האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד
מממנים

שינוי צורה- שיעור חדש פורסם!

הסרט "חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד" יצא לאקרנים!


זנב לאריות

"הנבואה אומרת ש... ובכן, אני לא זוכר את הנוסח המדויק, אבל המשמעות שלה היא שהארי- כלומר, הבן שלנו- הוא... הוא עתיד להביס את וולדמורט."



כותב: לונגה
הגולש כתב 41 פאנפיקים.
פרק מספר 1 - צפיות: 2024
5 כוכבים (5) 11 דירגו
פיקצר
דירוג הפאנפיק: PG - זאנר: כללי. - שיפ: לילי/ ג'יימס ברקע. - פורסם ב: 04.04.2011 המלץ! המלץ! ID : 1932
גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -
הפאנפיק גמור

שם: זנב לאריות.

כותבת: נגה.

פאנדום: הארי פוטר.

תקופה: העלייה הראשונה של וולדמורט לשלטון.

שיפ: ג'ן.

ספירת מילים: 3,031.

דרוג: PG.

 

 

לפיטר פיטגרו היה חלום. בחלום זה הוא מסתובב ברחובות עיר צרת סמטאות לבוש סחבות. הוא יחף ומטונף, וקר לו.

מבעד לחלון אחד הארמונות, בגשם שהוא כערפל כחול שועטף את מוחו, הוא רואה את ג'יימס, סיריוס ורמוס. שלושתם יושבים בטרקלין חם ונוח, שבעים ומאושרים. בחלומו, פיטר יכול כמעט לטעום את היין שלגמו על קצה לשונו, לחוש את חום האש מתגרה בבשרו הקפוא. הוא מקלל את שלושתם, ונשבע שלא לסלוח להם לעולם.

ואז החלום משתנה; עכשיו הוא זה שיושב בארמון בבגדים מפוארים, מול האש המבוערת, ובידו כוס יין משובח. הוא נהנה מכל המותרות עליהן חלם, לבדו בארמונו הגדול והפרטי. בחוץ יורד גשם, וכשהוא מביט החוצה, הוא רואה את השלושה, ג'יימס, סיריוס ורמוס, יושבים על המדרכה הרטובה בבגדי המלכות הישנים שלהם שנהפכו זה מכבר לסחבות. אבל לא נראה שהם סובלים מהקור; הם מקובצים יחדיו, מחממים זה את זה, וסביבם נאספים אנשי העיר לצפות במחזה המדהים של אחווה ועזרה הדדית, ושפלות רוח מעוררת יראה.

קנאה גואה בו. הוא רץ החוצה, אך הם כבר לא שם. הרחוב ריק. הוא לא יכול לחזור פנימה- דלתות הארמון ננעלו אחריו. הוא מביט מעלה אל החלון, ורואה שם את השלושה, שבעי נחת.

וכך זה נמשך- שוב הוא עשיר, הם עניים ומוערצים. הוא רץ החוצה בקנאה, הדלתות ננעלות, הם שוב בפנים והוא נותר בחוץ כמו כלב.

 

כהרגלו, הוא ניסה להתעלם מהחלום המוזר שחזר על עצמו כמעט בכל לילה. הוא השתדל שלא לחשוב עליו במהלך היום, והיה נזכר בו רק כשהיה נשכב במיטתו הצרה שבדירתו הקטנה בחושך.

הוא לא הצליח להבין את משמעות החלום; הרי הוא לא היה עני הרבה יותר מאף אחד משלושת חבריו. ז היה ידוע ברבים שהוא גר בדירה הצפופה הזו בלונדון רק כדי להיות קרוב לאימו בלי ממש לגור בביתה, ולא כי לא היה לו מספיק כסף לגור במקום אחר. מה פתאום. כבר היו לו חסכונות רבים מעבודתו כמגלגל חביות בפונדק שלושת המטאטאים. אם היה מחליט להשתמש בהם, בוודאי היה יכול להרשות לעצמו דירה נחמדה בהוגסמיד, זו כמו של ג'יימס ואשתו לילי...

