האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד
מממנים

שינוי צורה- שיעור חדש פורסם!

הסרט "חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד" יצא לאקרנים!


פעמון הזכוכית

"זה היה הרגע המאושר בחיי, והאחרון..."



כותב: לונגה
הגולש כתב 41 פאנפיקים.
פרק מספר 1 - צפיות: 1860
5 כוכבים (5) 13 דירגו
פיקצר
דירוג הפאנפיק: R - זאנר: דרמה. - שיפ: אלבוס דמבלדור/ גלרט גרינדלוולד - פורסם ב: 04.04.2011 המלץ! המלץ! ID : 1931
גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -
הפאנפיק גמור

שם: פעמון הזכוכית.

פאנדום: הארי פוטר.

תקופה: 1899.

שיפ: אלבוס דמבלדור/ גלרט גרינדלוולד.

ספירת מילים: 3,000 מילים.

דרוג: R.

 

 

אני מצאתי אותו. כן, אני זו שהכניסה את השטן הביתה, כמו כלבלב עזוב מהרחוב. ולחשוב שהייתי גאה בכך בהתחלה.

 

 

אני בסדר. באמת שאני בסדר. אימא ואַבּי תמיד התעקשו שזה לא נכון; שאני לא יציבה. אחוזת טראומה. ואולי יש בזה מן האמת, כי משום מה, מעולם לא הצלחתי להסביר להם שזה לא נכון.

זה גורל מר. לפעמים הייתי מעדיפה באמת להיות לא- בסדר, להיות חריגה, ולא לחיות עם הידיעה שאני בסדר גמור, אבל אף אחד פשוט לא מבין את זה. זה קצת כמו להסתובב עם פעמון זכוכית על הראש כל הזמן; אפשר לראות את העולם בברור מכאיב, אבל הזכוכית מתכסה באדים בכל פעם שאתה מנסה להסביר את זה למישהו.

 

 

אני מצטערת על מה שקרה, כי בסופו של דבר, חיבבתי את אלבוס. הוא לא דיבר אלי כאילו אני לוקה בשכלי כשהייתי צעירה, כמו אימא ואַבּי. למעשה, הוא לא ממש דיבר אלי בכלל, ואולי זה מה שאהבתי בו כל כך. נוכחותו השלווה והשקטה אפשרה שיעזבו אותי לנפשי, ובכל זאת, לא הייתי חייבת להיות בודדה.

אף אחד לא העז להפריע לאלבוס כשהיה שקוע בספריו. הוא היה התכשיט הזוהר של המשפחה, התקווה הגדולה, כנפי הנשר הנאורות שישאו את משפחת דמבלדור מפח האשפה של משפחות הקוסמים באנגליה. לי בעצמי היו תקוות גדולות כלפיו, ולכן תמיד דאגתי לשהות בחברתו כשהיה חוזר בחופשות מבית הספר, לוודא שיקבור את אפו בתוך ספר על מנת לחמוק ממבטי, ובדרך אולי ילמד דבר או שניים.

 

 

אברפורת' לא הסתדר עם אלבוס. אני לא חושבת שזה היה בגללי- הם היו מתקוטטים מאז שאני זוכרת את עצמי- עד שאלבוס הגיע לגיל בו פשוט החליט להתעלם מאחיו ולהשקיע את כל כולו בלימודיו.

אברפורת' עוד המשיך להקניט אותו למשך זמן מה- לעקוץ אותו בעת הארוחות, ללעוג לו. הוא היה זורק אבנים על חלונו בזמן שלמד, עד שיום אחד אימא יצאה מהבית, לבושה בסינר מטבח מטונף שלא הלם את הופעתה האצילית, וסתרה לו חזק כל כך שיכולתי לשמוע את המוח שלו מצלצל כמו ענבר פעמון בין אוזניו.

מאז הפסיק להפריע לאלבוס בלימודיו, אך רק מתוך פחד מאימא, והוא מעולם לא סלח לה על הסתירה הזו.

