במקומו. "איך..." הוא מלמל, ואז קולו התגבר לכדי צעקה. "איך ידעת את השם שלי?!"

נובה, שחלפה לידו, הגניבה לעברו מבט תמה. אולפרוס הניח שזה המשפט הארוך ביותר שהיא שמעה אותו אומר אי פעם. ואז הוא גם הבין שהסלית'רינית ההיא יודעת את שמו כנראה כי סלגהורן מקפיד לבדוק נוכחות בתחילת כל שיעור...

וכך, חייו המשמימים של אולפרוס פתאום קיבלו משמעות: הוא הולך לגלות את שמה, ויהי מה! השיעור הבא שיש להם עם הסלית'רינים זה טיפול בחיות פלא, וזה יקרה רק בעוד יומיים. אלה יהיו יומיים מתוחים מאוד, כך אולפרוס הניח לעצמו. אבל כדי להעביר את היומיים האלה במהירות, הוא החליט לעבוד על החיבור לסלגהורן. הוא התמקם לו בנינוחות על רצפת חדר השינה שלו במגדל גריפינדור (מתיאו היה באימון קווידיץ' באותו הזמן, וסיד יצא למדשאות בחיפוש לשלושים שבצבצו החוצה אחרי הגשם, כך שחדר השינה היה שקט בדיוק כפי שאולפרוס רצה), אבל אז הוא הבין שהוא לא יודע כלום על... מה זה היה? שושנת שפנפנים? לא, פקעת דביבונים?

אולפרוס נאנח. הוא יצטרך להיעזר במלודי. הוא שנא לעשות את זה. כל הפרוצדורה הזאת של לגשת למישהו, לפתוח איתו בשיחה, לשאול, לצפות לתשובה... לא, זו הייתה יותר מדי התעסקות בשביל אולפרוס. הוא החליט שיפענח את זה בעצמו. זה בטח כתוב בספר הלימוד או משהו. אלא שלדאבונו, ספר הלימוד הכיל כמה פרקי מידע גם על שושנת שפנפנים, גם על פקעת דביבונים, וגם על לא מעט צמחים אחרים שהיו יכולים להיות באותה המידה הדבר ההוא שסלגהורן דיבר עליו. אולפרוס הבין שאין לו ברירה, והוא יהיה חייב לשאול את מלודי מה נושא החיבור. הוא ירד בהיסוס מחדר השינה של בני השנה הרביעית רק כדי לראות את השכמייה השומנית – השיער של מלודי – מתפרסת היטב סביבה בעודה שוקדת על דבר מה. קריאה או כתיבה של משהו. אולפרוס התקרב אליה בחשש, רק כדי לגלות שהיא קוראת משהו בספר של שינוי צורה.

אוי לא! יש גם מטלה בשינוי צורה! אולפרוס קילל חרישית.

מלודי הסתובבה והביטה בו, ממצמצת בעיניה העייפות מבעד למשקפיה העגולים והענקיים. "אמרת משהו, אולפרוס?" היא שאלה.

"לא!" הוא צייץ והסתלק משם. לעזאזל! הוא יכול היה לשאול אותה על מה סלגהורן ביקש לעשות את החיבור! עכשיו, אם הוא יחזור וישאל אותה, הוא יצא מטומטם לגמרי! ואולפרוס לא רצה לצאת מטומטם. בדמיונו, הוא צפה שיום יבוא והוא יהיה שם דבר כמובן. אהוב על המורים והתלמידים, הכוכב של גריפינדור לפחות, אם לא של כל בית הספר. אבל לעת עתה הוא העדיף לשמור על פרופיל נמוך כדי שלא יחשבו עליו דברים מצחיקים.

סוף סוף שיעור בטיפול בחיות פלא הגיע, ויחד איתו פרופסור קטלבורן דידה לו על קב, לצד בקתתו של עוג שומר הקרקעות. "בסדר, גבירותיי ורבותיי," הוא צייץ והביט בהם. אולפרוס הביט גם הוא בסובבים אותו – כל חבריו לבית גריפינדור היו שם, כמובן, וגם הסלית'רינים לא אכזבו. איפה הסלית'רינית שלו? הנה היא, שם, מחפשת משהו בילקוט שלה.

"רק נבדוק שכולם פה, כדי שנדע שלא נשכח אף אחד בתוך היער!" התלוצץ פרופסור קטלבורן. זו הייתה הבדיחה הקבועה שלו, וגם הפעם כולם צחקו מתוך נימוס.