אבל החלום לא הפסיק להטריד אותו. לאחר זמן קצר החל לפגוע ביכולת הריכוז שלו.

"תתעורר, פיטגרו!" נהם עליו הטבח בשלושת המטאטאים כשחלם בפינת המטבח באחד הימים. "תתחיל לגלגל את החביות האלה! יין דבש לא מגיע מהשמיים, אתה יודע."

פיטר התעורר משרעפיו והסמיק. הוא כיוון את שרביטו אל אחת החביות והחל לגלגל אותה לכיוון הדלת.

אך באותו היום הוא הוזמן לארוחת ערב אצל הפוטרים, ועד מהרה הוא איבד את הריכוז שוב, מחשבותיו נודדות אל הערב המצפה לו. החבית, שהתחילה להאיץ, פגעה במשקוף דלת המטבח בקול סדיקה חד. קורות העץ המעוקלות נסדקו ונשברו ויין הדבש נשפך על הרצפה בשלולית.

הטבח התחיל לצעוק על פיטר בעוד הוא מנסה לנקות את הבלגן. אך הצעקות של הטבח כל כך הלחיצו אותו שהוא לא הצליח לבצע את כישוף הניקיון.

הוא הרגיש כמו איזה ילד שלא מצליח לשלוט בקסם שלו, במיוחד כשהמהומה משכה את מדאם רוזמריטה, שגם התחילה לצעוק עליו. מראה פנייה האדומות מזעם מוקפות בתלתליה הזהובים מעל מחשוף שמלתה שהסמיק גם הוא ערער אותו עוד יותר, וכשעשה ניסיון נוסף לנקות את היין שנשפך הוא השפריץ והכתים את שלמתה של המוזגת. היא התרגזה עוד יותר והחלה להכות אותו עם מטלית ניגוב הכוסות.

נראה שזה לא יהיה רעיון טוב להציע לה לצאת לאורחת ערב, אחרי הכל.

הוא נאלץ להישאר בפונדק אחרי שעות העבודה שלו כדי לרחוץ כלים ולשלם על החבית ששבר וכל יין הדבש שבזבז. זו לא הייתה הפעם הראשונה שנאלץ לשלם את המחיר על טבעו המסורבל והחולמני.

הוא עבד כשדמעות של זעם והשפלה בעניו, וכשסוף סוף סיים, כמעט שכח את ארוחת הערב אצל הפוטרים, אליה הוא גילה שהוא כבר מאחר.

מתחמק ממבטה הזועם של מדאם רוזמריטה היפה, הוא השתמש בפולו של הפונדק ונחת בחבטה מאובקת בסלון של משפחת פוטר.

הרעש משך את לילי פוטר מהמטבח בשרביט שלוף, אך היא נרגעה כשהבחינה בפיטר שרוע על השטיח ואפילו חייכה קלות. היא לבשה שמלה ירוקה יפה מבד עדין, ומתוכה בלטה בטן הריון עגולה, גדולה מהפעם האחרונה בה פיטר ראה אותה. שיערה האדום צנח על כתפיה בגלים רכים, ונדמה היה לפיטר שהוא יכול להריח אותו ממרחקים.

"הבהלת אותי," היא אמרה בשמץ עצבנות.

"אני מצטער שאיחרתי," גמגם פיטר, קם על רגליו במהירות. "התעכבתי בעבודה, אה..."

"זה בסדר. גם ג'יימס מתעכב במשרד. אני לא יודעת איפה רמוס, אבל סיריוס מאחר, כמו תמיד."

"זה סיריוס שלנו." פיטר צחקק בעצבנות.

"שב," אמרה לילי, מחווה לכיוון הסלון. "אני אביא לך משהו לשתות."

"את לא צריכה-" פתח פיטר, אבל היא כבר הייתה במטבח.