הו, אני יודעת. אני יכולה לקרוא את אַבּי כמו ספר פתוח. הוא אחי, מבוגר ממני רק בשנה, ובעצם נראה כמו אחי התאום, והוא חברי הטוב ביותר. הוא חם מזג, נמהר, אמיץ אך מלא מרירות כלפי העולם. אני האדם היחיד אליו הוא מדבר, מספר את צרותיו, מאז שהיינו קטנים מאד. לפעמים אני יכולה לעצום את עניי ולדמיין שאני בתוך ראשו- אני יודעת מה הוא חושב ומה הוא מרגיש. באותה מידה הייתי יכולה להיוולד הוא, והוא אני. אבל אני לא יודעת כמה טוב הוא היה מסתדר עם זה.

ולכן אני יודעת שהצער שחש כשאימא מתה היה כה עמוק ומזעזע, שהוא התעלה על כל סתירת לחי שהייתה יכולה לתת לו. יכולתי לשמוע את מוחו מצלצל בין אוזניו מרוב הלם גם חודש לאחר שמצא אותי מכורבלת בנחת תחת זרועה במיטתה הקרה.

הוא נרתע ממני לכמה ימים לאחר מכן. הוא לא הבין למה עשיתי את זה- וזה הטריד אותו. לא הצלחתי להגיד לו שאני יודעת שאולי הנשמה עוזבת, אך הגוף נשאר.

בעצם, אנשים עושים טעות כשהם קוברים את המתים שלהם כדי שירקבו מתחת לאדמה. הם פשוט מרוצים שהדודה הזקנה או הסבתא הטרחנית הסתלקו כבר, והם לא רוצים לטפל בהן יותר. אבל זו הייתה אימא שלי, ואהבתי אותה. לכן רציתי להמשיך לחבק אותה- כי אם הנשמה ממשיכה הלאה, בשביל מה יש גוף בכלל?

 

 

אלבוס הגיע ישר מבית הספר, לבוש בחלוק יפה וכבוש מצנפת מלומדים, תרמילו מלא ספרים, בשביל לקבור את אימא.

אַבּי אמר לי את זה, "הוא בא בשביל לקבור את אימא." לכן קצת התאכזבתי כשגיליתי שהוא לא באמת קובר אותה, אלא רק מסתכל כיצד הקברן של מכתש גודריק מודד את ארון הקבורה לאור הדמדומים ואז מסמן את חלקת הקבר ומתחיל בחפירה אל תוך הלילה. חשבתי שיהיה נחמד לראות אותו עושה משהו בשביל אימא, גם אם זה רק למצוא לה בית הורים זול עמוק מתחת לרגליים שלו.

 

 

אלבוס לא מבוגר ממני ומאַבּי בהרבה, אבל הוא נראה מבוגר הרבה יותר; קוסם מלומד, גבוה ורציני, בעוד אנחנו זוג ילדי כפר בורים ועמי ארצות, קטנים ושרוטי ברכיים, עם שיער בהיר שנראה כמו הדבר יקר הערך ביותר באזור לאור השקיעה הדרומית הצלולה. אולי לכן אימא ואבא תמיד דאגו להסתיר אותנו מאחורי גדר הבית ובתוך הצללים- הם לא רצו שאיזה מוגל חמדן יגזוז אותו.

אימא כבר נחה בשקט תחת האדמה, ואלבוס ניסה להכין לנו ארוחת ערב. אימא תמיד אמרה שהוא מוכשר בשיקויים, אבל בכל הנוגע לבישול, הוא היה כישלון גמור; סירים ומחבטות שרופים למחצה בעבעו סביבו, בעוד הוא מנסה לפקח על כולם יחדיו. שיערו הערמוני, המסורק, נפרע והסתלסל סביב פניו הסמוקות, וקמח ורוטב הכתימו את גלימתו היפה ואת משקפיו.

חשבתי שזה די משעשע, אבל את אברפורת' זה לא הצחיק; הוא נעץ באחיו מבט רציני מעבר לזרועותיו השלובות בעקשנות על השולחן, מבקר אותו. פתאום הוא הזכיר לי קצת את אבא.

