שושן צחור

הוגוורטס מעולם לא נראתה טוב יותר.
המדשאות היו נקיות להפליא, שתילים נשתלו באזורים ריקניים, אפילו נבנו ספסלים נוספים לנוחות התלמידים.
בפנים, האולם הגדול היה מקושט בפרחים צהובים, אדומים, סגולים, כחולים, במגוון צבעים וצורות. היו פרחים ששרו כשביקשו מהם, וחלקם השמיעו מוסיקה שנעימה לאוזן.
כולם היו מאושרים לקראת נשף האביב הגדול שיתקיים אם בובאטון ודורמשטראנג, וגם עם משרד הקסמים. כל הנערים והנערות מהשנים החמישית עד השביעית היו כה נלהבים שהם התחילו את ההכנות לנשף כבר חמישה חודשים קודם לכן (את האשמה לכך נקפו לעצמן הנערות) .
ניק עמד, וחלם לרגע בהקיץ.
כזאת מיוחדת, הוא חשב. כזאת יפה. עם העיניים האלה, זה כזה מחרפן...
"הלו, אתה שם, שחולם, בא לך לבוא לעזור לנו לנקות את הנברשת?!"
ניק צחק.
תמיד מייקל, חברו הטוב, היה קורא לו 'אתה שם' או 'איש' .
"אני בא!" קרא ניק. הוא בדיוק רצה לומר את הלחש שמנקה,עד ש –

"איי!"
הוא מצא את עצמו על הרצפה, צבע ירוק מטפטף משערו.
"אוי, סליחה, אני כל כך מצטערת!"
הוא הרים את ראשו כדי לראות מי הסולחת, וכשראה שזאת אותה הנערה המהממת הזאת, מרייבקנלו, הוא בחר לסלוח לה.
"אתה – אתה בסדר? להביא לך מטל - ?"
"מה? לא, תודה..." הוא אמר, וניגב את בצבע בעזרת שרביטו.
הוא הסתכל עלייה, ואמר תודה לאלוהים בליבו שקיים יצור כזה יפה בעולם.
"טוב, אני – אני אחזור לצבוע את הקירות..." מלמלה הנערה, וחזרה לעבודתה.
ניק מצמץ, וחזר לעבוד.
"היי, ניק! יש לידך שרשרת צהובה! זרוק לי!" הארי קרא לו.
ניק חשב למה הוא לא משתמש בלחש זימון, ואז הוא הבין; הארי היה עם אלפי דברים משתי ידיו, והסולם שעליו עמד איים להפילו.
"תגיד, אתה השתגעת?! אתה יכול ליפול!" אמר ניק, ורץ להארי, שמרוב זיעה ומאמץ משקפיו החליקו ארצה.
ניק זימן עוד ועוד דברים מידיו של הארי, ובסוף קרתה סיטואציה כזאת: ניק כמעט נפל על הרצפה מרוב דברים, והארי היה חופשי ומאושר.
"אתה צריך עזרה?"
הנה, הנערה הזו שוב. למה היא משגעת אותו כל כך?
"אממ, כן, את התוכן שיש בשקית הכחולה צריך לתלות ליד שולחת הסגל..." פקד ניק, ובלי תלונות ביוטי לקחה את השקית הכחולה מידו.
הארי, ששם לב למה שקרה זה עתה – וראייתו נהפכה חדה כשל נץ – הוא ירד מן הסולם והתקדם לעבר חברו, ניק.
"נו, ניקולס," אמר את שמו המלא. "מצאת את נערת חלומותייך, אהה?"
ניק האדים.
"הארי, באמא שלך – שמתה, סתום כבר עם השטויות שיוצאות לך מהפה..."
הארי צחקק קלות, תפח בחוזקה על כתפו של ניק, וחזר לעבודתו.
ניק בהה בנערה הזאת, שאפילו לא ידע את שמה.
מעניין עם מייקל, או הארי יודעים.
"מייקל? יש לי שאלה. " קרא ניק לעבר מייקל, ששרק תוך כדי ניקוי הנברשת בעזרת שרביטו.
"כן, הוד מעלתך?"
"אתה יודע מה השם שלה?" אמר ניק בקול יותר שקט, והצביע בחשאיות על הנערה שפשוט גרמה לו להיות עיוור.
מייקל הרים גבות.