הוא התקרב אל הספות בזהירות, כאילו היו חיות בר, ואז בחן אותן בקפדנות עד שמצא את המקום בו הרגיש הכי פחות לא בנוח והתיישב, לא מעז לזוז יותר. הספה הייתה רכה, כמעט טובענית, והוא חש רצון עז להתרווח עליה, לשחרר את שריריו המתוחים ולהתענג על הכיסוי הרך והנעים.

הבית של משפחת פוטר היה חמים ונוח, מרוהט ברהיטים פשוטים אך יפים, בשלמות, כאילו כל פרט ופרט שהרכיב אותו חושב והותאם לשאר החלקים בקפדנות רבה. בתוך כל הניקיון והיופי ברור היה שחיים שם; על שולחן הקפה נחו כמה מגזינים וספר, על משנעת הכורסא נח סוודר מגוהץ, ועל מתלה המעילים שלצד הדלת הייתה אנדרלמוסיה שלמה. אך איי הבלגן הקטנים האלה רק הוסיפו לחינניות של הבית.

פתאום פיטר היה מודע לכך שנעליו הישנות נראות מטונפות להפליא יחסית לשטיח הנקי, שפניו לא מגולחות ושבידיו עדיין דבק ריח סבון הכלים והשומן של כלי הפונדק.

לילי נכנסה לסלון, נושאת מגש כלי תה. היא התכופפה במאמץ משהו והניחה אותו על השולחן.

"תוכל למזוג לעצמך תה?" היא ביקשה, אך לא חיכתה לתשובה והתיישבה על הכורסא עם הסוודר. זה היה סוודר של ג'יימס. היא לקחה אותו וקיפלה אותו בקפדנות אוהבת, נשענת לאחור. "הארי קצת נודניק היום."

"הארי?" שאל פיטר, עניו בולעות את צלוחית העוגיות שעל המגש ברעבתנות.

"התינוק," אמרה לילי, מלטפת את בטנה באהבה.

"הו." פיטר חש את עצמו מסמיק והשפיל את מבטו אל מגש התה.

"לא ראינו אותך בישיבות המסדר כבר הרבה זמן," אמרה לילי, משנה נושא.

"כן, אה... אני עסוק מאד לאחרונה. עבודה, את יודעת." הוא נזכר שלא אכל כלום מאז הצהריים. הוא מזג לעצמו ספל תה, שפך לתוכו שלוש כפיות סוכר, טבל לתוכו עוגייה ובלע אותה. כשהבין שלילי מסתכלת בו באופן מסויג הוא מיהר לעזור את הנימוס שלו ולשתות לאט.

"תזכיר לי במה אתה עובד?" היא אמרה, ופתאום הוא הרגיש כאילו הוא תחת חקירה.

"אה..." הוא התחיל לגמגם. "אה... בשלושת המטאטאים. אני, אה...מנגן שם."

לילי נראתה מופתעת. אפילו מתרשמת. העניים הירוקות שלה נפערו ברשף של צבע מהפנט, ופיטר חש שהוא מסמיק.

"לא ידעתי שאתה מנגן. באיזה כלי אתה מנגן?"

"פסנתר." זה לא היה שקר; בילדותו באמת ניגן בפסנתר. אבל מאז שפגש את שלושת חבריו תמיד העדיף לבלות איתם בחופשות במקום להתאמן. "אממ... אני לא מרוויח הרבה, אבל..."

"אתה בטח מאד אוהב את זה," אמרה לילי בהערכה. "אני מעריכה מאד אנשים שעוסקים במה שהם אוהבים, גם אם הם לא מרוויחים הרבה במקצוע הזה. אתה עוסק באמנות, אחרי הכל. זה נפלא."

"כן. אמנות." פיטר זע באי נוחות תחת ענייה. מצד אחד המבט הזה מילא אותו בהתרגשות לא נוחה, אבל מצד שני רצה שתמשיך להביט בו לנצח. המבט שלה היה שווה את השקר שסיפר לה- הוא מחק את כל ההשפלות והכישלונות שעבר במהלך היום.