לבסוף אלבוס התייאש. בעודו מציץ לכיווננו בזהירות, לוודא שאנחנו לא שמים לב, הוא נופף בשרביטו בתנועה מוזרה. אני לא חושבת שאַבּי שם לב- שום דבר לא השתנה במחברתות והסירים הגועשים- אבל אני הרגשתי את ניצוץ הקסם באוויר, והוא גרם לי להתחיל להתגרד. בדרך פלא, האוכל לא היה שרוף, אבל היה לו טעם מתכתי. טעם של קסם. תקעתי בו מבט מהסס.

"תאכלי, אריאנה," אמר אלבוס ברכות. "משהו לא בסדר?"

אברפורת' הביט בי בציפייה שאסתייג מהבישול של אלבוס. כנראה שהוא לא ממש הכיר אותי אחרי הכל.

הנדתי בראשי והתחלתי לאכול.

אכלנו בדממה. סיימתי את כל האוכל שהיה על הצלחת שלי בצייתנות, אבל אחרי זה הקאתי את הכל מאחורי דיר העזים.

 

 

ימי הקיץ התגלגלו אחד לתוך השני, זריחה מתערבבת בשקיעה ולילה בדמדומים.

אלבוס החליט שצריך לנקות את הבית. אברפורת' התנגד מייד. איש לא שאל את דעתי, אבל שמחתי כשאלבוס יצא כשידו על העליונה; תמיד רציתי לחקור את תכולת הארונות והמגירות שאימא תמיד הסתירה מאיתנו.

היה נחמד לנקות את הבית. זה היה קצת כמו אז, כשעברנו למכתש גודריק, רק שהפעם במקום לדחוף את התמונות, המכתבים והמזכרות לארונות ולנעול אותם שם כאילו היו מפלצת מסוכנת, הוצאנו אותן החוצה, כמו תינוק חדש שרק יצא אל העולם, אבל בעצם היה בו כבר מזמן.

זה היה נחמד. הרגשתי שהמתח בין האחים שלי פוחת, וזה שימח אותי. כמעט הרגשתי שאני יכולה לפתוח את הפה ולדבר- לספר להם בדיוק מה אני חושבת ומרגישה, וכמה אני אוהבת את שניהם. אבל אז רוח מזרחית קרה שברה את הרצף הקיצי, ועם הרוח הזו, הגיע למכתש גודריק זר מוזר מארץ רחוקה.

 

 

ואני מצאתי אותו. מצאתי אותו, פשוטו כמשמעו, כי זה באמת נראה היה כאילו הוא מסתתר שם, יושב על הספסל בין השיחים בחושך. רצתי דרכם ונפלתי ישר לחיקו. אברפורת', שרדף אחרי בפארק, הגיע רגע אחרי ומשך אותי קרוב אליו בצורה מגוננת.

אך אני רק חייכתי אל הזר. הוא היה קוסם, בכך הייתי בטוחה; הילה עדינה שציינה שיש לו כוח קסם הקיפה אותו, וכמעט יכולתי לחוש את החשמל הסטטי מתרוצץ על גלימת המשי היקרה שלו ובשיער הפשתן שלו.

הוא חייך אלי בחזרה, חיוך שובב, נערי. מייד חיבבתי אותו. לא הטריד אותו שהוא נמצא בכפר מוגלגי, והיה לבוש בשיא אופנת הקוסמים ללא בושה או חשש. אהבתי את זה בו מייד.

"שלום, ילדה קטנה," הוא אמר לי בנועם באנגלית רהוטה, אך במבטא זר, חתולי. הוא הביט בשנינו. "זו שעה קצת מאוחרת בשביל שני ילדים לשחק בחוץ, לא? אני לא יודע איך זה כאן, אבל במקום ממנו אני בא, מפלצות טורפות ילדים קטנים שיוצאים מהמיטות שלהם אחרי שקיעת השמש."

"אני לא אתפלא אם אתה מפלצת," ענה אברפורת' בחוצפה, עדיין אוחז בי מול גופו.

הזר צחק. "לשון חדה מאד בשביל ילד קטן כל כך."

אברפורת' הזעיף את פניו. "לידיעתך, אני בן חמש עשרה."

הזר הרים גבה זהובה. "חמש עשרה? ובכן, נראה שילדים כאן מתבגרים לאט מאד. אני בן שש עשרה."