"בואו נראה..." הוא קירב פיסת קלף לעיניו, ואולפרוס הרגיש את ליבו מאיץ.

"איידן?"

"פה!" סלית'ריני שרירי כלשהו הרים יד. אולפרוס זיהה אותו בתור אחד החובטים של קבוצת הקווידיץ' שלהם, ששלח פעם אחת את מתיאו למרפאה.

"סיד?"

"כאן!" סיד קפצץ בהתרגשות.

"אנה?"

"כן!" סלית'רינית בלונדינית ענתה.

"מלודי?"

"נוכחת!" מלודי ענתה באסרטיביות, וגררה גל צחקוקים. פרופסור קטלבורן התעלם.

"נובה?"

"נוכחת!" נובה ענתה באסרטיביות, אבל נראה שממנה דווקא התרשמו. אולפרוס חשב שזה לא הוגן.

"איילין?"

סלית'רינית אחת הרימה את ידה בדממה אצילית. השיער שלה היה שמנוני בדיוק כמו של מלודי.

"יופי, מתיאו?"

"כאן!"

"טום?"

הסלית'ריני הגבוה שסלגהורן מתחנף אליו הנהן. "פה," הוא אמר.

"אולפרוס?"

"פ – כ – פה!" אולפרוס גמגם. הוא התלבט אם לענות "פה" או "כאן", ובסוף יצא לו משהו גרוע יותר ממלודי. הוא הרגיש איך הפנים של מתחממות פתאום, אבל נראה שאף אחד לא שם לב. בינתיים, פרופסור קטלבורן הקריא עוד כמה שמות, ורק כשסיים להקריא את כולם, אולפרוס שם לב שפספס את שמה של הסלית'רינית ההיא.

"בסדר, בואו ליער," פרופסור קטלבורן קרא, "יש לנו נארלים לתפוס."

כשיצאו מהיער, הסלית'רינית ההיא ניגשה אליו. "אז תחליט," היא אמרה בשעשוע, "אתה פה או כאן?"

"מה את רוצה ממני?" הוא נשף לעברה.

היא נרתעה קלות, אבל צחקקה. "צוחקים קצת, אולפרוס, מה קרה?"

הוא המשיך לנעוץ בה מבט עוין.

"תן לי לנחש, אתה באמת לא יודע את השם שלי, נכון?" היא שאלה, "בגלל זה היית כל כך קשוב היום לבדיקת השמות?"

"את – את ראית?" הוא נלחץ.

"כל מי שהסתכל עליך ראה," היא ענתה, "אבל נראה משום מה שרק אני מסתכלת עליך. אני אומרת את זה בקטע טוב אבל."

אולפרוס לא הבין איך זה יכול להיות בקטע טוב, אבל הפעם הוא כן ידע מה לענות.

"טוב, יש גם את הקראת השמות של סוף השיעור כדי לוודא שכולנו יצאנו בחתיכה אחת!" הוא ענה בהתנצחות. להפתעתו, הסלית'רינית ההיא נראתה מרוצה מאוד, והוא באמת לא הבין מה יש לה.

"איידן?" קולו של פרופסור קטלבורן כבר נישא מאי שם.

"סיד? אנה? מלודי? נובה? איילין?... אה, הנה איילין! מתיאו? טום? מישהו ראה את טום, אוי, הנה אתה. איש חידה שכמותך. אולפרוס? לוריה? יופי, הנה כולם. השיעור נגמר! בתיאבון!"

התלמידים התפזרו לכיוון האולם הגדול, ואולפרוס בהה בלוריה.

"מה?" היא שאלה אותו. רק אז הוא נזכר שתכנן לדעת את שמה רק כדי לענות לה תשובה ניצחת. במקום זה הוא סתם יצא סטוקר שמחפש בכוח לדעת איך קוראים לה.

"אתה יודע, אולפרוס, היית יכול פשוט לשאול איך קוראים לי. לא הסתרתי את זה ממך," היא אמרה לו. אולפרוס פשוט הנהן בדממה. בשם מרלין, היא צודקת. למה הוא פשוט לא שאל? למה להיות כזה... כזה... כזה אולפרוס?

"אז מה את רוצה?" הוא שאל.

לוריה חייכה, כאילו רק חיכתה שישאל. "בוא," היא אמרה לו, ולפני שהספיק להגיב היא כבר לפתה את ידו וגררה אותו אחריה.