קול נקישה נשמע, ואחריו קולות נקישה נוספים; חצי תריסר המנעולים שעל דלת הכניסה נפתחו אחד אחרי השני, ובפתח עמד ג'יימס. הוא נכנס ואחריו נכנסו רמוס, סיריוס ואישה זרה ויפה בחצאית קצרה מאד.

לילי קמה וניגשה אל ג'יימס. "שוב אתה עובד יותר מידי," היא נזפה בו ונישקה אותו.

הוא חייך אליה את חיוך הפוטר המקסים והמפורסם שלו. "מה שלום אשתי היקרה?"

"טוב."

"והקטן שלנו?"

"מלא מרץ היום." לילי לקחה את ידו של ג'יימס והניחה אותה על בטנה. ג'יימס חייך ונישק את מצחה של לילי. פיטר הבין שהוא בוהה בהם ומיהר להסיט את מבטו; הוא התחיל להסתכל על בת הזוג המושכת של סיריוס, שבחנה את סביבתה במן ביקורתיות קנאית.

"אני מצטער להפריע למשפחה המאושרת," אמר סיריוס, עליז כתמיד, נכנס ביניהם וכורך את זרועותיו סביב כתפיהם. "אבל יש כאן כמה אנשים רעבים."

לילי גלגלה את ענייה. "בסדר, בלק. בוא נשב."

"שלום גם לך, לילי. שלומי טוב, תודה ששאלת. איך היה היום שלך?"

"אוף, שתוק."

"מה שלומך, פיטר?" פיטר היה כל כך מרוכז באחרים שכלל לא הבחין ברמוס מתקרב אליו. תמיד הטרידה אותו היכולת של אדם הזאב להלך בשקט מוחלט, להתגנב תחת תשומת ליבם של הסובבים אותו ולהפתיע אותם בפניותיו השקטות והמנומסות.

"שלומי... טוב. אתה..."

"לא, אני לא יכול להגיד את אותו הדבר על עצמי," אמר רמוס בחיוך מריר, והצלקות הטריות שעל פניו נמתחו בצורה מטרידה. הוא היה חיוור ורזה מתמיד, ועניו היו שקועות, כאילו רצו להסתתר בארובות עניו ולא לראות יותר את הכאב בעולם שסביבן.

ג'יימס ניגש ולחץ את ידו של פיטר, שהרגיש, בבגדי העבודה הבלויים שלו, כמו פועל פשוט הניצב מול בעל הון רם מעמד. כמו קבצן ברחוב מול מלך בארמונו.

"בדיוק סיפרת לי על המשימה," הוא הזכיר לרמוס.

"כן," אמר רמוס, למרות שלא נראה מרוצה משינוי הנושא. "ובכן, אתם יודעים את רוב הפרטים-"

"אמרת משהו על גרייבק." ג'יימס הביט ברמוס במבט חמור, דואג, שגרם לו להיראות מבוגר משהיה באמת.

רמוס הנד בראשו. "אל תיתן לזה להטריד אותך, קרניים. דמבלדור לא יישלח אותי לשום משימה שתסכן אותי. לא באופן חמור, בכל מקרה."

"אני יודע," אמר ג'יימס, למרות שהוא לא  נראה משוכנע. "אז אתה אומר שלא נראה אותך לעיתים קרובות בזמן הקרוב?"

"אני חושש שלא."

ג'יימס הנהן ברצינות. גם לפיטר התחשק לצאת לאיזו משימה חשובה, רק שהוא קצת פחד מהסכנות שלרוב נלוות אל תהילה שכזו. הוא אף פעם לא הבין איך מוין לגריפינדור, ובתוך תוכו תמיד קיווה למצוא יום אחד את האומץ הזה. האומץ לעשות מה שצריך לעשות- מה שנכון לעשות. רק לעשות משהו.