אברפורת' הביט בזר בחוסר אמון. הוא היה לבוש בקפדנות ובשפע שהיה זר לילד כפרי כמוהו, ופניו היו בוגרות וחדות, נאות. "אני לא מאמין לך."

הזר משך בכתפיו ובחן את ציפורניו המטופחות. "זה לא הפסד גדול מבחינתי."

זעזוע כולל שעבר בשיחים וינשוף מבוהל שברח מבין העצים העידו על הגעתו של אלבוס.

"הינה אתם!" הוא אמר כשראה את אחיו. "מה חשבתם לעצמכם, ללכת לשחק בשיחים בלילה? אברפורת', אתה יודע שאסור שיראו את אריאנה- הפארק הזה שורץ מוגלגים-" נזיפתו נקטעה כשהבחין בזר, שעדיין ישב בחתוליות נינוחה על הספסל בצללים. הוא הסמיק בחשכה וחיכך בגרונו. "לא הייתי מודע לכך שיש לכם חברה..." הוא פלט בטון הדיפלומטי ביותר שלו וסידר את מעילו.

"זה בסדר," אמר הזר במתיקות. "בדיוק דיברתי עם הילד הנחמד הזה על הפרשי הגילאים בינינו."

אלבוס נראה נבוך עוד יותר. "אני מצטער אם הוא הטריד אותך, אדוני-"

הזר צחק צחוק צלול, מתגלגל. זה בהחלט היה צחוק של נער בן שש עשרה, אני חשבתי. הוא קם והתייצב מול אלבוס; הוא היה נמוך ממנו, אך הדרך החיננית והבטוחה בה אחז את עצמו גרמה לו להיראות גבוה יותר משהיה. הוא בחן את אחי מכף רגל עד ראש, וחייך. "שמעתי הרבה על הנימוס המפורסם של בני בריטניה, אך לא האמנתי, עד רגע זה ממש." הוא שלח את ידו ללחיצת יד. "אל תיתן לזה להדאיג אותך, חבר. שמי הוא גלרט גרינדלוולד."

אלבוס לחץ את ידו במן היסוס, בוהה בפניו.

"ואתה?" אמר אדון גרינדלוולד.

"אני?..." פלט אלבוס בטמטום.

"מה שמך? אם יש לך שם, כמובן," אמר אדון גרינדלוולד בשובבות.

אלבוס הסמיק בגוון עמוק של ארגמן. "יש לי. אלבוס. כלומר... שמי הוא אלבוס דמבלדור."

"נעים להכיר אותך, אלבוס," אמר אדון גרינדלוולד, ואני שמתי לב שהוא ממשיך לאחוז בידו של אלבוס למרות שלחיצת היד הסתיימה.

אלבוס חיכך בגרונו והציג אותנו. "זה הוא אחי, אברפורת', וזו אחותי, אריאנה..."

אברפורת' לא הגיב. אני חייכתי ונופפתי לאדון. הוא חייך בחזרה.

"שם נאה בשביל עלמה צעירה," הוא אמר.

"אתה חדש בסביבה?" שאל אלבוס, דוחף את משקפיו במעלה אפו כפי שהיה עושה כשהיה נבוך. "כלומר, מעולם לא ראיתי אותך כאן קודם לכן..."

"אפשר להגיד," אמר אדון גרינדלוולד במשיכת כתפיים נערית. "אני מבקר את דודתי, בטילדה הטובה. היא גרה ממש לא רחוק מפה-"

"כן, אני יודע איפה היא גרה," אמר אלבוס בהתרגשות. "אני חובב מאד גדול של הספרים שלה. הסקירה המעמיקה והרחבה שלה בתולדות הקוסמים בבריטניה היא פשוט מרתקת."

אברפורת' השמיע קול גס של זלזול. הוא לא אהב לקרוא. אלבוס נעץ בו מבט נוזף.