"משהו מוזר קורה בהוגוורטס," היא אמרה לו בעודה גוררת אותו במסדרונות הטירה, "משהו אפל, לא תקין. ואף אחד לא שם לב לזה."

"מה?" הוא שאל. אם כל זה יהיה מתיחה בסופו של דבר, הוא יתעצבן מאוד. לא, הוא לא יתעצבן. הוא סתם יהיה מובך.

"תראה," היא אמרה לו והכניסה אותו לתוך כיתה ריקה, שם חיכה לו ראי ענקי, שבכותרתו היה כתוב משהו מבולגן שהוא אפילו לא ניסה לקרוא. גם ככה קשה לו עם כל האותיות האלה.

"תסתכל," היא לחשה לעברו. אם זה יהיה מסוג החפצים האפלים האלה שמסתכלים בהם ואז אי אפשר להפסיק להסתכל אף פעם, או אם הוא ייפול פנימה, או... או... אוף, סבתא שלו תמיד אמרה לו לא לבטוח בסלית'רינים... בטח שלא בסלית'ריניות...

"מה זה? איפה מצאת את זה?" הוא שאל.

"פשוט... פשוט תסתכל," היא אמרה לו. "זה מראה את משאלת ליבך הכמוסה ביותר."

אבל אולפרוס ידע כבר מה משאלת ליבו הכמוסה ביותר. להיות מישהו, להיות משהו. לא להיות סתם אולפרוס שעוברים לידו ושוכחים מקיומו מיד אחר כך.

ואז הוא הביט בלוריה. היא יודעת מי הוא. היא לא שוכחת מקיומו. למעשה, היא מנסה להסב את תשומת ליבו כבר זמן מה.

"למה דווקא אני?" הוא שאל.

לוריה בחנה אותו בדממה. הוא ראה שהיא חושבת מה לענות. הוא ציפה שהתשובה שלה תהיה "כי אם אתה תסתכל במראה, לא תראה כלום". אבל במקום זה, היא אמרה, "כי אתה הכי מעניין אותי, אולפרוס."

הלב שלו ביצע ריקוד קטן. זה לא משהו שהוא ציפה לשמוע מאף בת, בטח שלא מסלית'רינית, ובטח שלא ממישהי יפה כל כך. איך היא מסדרת את השיער שלה ככה שהוא יהיה חלק למעלה אבל מתולתל למטה?

הוא הגניב מבט לעבר המראה.

בהתחלה הוא הופתע, אבל בסתר ליבו הוא ידע שזה מה שהוא צריך לראות. הוא לא ראה אותו מוקף בחברים, מחזיק את גביע הקווידיץ' ותעודת התלמיד המצטיין או המדריך הראשי או משהו. הוא פשוט ראה את לוריה מחבקת אותו.

ואז היא באמת חיבקה אותו. "אני חושבת שאנחנו רואים אותו דבר," היא אמרה לו.

אולפרוס השיב לה חיבוק. זה היה מוזר, לחבק מישהי. עד אז הוא אף פעם לא חיבק בת חוץ מאת אמא שלו, ופתאום הוא היה מאוד מודע לגוף שלו, וגם לגוף של לוריה, על שלל קימוריו המפתיעים. זה גרם לו להזיע, ואז לוריה הרפתה.

"ס־סליחה," הוא מלמל. היה לו ברור שהיא הרפתה בגלל שהוא התנהג מוזר. היא בוודאות הרגישה שזה החיבוק הראשון שלו אי פעם, נכון?

"על מה?" היא שאלה בחיוך. זה הרגיש לו מאוד מוזר, מאוד פתאומי.

רגע, אולי היא עשתה את כל זה רק בשביל לצחוק עליו? ועוד מעט ייכנסו לחדר הזה כל הסלית'רינים וילגלגו על הגריפינדורי האפס שהוא?

"מה החברים שלך יגידו על זה?" הוא שאל.

"אין לי כאלה," היא ענתה.

אולפרוס לא האמין. איך אין לה? היא כל כך יפה! כמו שכולם מקרקרים סביב נובה כל הזמן, רק כי היא המחפשת של גריפינדור ורק כי העיניים שלה פשוט מהפנטות. אולפרוס אף פעם לא הצליח לומר משפט שלם לידה בלי לגמגם, חוץ מהפעם ההיא שצעק על לוריה בסוף שיעור השיקויים האחרון.