ארוחת הערב הייתה אירוע שקט יחסית לקונדסאים. או האנשים שפעם היו הקונדסאים. רמוס היה שקוע עמוק במחשבותיו, בעוד סיריוס היה עסוק בלנסות לפייס את בת זוגתו, שסברה שהוא מנסה לפלרטט עם לילי ושפיטר נועץ בה מבטים מטרידים. על לילי עצמה נפלה עייפות פתאומית ששאבה מתוכה את שרידי החיוניות שלה, וג'יימס היה עסוק בלנסות לגרום לה לאכול משהו. פיטר ישב שם, אוכל ואוכל, אבל לא מפסיק לחשוב ולהתלבט. הוא העדיף את השתיקה- הוא פחד שמישהו יעלה את נושא העבודה שלו ויתברר ללילי שהוא לא פסנתרן מופנם ומיוסר, אלא בסך הכל מפסידן מגלגל חביות.

בסוף הארוחה בת הזוג של סיריוס יצאה בסערה (לא לפני שחיפשה במסדרון הכניסה דבר מה לקחת למזכרת). רמוס עזב זמן קצר אחריה, בטענה שהוא צריך להתכונן למשימה שלו.

פיטר נותר לבד עם ג'יימס, סיריוס ולילי. הוא מעולם לא חש חריג יותר בתוך הקבוצה הזו. מה הוא עושה שם בכלל? זה לא המקום שלו.

הם עברו לסלון וישבו שם בשתיקה מתמשכת. לילי ישבה, עטופה בחלוק גדול, שעונה על כתפו של בעלה. ג'יימס ליטף את שיערה בהיסח דעת, עניו בוהות באוויר ללא תכלית. סיריוס היה זרוק בכורסא, מתעסק בבדל סיגריה; מסובב אותו באצבעותיו, מכניס אותו לפיו, מעקם אותו קצת, אבל לא מדליק אותו. הוא נראה מוטרד, אבל פיטר היה בספק אם זה בגלל בת הזוג שלו שעזבה בסערה; רבות וטובות ממנה כבר נפלו לרגליו של סיריוס בלק בלי מאמץ אדיר מצידו.

פיטר שקל לרגע לבקש סליחה על שהבריח אותה, אך לבסוף התחרט. אולי מגיע לסיריוס לא לקבל תמיד את מה שהוא רוצה. טהור- דם מפונק ויפה תואר שכמותו. פיטר אף פעם לא קיבל את מה שרצה.

"ירחוני מתנהג מוזר לאחרונה, מה?" המילים נפלטו מבין שפתיו בלי שהתכוון. אולי משהו בו רצה להפיג את המתח בשיחה.

"הוא עסוק מאד עם המסדר," אמר ג'יימס, מדבר אל השטיח, ופתאום קימט את מצחו. "הוא מסור לו מאד."

"זה רק טבעי," אמרה לילי בשקט. "אין לא משפחה, אין לו עבודה... אתם יודעים איך זה."

"הוא לוקח את כל העניין הזה יותר מידי ברצינות," סבר סיריוס.

"ובכן, זה עניין רציני מאד," הצליפה לילי לפתע.

סיריוס משך בכתפיו. "זה רציני למי שמחליט שזה הקרב שלו."

"מה אתה מנסה לומר?" דרשה לילי בטון תוקפני. "זה הקרב של כולנו. אמרת את זה בעצמך, לפני שהצטרפנו כולנו למסדר. להזכיר לך כמה היית נלהב להצטרף אליו כשסיימנו ללמוד בהוגוורטס? זה היה הדבר היחיד שדיברתם עליו בחודשים שלפני הסיום-"

"אני יודע, טוב? את לא צריכה להזכיר לי," קטע אותה סיריוס ופתאום נאנח. "תשכחי ממה שאמרתי."

"אבל-"

"די. תשכחי מזה."

שתיקה אפלה ולא- נוחה השתררה בחדר. ג'יימס נראה כאילו הוקל לו שהוויכוח הסתיים- בוודאי לא היה יודע באיזה צד היה עליו לבחור אם היה נדרש ממנו לעשות זאת. פיטר הכיר את הרצון הזה לרצות אנשים ויהי מה, גם אם הם בעלי אינטרסים שונים.