"די, די," אמר אדון גרינדלוולד. "אלבוס, אתה לא יכול לצפות מכל אחד למצוא עניין בספריה של דודה בטילדה- צריך להיות בעל סקרנות והבנה גדולה בהתפתחות יושבי בריטניה במהלך הדורות. אני יכול להעיד על כך שאני הייתי מבין היחידים בבית הספר שבו למדתי, דורמשטנג, שהצליחו למצוא עניין בספריה המרתקים. ואני מבטיח לך שלא חסרים שם תלמידים מבריקים."

אלבוס נראה נרגש, לא יודע איזו שאלה לשאול את הזר קודם. "אני בטוח שיש לנו הרבה במשותף," הוא אמר בהתרגשות. "אוכל להזמין אותך לכוס תה?"

"בשמחה," אמר אדון גרינדלוולד. אברפורת' ניסה להתנגד, אך התייאש כשראה כמה אני מאושרת להביא את האדון לביתנו.

קרקרתי סביבו כל הדרך הביתה. מעולם לא חשתי צורך עז כל כך לדבר, להביע את התרגשותי, אך אני חוששת שאפילו אם הייתי יכולה לעשות זאת לא הייתי מצליחה להכניס מילה בתוך שיחתו הנלהבת של אדון גרינדלוולד עם אחי.

הייתי כה מוקסמת שהתאפשר לי לשהות בנוכחותי של זר שאפשרתי למקומי להשתנות, וכלל לא היה אכפת לי שהכלבלב העזוב שנמצא הפך עד מהרה לאדון, והגבירה הנלהבת הפכה לכלבלב הנאמן.

 

 

פעם מצאתי ספר על ערפדים בין ספרי הלימוד של אלבוס. לא קראתי בו הרבה, כי הציורים שבו הפחידו אותי, אבל הבנתי שערפד הוא יצור אפל אשר מתקיים על ידי מציצה של דם מאנשים אחרים, והוא יכול להיכנס לביתך רק אם אתה מכניס אותו.

גלרט גרינדלוולד היה ערפד במשפחה שלנו באותו הקיץ. הכנסנו אותנו פנימה מרצוננו, אבל במקום למצוץ דם, הוא מצץ את האהבה והאחווה ששררו בינינו, ניזון מהריבים שלנו, וניתק בנגיסה אכזרית את הקשרים הרופפים שנוצרו בין אלבוס לבינינו.

החברות שנוצרה בינו לבין אדון גרינדלוולד הייתה כה עמוקה, ונוצרה כל כך מהר, שזה היה כמעט מפחיד. בימים הראשונים הייתי רואה אותו נכנס בכל בוקר, כשהייתי עוזרת לאַבּי בדיר העזים, וקולו הנעים בעל המבטא היה מערסל אותי במילים עמומות ובלתי מובנת דרך קיר חדר השינה כששכבתי לישון. אחרי כמה שבועות הוא הפך לאחד מדיירי הבית.

עד מהרה אלבוס הפסיק לבשל את הארוחות חסרות הטעם שלו, וכל עבודות הבית הוטלו על אברפורת' ועלי, העוזרת הנאמנה שלו. אחינו הסתגר כל שעות היממה בחדרו עם אדון גרינדלוולד, ואפילו לא הרשה לנו להיכנס כדי לנקות; רק מידי פעם היה מגיח אחד מהם מבין הספרים והעיתונים בשביל לאכול משהו או להתאוורר. ואם הזדמן המקרה והם היו שניהם בחברתנו, לא נתנו עלינו את דעתם, והיו רק משוחחים ביניהם בקולות מהוסים על דברים שלא הבנו.

 

 

אבל לא האשמתי את אלבוס. לא כעסתי עליו. אני, כלואה בתוך פעמון הזכוכית שלי, ידעתי טוב יותר מכולם איך הוא מרגיש. גבר צעיר ומבריק שגאונותו והישגיו נמצאים מחוץ להישג ידו, מכיוון שעליו להישאר בבית ולטפל באחיו המריר ובאחותו המשוגעת.

 

 

החיבה שלי אל הזר המשיכה אל תוך הקיץ. בתחילה היו הוא ואלבוס מרשים לי לשבת איתם בחדר בזמן ששוחחו ועיינו בספרים; אדון גרינדלוולד הביא איתו כל מיני ספרים מעניינים מהמקום ממנו הגיע, ואני אהבתי להסתכל בתמונות היפות שבהן, גם אם את השפה בה נכתבו רובם לא הבנתי.