"אני רואה שאתה לא מאמין לי," לוריה אמרה לו, "הרגשתי שאנשים מתקרבים אליי רק כי אני יפה. הרגשתי שהחבורה שהייתי חלק ממנה מורכבת מאנשים צבועים ומתנחמדים, ולא הייתה לי סבלנות לזה. קשה לי להשתתף במשחק החברתי הזה כל כך הרבה."

לאולפרוס זה היה נשמע מוכר.

"והבחנתי בך כבר מזמן, ואז מצאתי את המראה הזאת, וראיתי שם אותך..." היא המשיכה, "וכן, לראות אותך שם איתי היה בהתחלה קצת אפל ומוזר. לכן אמרתי שמשהו אפל קורה בהוגוורטס, בלי קשר לזה שאם הייתי אומרת משהו אחר, כנראה שבכלל לא היית בא אחריי."

אולפרוס חשב לעצמו שכך או כך לא הייתה לו ברירה, היא פשוט גררה אותו איתה. אבל הוא באמת לא התנגד יותר מדי.

"אבל אז הבנתי עם עצמי שזה הכי נכון לי," לוריה המשיכה, "ורק חיכיתי שגם אתה תיזום, כדי שזה יהיה נכון גם לך."

אז לכן היא חיכתה שהוא יברר את השם שלה, מה? ותכלס, זה הגיוני. הוא לא היה בא אחריה אם הוא לא היה משקיע בה קצת מחשבה, כמו שאכן עשה.

ובכל זאת, משהו בזה הרגיש לו קצת... קצת מאולץ, אולי אפילו עצלני. קצת קל מדי.

"אני לא חושב שזה המשהו האפל," הוא אמר לה, "אני חושב שהמשהו האפל הוא שזה הצליח לנו יותר מדי. קצת 'אהבה ממבט ראשון', את יודעת. כמו בכל הקלישאות הכי גדולות. זה לא מרגיש מציאותי."

הוא רק סיים לדבר, ומיד הרגיש שהוא מאדים שוב. ממתי הוא אומר משפטים כאלה ארוכים? ועוד בלי להתבלבל וללפסס באמצע?

לוריה לא התייחסה למבוכה שלו, וזה רק הלהיב אותו יותר. היא פשוט חייכה. "תן לקסם לקרות," היא ענתה לו, "מה אכפת לך?"

מה אכפת לו באמת? אולי זה ההרס העצמי שהוא עוד לא יודע שיש בתוכו.

לוריה החזיקה את ידו. "אני רואה שאתה רוצה," היא אמרה לו, "בוא ננסה."

"ננסה מה?" הוא שאל אותה. היא הייתה כל כך קרובה, והוא לא היה יכול להוריד ממנה את העיניים.

היא עצמה את עיניה, והוא מיד עצם גם את עיניו שלו. אם סבתא שלו תדע שהוא נתן כל כך הרבה אמון בסלית'רינית, היא תשתגע. הוא עדיין הרגיש מעט מכווץ, בכוננות לכך שבכל רגע כל הסיפור הזה יתפוצץ לו בפנים. הוא כבר דמיין את הצחוק הקר של הסלית'ריני הגבוה ההוא, כאילו הוא זה שעומד מאחורי המתחיה המרושעת הזאת.

וכשהרגיש את השפתיים של לוריה על השפתיים שלו, הוא סוף סוך התחיל להאמין. ליתר ביטחון הוא פתח את עיניו, ואז עצם אותם שוב במהרה. כן, זאת באמת הייתה לוריה שנישקה אותו, אבל הוא גם הבין למה עוצמים עיניים כשמתנשקים.

כל הדבר הזה נמשך לא יותר מחמש שניות, אבל הוא הרגיש כאילו כל הטאקי המתפוצץ של סיד נדלק בתוכו. הלב שלו פמפם. הגוף שלו בער.

וכשזה נגמר, לוריה התבוננה בו. "איך אתה מרגיש?" היא שאלה, מרוגשת.

אולפרוס התנשם בכבדות בתשובה.

"גם אני," היא ענתה בחיוך. "ניפגש פה שוב מחר באותה השעה?"

אולפרוס הנהן בדממה, והיא הסתלקה לה בריצה.

כל האירוע הזה, מסוף השיעור של פרופסור קטלבורן עד עכשיו, היה כל כך פתאומי, כל כך מהיר וכל כך מרגש.

ואולפרוס כבר לא הרגיש סתמי כל כך. הוא הרגיש הכי בר מזל בעולם. והוא היה מתעלף אילו היה יודע שלוריה מרגישה בדיוק אותו הדבר.