"תשמעו," אמר ג'יימס פתאום. "אני ולילי רצינו לדבר איתכם על משהו. רצינו שגם רמוס יהיה נוכח, אבל... ובכן, אנחנו חייבים לעשות את זה הלילה."

"מה קורה, קרניים?" שאל סיריוס, שמץ של דאגה בקולו.

"ובכן," פתח ג'יימס, מביט באשתו בזהירות. לילי התחילה ללטף את בטנה בריחוק. "דמבלדור הזמין אותנו אליו לפני כמה ימים. הוא סיפר לנו שערך מבחנים למורה החדשה לגילוי עתידות בהוגוורטס, ושהיא ניבאה לו נבואה... את בסדר, לילי?"

לילי הנהנה וסימנה לו להמשיך לדבר. פיטר שם לב שהיא חיוורת מאד.

"הנבואה אומרת ש... ובכן, אני לא זוכר את הנוסח המדויק, אבל המשמעות שלה היא שהארי- כלומר, הבן שלנו- הוא... הוא עתיד להביס את וולדמורט."

פיטר הצטמרר למשמע השם, כאילו אחד החלונות נפתח בחבטה מבהילה ופרץ של רוח קפואה חדר פנימה. סיריוס בהה בזוג פוטר בתדהמה.

"מה זאת אומרת-"

"מה ששמעת, רך- כף," אמר ג'יימס ברצינות תהומית. שום שמץ של קונדסאות כבר לא נשאר בו, ולפיטר הייתה הרגשה שהקונדסאות הזאת לא תשוב אליו במהרה, אם אי פעם.

אך סיריוס לא נכנע לקודרות של הזוג במהירות. הוא מעך את בדל הסיגריה וקם ממקומו, מתיישב מול השניים על שולחן הקפה, משאיר את פיטר לבד בפינת החדר.

"זה גדול, לא?" הוא ניסה לשכנע אותם. "תמיד חשבתי שדמבלדור יעשה את זה, אבל... כלומר... זה שביב של תקווה. ישועה. כבר התחלתי לאבד תקווה, אבל אם מישהו יכול להביס את וולדמורט-"

"תפסיק להגיד את השם שלו!" סינן פיטר, למרות שלא התכוון.

סיריוס הביט בו בחדות. עניו האפורות, הגועשות, תמיד גרמו לו חוסר נחת, כמו עכבר קטן שהוצא ממחבואו בברוטאליות אל אור היום הבוהק.

"אתה לא מבין?" הוא אמר לו. "אתה לא צריך לפחד יותר! ברגע שהארי יתבגר, הוא-"

"זה לא כל כך פשוט," נכנסה לילי לדבריו. היא נראתה על סף בכי.

"היא צודקת, רך כף," אמר ג'יימס בחומרה. "דמבלדור לא היה היחיד ששמע את הנבואה הזו. הוא מאמין שאוכל מוות ששהה בפונדק במהלך המבחן שמע גם הוא את הנבואה."

"איך הוא יודע את זה?"

"סנייפ דיווח לו שהידיעה על הנבואה הגיעה לוול- כלומר, לזה- שאין- לנקוב- בשמו." ג'יימס תמיד ניסה להתחשב בפיטר. הוא תמיד היה האצילי וטוב הלב שבחבורתם. אולי לכן הם אהבו אותו כל כך, והתקבצו סביבו.

סיריוס הזעיף את פניו. "אני לא חושב שסניליוס הוא המקור האמין ביותר לשמועות, קרניים."

"הוא המרגל האמין ביותר שלנו," אמרה לילי בעצבנות פתאומית. "חוץ מזה שהוא נמצא ממש במעגל הפנימי של אדון האופל, ודמבלדור סומך עליו."

"אני לא סומך עליו," התעקש סיריוס.

"כבר הוכחת הערב שאתה לא חבר המסדר המסור ביותר."