יום אחד, כשישבתי וקראתי באיטיות ספר מבלבל אך מושך שנכתב באנגלית עתיקה, אדון גרינדלוולד שאל את אחי מדוע אני בוהה כך בעמודים חסרי התמונות. אלבוס אמר לו שאני קוראת. אדון גרינדלוולד הופתע מהעובדה שאני יודעת לקרוא, ובאותו הערב הלך לבית דודתו וחזר עם ערימת ספרים, אותה הניח בחיקי ופקד עלי לקרוא אותם.

גמעתי את הספרים האלה בשקיקה. אברפורת' התרגז שהפסקתי לעזור בבית, אבל לא היה אכפת לי. גם לא היה אכפת לי שלא הורשתי לשבת בחדרו של אלבוס יותר. הרצון שלי לדעת על העולם שמחוץ למכתש גודריק מעולם לא היה חזק כל כך, והרצון לרצות את אדון גרינדלוולד (שכנראה סבר שאני בסך הכל אילמת) היה חזק כמעט באותה המידה.

 

 

אברפורת' שנא את אדון גרינדלוולד. זה היה ברור לעין. וגם את אלבוס הוא שנא על שהוא מתעלם ממנו, ושקוע כל כולו במחקרו החדש עם חברו האקזוטי. אבל אני הגעתי למסקנה שאחי האהוב שונא כל דבר בעולם- עד שהוא מאבד אותו.

 

 

חודש אוגוסט הגיע, לוהט ומתוק, ואני מצאתי את עצמי מתעניינת יותר ויותר בעסקיהם של אחי וידידו הקרוב.

בפינת הקיר שחצץ בין חדרו של אלבוס לחדר שלי ושל אַבּי היה חור קטן, שאולי שימש בעבר להעברת דבר מה מחדר לחדר. כאשר שכבתי על גחני והצצתי דרכו, יכולתי לראות בברור את השניים יושבים סביב שולחן עמוס ספרים, גלימותיהם נחות על מסעדי כיסאותיהם ושרוולי חולצותיהם מופשלים. הם מילאו גיליונות קלף בכתב יד קטן ומסודר, מעירים זה לזה היערות, מזכירים מושגים ורעיונות שלא הבנתי, שולחים זה לזה חיוכים מעבר לשולחן... עד מהרה איבדתי עניין בשיחות ובדיונים, והתרכזתי רק בחיוכים האלה, בחילופי המבטים המסתוריים, בנגיעות האקראיות שהחליפו ביניהם, בכוונה או שלא בכוונה, כשחלפו זה על פני זה, או כשרכנו זה ליד כיסאו של השני. אלבוס תמיד היה מתנצל ומסמיק, גם כשהיה זה אדון גרינדלוולד שנגע בו. אדון גרינדלוולד היה רק מחייך את חיוכו השובב. התחלתי לחשוב שהוא עושה את זה בכוונה.

 

 

בלילות הייתי שוכבת במיטתי ומקשיבה לשיחותיהם השקטות, שהיו מורכבות מהגהות וקולות שלא הצלחתי לחבר למילים.

באותו הלילה אברפורת' ישן בחוזקה, מצחו מקומט בריכוז, והוא נראה זקן מאד, כלל לא בן חמש עשרה. התגלגלתי אל צידי, מפנה אליו את גבי ומצמידה את פניי אל הטיח הצונן של הקיר. שקעתי בנמנום, מאפשרת לקולות הלילה לערסל אותי.

קול חד וקצר שעלה מהחדר השני העיר אותי.

פקחתי את עניי, מסוקרנת מהקול ומחכה לשמוע אותו שוב- הוא היה קצר כל כך, שכמעט חשבתי שדמיינתי אותו. דממה ממושכת השתררה, אך אני המשכתי לבהות בטיח בריכוז. והינה הוא נשמע שוב- שקט יותר ורך, אך מתמשך. הוא העיר דבר מה בתוכי- דבר מה שהחל לנוע בחוסר נחת, מחפש את מקומו בבלבול.

