הדים מטרויה

אבי היה מלך, ובנם של מלכים.
טוב, ככה הוא התנהג.

הוא היה נמוך, כמו רוב בני משפחתי, ובנוי כמו שור - כולו כתפיים.

הוא התחתן עם אמי כשהיא הייתה בת 18 וסיימה את התיכון

זה היה שידוך טוב: היא הייתה ילדה יחידה, וכל כספו של אביה ילך אליהם במותו. אבי היה עשיר, ובלעדיו לא היה לה סיכוי לחיים טובים.

היא לא הייתה הכי טובה, אבל זה לא שינה לו
היא הייתה תמימה, צייתנית, לא דרשה הרבה, ויכלה לעשות לו ילדים ממושמעים שימשיכו את המורשת המשפחתית.

היא חלתה זמן לא רב אחרי שנולדתי, ומתה ביום הולדתי השישי.

תמיד נראה שאבי נתר לי על שני אלו.

הוא מעולם לא אהב אותה, בכך אני בטוח.
קשה להגיד במאה אחוזים שהוא בכלל חיבב אותה

אבל לאדם בעל ארשת קפואה כמו שלו, לא תזיק אישה חמימה שתשב בחיוך לצידו בפגישות חשובות.

חוץ מזה אני לא זוכר ממנה הרבה - היא נעלמה די מוקדם בחיי.

אחד הזכרונות היחידים שלי ממנה הוא מחוף הים.

היא ישנה בכיסא, אצבעות רגליה מכוסות בחול חמים

אני בניתי ארמון חול ליידה, תמיד זז לפי כיוון הרוח כדי שהארמון לא יתפרק על רגליה.

הייתי אז בן שלוש או ארבע, וגם הזיכרון הזה כל כך זהוב שאני כמעט לגמרי בטוח שאני המצאתי אותו.

אחרי הכל, אבא שלי לא היה משאיר את שנינו לבד, את אשתו החולה ובנו המקולל.

ואיפה היינו? אני לא מזהה את החוף או את קו האופק.

כל כך הרבה זמן עבר מאז.

***

זמן לא רב אחרי המוות של אמא שלי, החברה של אבי פשטה את הרגל.

קשה להגיד שלא קיוויתי שזה יקרה - ככה או ככה הוא מעולם לא באמת עבד.

הוא ארז את כל חפציי בשתי מזוודות קטנות שלא היו מגיעות לגובה שלי גם אם הייתי מניח אותן אחת על השנייה, ושלח אותי ברכבת לצד השני של המדינה, לחיות אצל הוריה של אמי.

הגענו לתחנת הרכבת חמש דקות לפני הרכבת עצמה.
הוא שאף מהסיגריה שלו, מתעלם מהשלט האוסר על אישון, דחף לידי מכשיר טלפון קטן וישן, וצרור שטרות של דולר.

הוא טפח על ראשי פעמיים, שאף שוב מהסיגריה והשתעל.

"תכתוב לסבא שלך כשתגיע" הוא אמר "אתה יודע לכתוב, נכון?"

"כן" מלמלתי

"יופי" הוא הנהן לעצמו, ואני שמעתי מאחורי את הרכבת נעצרת והדלתות נפתחות "אל תעשה בעיות, אני לא רוצה לשמוע ממך"

הוא הסתובב והלך, ואני נשארתי לבד על הרציף עם שתי מזוודות, טלפון מקשים, ואולי שלושים דולרים.

מיהרתי לעלות על הרכבת, נדחק בין אנשים כדי למצוא מקום להתיישב בו.

קול קריין מסר שהרכבת תעזוב את התחנה בעוד רגע, ושני אנשים מכוסים חול מהתיישבו מולי.

הם שניהם לבשו גופייה ספוגת מים וג'ינס קצר מקומט, רגליהם היו יחפות והבעתם מעורפלת
החלטתי שאני לא מעוניין לדעת מאיפה הגיעו.

 באמץ קל הרמתי את המזוודות למושב ליידי כדי שאיש לא יתיישב שם, והתחלתי להתעסק עם השטרות שאבי הביא לי.

כמה שורות לפני ישב ילד ששיערו הזהוב אסוף לאחור ברישול וגלש מעט על פניו כשהוא סיפר בהתלהבות משהו לאישה שחורת השיער שישבה מולו.

הסתכלתי עליהם

הילד הבחין בי וחייך אלי, ואני הסטתי את מבטי במבוכה

הרגשתי את לחיי מתלהטות, וחזרתי לנעוץ מבטים בשטרות הירוקים שבידי.

הרכבת הייתה אמורה להגיע עוד שלוש וחצי שעות

לא ידעתי מה אעשה עד אז.