זעמו של סיריוס התעורר. ג'יימס התערב לפני שיתעורר ריב. "זאת לא הנקודה. הנקודה היא שוולדמורט יודע שהארי נועד להביס אותו, והוא ללא ספק ירצה ל..." הוא חיכך בגרונו. "לפנות אותו מהדרך שלו. זה מה שאנחנו רוצים לספר לכם; אני ולילי נכנסים למחבוא."

"למשך כמה זמן?" שאל סיריוס לאחר השתהות קצרה, כאחד שהשלים עם גורלו.

"אנחנו לא יודעים. ייתכן שנהיה שם רק כמה חודשים, ייתכן שנהיה שם שנים."

"והעבודה שלך בלשכת ההילאים?"

"אני אעזוב את העבודה." הוא נגע בבטן של לילי. "אני עשוי להציב את לילי והארי בסכנה אם אני אגיע למשרד הקסמים באופן קבוע."

סיריוס הנהן בהבנה. פיטר לא הבין- ג'יימס מוכן לוותר על הקריירה המצליחה והרווחית שלו כהילאי כל כך בקלות? פיטר היה קופץ על ההזדמנות להחליף את מקומו, אם רק היה יכול. הוא היה משאיר את הפונדק ואת מדאם רוזמריטה באשפה ועולה לאחת המשרות הזוהרות והרווחיות ביותר בעולם הקוסמים. וג'יימס מוותר עליה בשביל לילי ובשביל התינוק הזה, שאפילו עוד לא נולד. פיטר חש חמיצות מוכרת של קנאה גואה בבטנו. זה היה, ללא ספק, התינוק בר המזל ביותר בעולם.

"ו... רצינו שאתה תהיה שומר הסוד שלנו, סיריוס," אמר ג'יימס.

סיריוס נראה מופתע, ואז המום. "אני?"

לילי הנהנה. "אנחנו סומכים עליך, סיריוס," היא אמרה בקול חנוק. "אנחנו יודעים שלא תאכזב אותנו..."

"אני לא אאכזב אתכם," אמר סיריוס ברצינות תהומית ונגע בידה החיוורת. "אני מבטיח. את לא תצטערי שבחרת בי, לילי. אני יודע שהיו לנו חילוקי דעות, אבל... אני לא אתן לאף אחד לפגוע בכם או בהארי. אני נשבע."

"אני שמח לשמוע את זה," אמר ג'יימס בחיוך עצוב. "כי רצינו לבקש ממך גם להיות סנדק."

סיריוס זרח מאושר. פיטר חש שהוא מוריק מקנאה. גם שומר הסוד, גם סנדק, ופיטר לא קיבל כלום. סתם עוד מעריץ של ג'יימס פוטר הדגול. הם לא סומכים עליו לתת את חיו בשבילם ובשביל הבן שלהם, כמו כל חבר אחר?

הוא קם על רגליו. רק לילי הבחינה בו.

"אני מוכרח ללכת," הוא הפיטר ופנה לכיוון הדלת. "תודה על ארוחת הערב. לילה טוב."

הוא סגר את הדלת אחריו. בחוץ היה קריר, במיוחד בניגוד לאור החמים שזרח מבין ווילונות הבית. בפנים, נדמה היה לו שהוא עדיין יכול לראות את צלליתו הנרגשת של סיריוס, הסנדק ושומר הסוד, נעה בחדר.

פיטר פנה במורד הרחוב בקודרות. הימים היו ימי אביב, אך הלילות עוד היו לילות חורף קרים ומטפטפים. חלונות הבתים היו מוגפים, עוצמים את עניו בפניו.

הוא הגיע אל הפארק המואר במנורות רחוקות. הוא התיישב על ספסל לח והחל מטופף ברגליו בעצבנות על השביל המנוקד עלים ושלוליות. הוא רצה לעשות משהו, להוכיח למישהו שהוא שווה משהו, אך פסל את כל האפשרויות מראש. הכל היה מסוכן מידי או משפיל מידי.