בהיתי אל תוך החשכה, לא יודעת מה לעשות בעיני, או בכל חלק אחר בגופי; פשוט בהיתי, שקועה כולי באותו קול מסתורי. זה היה קול אנושי, הבנתי. לא רק כי הוא בקע מפיו של אדם, אלא גם כי עצר בתוכו תערובת מתוקה וקטלנית של תחושות ורגשות, אותה גמעתי בשקיקה מתוך בדידותי.

"גלרט..." ליבי החסיר פעימה. ידעתי שזהו קולו של אלבוס, למרות שהוא כלל לא נשמע דומה לו; הצלילות והרכות שבו היממו אותי, ודבר מה נוסף בקולו עורר אצלי תחושות משונות, שמעולם לא הייתי מודעת לקיומן.

קמתי ממיטתי ויצאתי אל המסדרון החשוך. דלת חדרו של אלבוס הייתה פתוחה לכדי חריץ, ואני הצצתי דרכו בסקרנות.

זה היה מחזה מוזר; אלבוס ישב בכיסאו הקבוע, מחוסר משקפיים, גופו שמוט ורפוי, לא זקוף וקפדני כתמיד. אך מה שהיה יותר מוזר מזה הייתה העובדה שאדון גרינדלוולד ישב בחיקו, קצת כמו שילד יושב בחיק אימו או חתלתול בחיק אדונו, זרועותיו כרוכות סביב צווארו של אחי. פיותיהם היו פתוחים וצמודים זה לזה, כאילו ניסו לבלוע אחד את שני. הם נעו, ואני הבחנתי בהבזק של צבע וורדרד בין פיותיהם- לשון.

יכולתי כמעט לחוש את החום המפעפע בין גופיהם מוקרן על פני, ופתאום הבנתי כמה שהן קרות. חזי התנפח בכאב דוקרני, מרוחק, עם הרצון לחוות אהבה כמו זו בה חזיתי. אפילו חצי מהאהבה הזו היה מספיק להפשיר את ליבי ולמלא אותו, ולגרום לי אושר כמותו לא קיוויתי לחוש מעולם.

השניים התנתקו. אלבוס, עניו הכחולות נוצצות, תקע באדון גרינדלוולד מבט לח. אדון גרינדלוולד חמק ממנו והניח את ראשו על כתפו, מחייך בסיפוק, כמו חתול שמצא את השמנת.

אלבוס ליטף את תלתלי הפשתן שלו, ואני חשתי תערובת של קנאה והערצה לנוכח המחזה שנגלה לפני. עיני התמלאו דמעות, אבל אלה לא היו דמעות של סבל- אלה היו מן אדים שהחלו להעכיר את פעמון הזכוכית שלי.

"אני אוהב אותך," הלחישה הרכה עלתה משפתיו של אלבוס. הוא היה מרותק ומאוהב, כאילו נתקל בספר המושלם ביותר בעולם כולו.

אדון גרינדלוולד חייך כנגד כתפו, ופתאום היה ברור לעין, וזו בכלל לא הייתה שאלה, שהוא בסך הכל בן שש עשרה; ילד יפיפייה ומבריק, אך בודד וקצת מפוחד. הוא לא השיב להצהרתו של אלבוס, אבל חריצים ירוקים שנגלו תחת ריסיו הארוכים היו מוצפים ברגש שגרם לליבי להתכווץ, ולדמעה לזלוג במורד לחי.

השמעתי ציוץ קטן, מן אנחה של ערגה. פעמון הזכוכית נסדק.

עניו של גרינדלוולד נפערו מחריצים לאישוני חתול ערניים, כמעט מבוהלים. הוא הבחין בי.

הדקות הבאות עברו עלי במרכזה של מערבולת מראות וקולות. אדון גרינדלוולד התחיל לצעוק עלי, אך אני לא שמעתי מה הוא אמר; קולות שדיברו בתוכי סיפרו לי בלהט על כך מה שפספסתי בזמן שהייתי כלואה בתוך ראשי, וחריקות הזכוכית הנסדקת ליווי אותם בהרמוניה מצמררת.

