We are together, forever

זהו.הוא מת.
אני לעולם לא אראה את הפנים השובבים שלו,שדומים כל כך לפניי אחיו,אך כה שונים מהן.
הוא היה כמו שמש,שזרחה בשמיים זמן כה רב...ואז נגמר היום,והיא שקעה,לעד.
הנה הוא,הולך לו,לעולם.
זהו.
לא אראה אותו יותר.
דמעה.ועוד אחת.
אני לא מוחה אף לא אחת.
העוצמה,העוצמה שמוות מביא.
מוות של אהוב.
ולא סתם אהוב...אלא אהבתך הגדולה ביותר בעולמך,האהבה שרק בזכותה קמת כל בוקר ונרדמת בלילה.
והנה...
הוא הלך.
כולם הלכו,השאירו אותי ואותו לבד.
עמדתי שם,הרוח מעיפה את השיער לפניי,העלים שהחלו לנשור מוקדם עפו עליי ואל תוך שיערי...
לא הזיזו אותי ממקומי.
ועוד אחת.עוד דמעה.
גיששתי בעקבות השרשרת שהונחה על צווארי,וראיתי אותה,בוהקת מכסף טהור.
התליון היה חצי לב,שעליו כתוב באותיות זעירות את שמי.
דמעה ניתזה על הלב החצוי.
נשמתי עמוק,והורדתי את השרשרת.הרחתי אותה,והיה לה קמצוץ הריח שלו,הריח המתוק והעדין שלו.
הלכתי ברגליים רועדות לעבר מקום מנוחתו,והתחלתי לחפור בור קטן צמוד לקברו.
אומנם הבור היה קטן,אך עמוק מאוד.ידיי היו חומות מבוץ,ודמעותיי ירדו ללא הרף.מדי פעם נפלטה מפי יבבה,אבל מיד השתקתי את עצמי והמשכתי לחפור.
לא רציתי לעשות בקסם.
קסם הרג אותו.מעשה כישוף.
בידיים רועדות הוצאתי את הפתק מכיסי,והנחתי אותו בבור.עליו הנחתי,בידיים רועדות יותר מקודם את התליון שנתן לי,התליון שמאותו יום שהונח על צווארי לא הוסר מעולם.
נשמתי עמוק,והנחתי את החול והאדמה על הבור.כשהבור היה מכוסה היטב,לקחתי את השתיל,ושתלתי אותו בשוחה הקטנה,שמתחתיה היו התליון והפתקה.
המלאכה נגמרה.
הלכתי לאט לאט לאחור,והסתכלתי על הקבר בעיניים רטובות.
לפתע הרגשתי יד עוטפת אותי,יד חמה ומוכרת.
ידעתי שזו הזיה.היו לי הרבה הזיות כאלה בחודש האחרון.
"הלו,הרמיוני."
לא עניתי.
"תודה.העציץ מקסים." הוא אמר,והוביל אותי לעבר הספסל החום.
"הרמיוני," אמר בעדינות את שמי,ומשך אותי אליו.
מחיתי דמעה נוספת.למה ההזיות האלה לא אמיתיות?
"הרמיוני,את יודעת שאני לא עוזב אותך.את יודעת את זה," הוא לחש לי בעדינות.
"אז למה הלכת?" שאלתי בלחש. "למה הלכת לנו?"
פרד הרים כתפיו. "האוכל מוות הדביל ההוא.לכי תשאלי אותו."
"אני כל כך מתגעגעת."היא הסתכלה בעיניו ולחשה לו, "אתה לא מבין כמה."
"לא,באמת?חשבתי שאת מתגעגעת לאבא של הארי."
הרמיוני צחקה חלושות,וקירבה את פנייה לשלו.
פרד הרחיק אותה טיפה,והיא הרגישה נבגדת.
"אני הזיה,אחרי הכל.עם את תתנשקי עם האוויר זה ייראה די מוזר,לא?"
הוא כל כך צודק.
"ורק שתדעי,שאני מת לנשק אותך."הוא אמר לי וליטף את שערי.
התענגתי ונשנעתי על ידו.
"הרמיוני,אנחנו יחד,לעד.תזכרי את זה.אני אוהב אותך."
"אני אוהבת אותך גם.אל תלך..."
הוא צחקק,מחה דמעה נוספת,נישק את המצח שלי באיטיות,ו...
פרד נעלם.
התאמצתי להישאר ממקודת,זאת הייתה ההזיה הכי אמיתית שהייתה לי עם פרד.
קמתי מהספסל אל קברו של פרד,וישבתי בסמוך לקבר.
לקחתי אבן מהאדמה,וחרטתי את המילים הבאות על משטח השיש החלק והנצחי.

                                                                                                        We are together, forever