הוא ניסה להיאחז במחשבה שהוא יודע את סודם של הזוג פוטר- סוד שמלבדו יודעים רק סיריוס בלק ואלבוס דמבלדור. הינה, האדם הזה המהלך לבדו בשביל לא יודע את הסוד הזה.

הסוד הזה נתן לפיטר כוח. הוא עוד לא ידע מה הוא הולך לעשות עם הכוח הזה, אבל רק הידיעה שהוא שם גרמה לו להרגיש גדול יותר משהיה.

האיש הבודד התיישב בקצה הנגדי של הספסל. הוא היה עטוף בגלימת גשם כבדה ובברדס, מתוכה השתרבבה מקטרת מעלת עשן.

"ערב טוב, פיטגרו." פתאום פיטר הבין שהאיש הזה הוא לא אחר מאשר סוורוס סנייפ, מכונס בתוך גלימתו.

"ערב," הוא השיב בהיסוס.

"אתה נראה מוטרד," אמר סנייפ באטימות מוחלטת, כאילו בכל יום נתן עצות לאויביו הוותיקים.

פיטר משך בכתפיו.

סנייפ חייך חיוך מוזר סביב מקטרתו, חושף שיניים צהבהבות. "אתה לא צריך לחשוש ממני, פיטגרו. אני יודע עליך לא מעט. אני יכול לעזור לך."

"למה... למה אתה מתכוון?"

"פיטגרו, פיטגרו... לא ראש לשועלים, אך כבר לא זנב לאריות. כל אריה חכם יודע שצריך לשמור על הזנב שלו כהלכה, אחרת הוא ייכרת ממנו. והזנב... ובכן, בוא נגיד שאם האריה לא חכם במיוחד, הוא יכול לגרום לו להסתובב סביב עצמו."

פיטר חייך קצת לנוכח ההזדהות שעוררה בו האמירה הזו.

"בוא נלך קצת," הציע סנייפ פתאום. "נדבר."

פיטר הסכים. מאז אותו הלילה לא חלם יותר על ארמונות וקבצנים. אך מידי פעם היה מתעורר בעלטת הלילה, מבוהל, מחלום מוזר על פניהם החיוורות והמתות של חבריו. בחלומו הוא מתחבא בתחתית כלי עמוק וקפוא בעוד ידיים גדולות מנערות אותו באלימות. לנגד עניו הוא רואה פני נער חמורות סבר, שצלקת בצורת ברק על מצחו, ואז היה מתעורר.

אך כהרגלו של פיטר פיטגרו, הוא התעלם, ועשה מה שאמרו לו. 

תגובות

ואווו!! · 11.03.2012 · פורסם על ידי :גולהומניק

מדהים! · 05.04.2012 · פורסם על ידי :Hodaya

אין לי מילים · 22.08.2013 · פורסם על ידי :לונה222

אהבתי! · 16.09.2013 · פורסם על ידי :DaniellePotterhad
מדהים!רק חבל שלא המשכת יותר :<

אהבתי!! · 30.04.2014 · פורסם על ידי :אמיליהסנייפ42

קשה לכתוב אחרי שקוראים פיקצר כזה.. · 22.07.2014 · פורסם על ידי :ברי (הרמיוני) פוטר
אז.. אני רק יאמר שכולי רועדת ומעט יש לידמעות בעיניים. הדרך בה את כותבת סוחפת ונותנת הרגשה כל כך אמיתית!

כתיבה טובה · 01.11.2014 · פורסם על ידי :נוגה רן
את כותבת ממש יפה!
זה מרגיש כאילו גיי. קיי. רולינג כתבה את זה.
יש לך כשרון ענקי.

פיקצר · 08.01.2017 · פורסם על ידי :254367
למה זה פיקצר?????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????.....
..?.?????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????

Created By Tomer
eXTReMe Tracker


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
50106 20880 54637 36334


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | כיסא פנוי | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס
טיול לגאורגיה

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2016 - 2007