אלבוס ניסה להרגיע את אדון גרינדלוולד- הוא נגע בכתפו, דיבר אליו ברכות, כמהופנט. גרינדלוולד התעלם ממנו ודחק אותו הצידה, ממשיך לנוע סביב כחיה כלואה.

אברפורת' הגיח מהחדר, פרוע אך ערני, ומייד התחילה התגרה. הם החלו לצעוק זה על זה, להטיח עלבונות, ועד מהרה אלבוס התייאש מלנסות לפייס בין שני הצדדים, ועבר באופן מובהק לצד של ידידו. שרביטים נשלפו.

קללות התעופפו מסביב, מסנוורות אותי ומבלבלות אותי. בפעם הראשונה באמת ראיתי את העולם סביבי, ויותר לא הייתי צופה אפאטית מהצד- הייתי חלק ממה שהתרחש סביבי, ויכולתי לפעול בהתאם. בפעם הראשונה מזה שמונה שנים, הייתי אריאנה. וכשראיתי את אחי האהוב אברפורת' נאבק בגרינדלוולד הזועם, התמלאתי רגש חדש נוסף- כעס.

גופי החל לרעוד, מנקז את שאריות הטראומה שעוד נותרו בי. כוחות קסם שנותרו חבויים בשנים האחרונות עלו גם הם, מתערבבים עם הכעס.

"מספיק!"

הקול הצווחני, הזועם, חתך את האוויר. רק כשהשלושה הביטו בי, מבולבלים, מוקפים קללות טועות, הבנתי שהקול הזה בקע מגרוני. כמה שזה היה קל. האם זה היה קל כל כך כל השנים האלה?

קסם קרן מתוכי. עצרתי אותו בתוכי ושחררתי אותו החוצה בצורה מתונה. יכולתי לשלוט בו, ויכולתי לדבר. עיני התמלאו אורות צבעוניים.

זה היה הרגע המאושר בחיי, והאחרון.

תגובות

והווהוווהוהוהווהההווו · 31.10.2011 · פורסם על ידי :Rachel Berry
איזה יופי!!
ת'אמת..אני לא טיפוס של סלאש אבל זה היה הפאנפיק סלאש הכי טוב שקראתי!!!!!!!!!!


מגניב · 04.12.2011 · פורסם על ידי :רותם דהן
זה אחד הפאנפיקים הטובים ביותר שקראתי סחתין

אחד הפאנפיקים היפים שקראתי :) · 04.02.2012 · פורסם על ידי :Miss Manson
כתוב בצורה מדהימה ומרגשת.

וואו · 18.10.2012 · פורסם על ידי :OTP
מהמםם!! פיק מושלם.

מדהים... · 07.11.2012 · פורסם על ידי :just smile
קראתי את הפיקצר הזה עשרות פעמים, באמת, ואף פעם, אני לא יודעת למה, לא הגבתי לך עליו...
אבל הוא פיקצר כל כך יפה, את כותבת כל כך מדהים, באמת את הכותבת הכי טובה בhportal
והפיקצר הזה הוא הפאנפיק הכי אהוב עליי מכל הדברים שכתבת, לא יודעת למה אבל הוא כל כך מדהים...
תמשיכי לכתוב!

וואו · 18.06.2015 · פורסם על ידי :Night Sky
מדהים. מושלם. אין לי עוד מה לומר. פשוט יפיפיה

וואו. · 27.02.2016 · פורסם על ידי :Ohana
זה פשוט מדהים. הכתיבה שלך מדהימה והעברת בי צמרמורת.

זה... · 19.05.2016 · פורסם על ידי :Panic! At the Disco
זה עושה לי חשק לבכות, אבל הדמעות לא באות. זה מציאותי ויפהפה ורואים שיש לך כישרון מטורף והרבה ידע ואוצר מילים שרובנו יכולים רק לחלום עליו. תודה על ההרגשה המדהימה שהתפזרה עכשיו בכל גופי. זה מדהים.

Created By Tomer
eXTReMe Tracker


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
50106 20880 54637 36334


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | כיסא פנוי | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס
טיול לגאורגיה

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2016 - 2007