"אני חושב נכון? ניקולס שלנו מצא את ה – גברת?"
ניק נתן למייקל דחיפה קטנה ברגל.
"אתה יודע איך קוראים לה?"
"ביוטי," אמר מייקל בפשטות, אבל מאותו רגע החליט לשים עין על הבחור החשוד.
"ביוטי..."
ניק הרהר בשם. שם יפה לנערה יפה, חשב בשעשוע.
"הארי!"
ניק קפץ מבהלה, ואז התנשף מהקלה.
זאת הייתה רק ג'יני, החברה הטרייה של הארי.
"כן?" הארי ענה לה, ונראה מאושר שהיא כאן.
ג'יני נראתה זועפת, וטיפסה על הסולם כדי לקחת את כל צומת הלב של הארי.
"גמרתי הרגע את הבחינה!" התרגשה ג'יני.
"באיזה מקצוע?"
"אסטרונומיה!" צהלה ג'יני. "אני חושבת שקיבלתי קס"ם!"
הארי צהל גם וחיבק אותה.
"הארי וג'יני לנצח, שתי נשיקות במצ – "
אבל מה שהפסיק את מייקל מלשיר את השיר המביך הייתה קסת דיו מפלסטיק שהארי השליך לעברו, ופגע בו בול.
הסתכלתי על הזוג המאושר, שהתמזמז לו על הסולם.
איזה כיף להארי, שיש לו אהבת אמת, חשב ניק בקנאה.
"אממ... ניק, נכון?"
ניק הסתובב ופגש, בפעם השלישית, את ביוטי.
"כ-כן," הוא גמגם. בינתיים ג'יני ירדה מהסולם ודילגה אל המדשאות בחוץ.
"אממ... רציתי לשאול אם אתה רוצה לעזור לי אם הצביעה. אתה די גבוה, ויש אזורים שאני לא מגיעה אליהם. בא לך?"
הוא רצה לקפוץ משמחה. ברור שהוא רוצה! מה זה רוצה, חייב לווריד.
"כן, אני כבר מגיע," הוא אמר,והלך אחרי ביוטי, מהופנט.
המלאכה הייתה די מהנה.
"אתה יודע," אמרה ביוטי לאחר עשרים דקות צביעה את מה שחשבה, "היינו יכולים לעשות את הכל בקסם. אבל בגלל שדמבלדור רוצה שכולנו נשתתף בעשיית הנשף, בלי קסמים ובלי עזרות, אנחנו נתקענו עם החרא הזה."
"כן," הסכים איתה ניק, וצבע חלק חשוף בקיר.
"תגידי, את רוצה לצאת איתי להוגסמיד?"
מרוב תדהמה המברשת נפלה לביוטי מהידיים. ניק הסמיק, והתבייש בעצמו.
איזה גס רוח הוא.
"א - אני מצטערת," היא אמרה,ובאמת נראה שהיא מצטערת.
"אני – פשוט – יש לי חבר, אתה מבין..."
הוא הבין.
הוא הרגיש כאילו הוא נשרף מבפנים.
"אהה. טוב, זה בסדר." הוא אמר, אבל מבפנים הכל געש ורתח על החבר האלמוני של ביוטי.
"אממ... אני יכול לדעת מה שמו?"
"אהה, שמו? אינקאי סולידר." פניה היו חלקים כשאמרה את שמו.
כמובן. מי אם לא אינקאי.
אינקאי זהו הבן השנוא עליו ביותר עלי האדמות, חוץ מזה-שאין-לנקוב-בשמו.
למה?
בגלל שהוא היה אחיו, אבל אף אחד לא ידע את זה.
אפילו לא הוריו של ניק. הוריו של ניק זרקו אותו – את אינקאי – בבית יתומים נדוש באיזה פינה נידחת. הם מעולם לא שמעו ממנו, לא ראו אותו, ולא רצו לעשות זאת גם.
אבל כשהגיע ניק להוגוורטס, הייתה לו תחושה מוזרה שזה הוא, הוא אחיו המסתורי והדועך.
הם הכירו, ואכן; אינקאי סולידר היה אחיו הביולוגי של ניקולס אווייניק, ומאותו יום שנפגשו שררה ביניהם איבה ותיעוב רב אחד כלפי השני.
וכעת הוא החבר של ביוטי.
טוב לדעת.
"אתה מכיר את אינקאי?" הוציאה אותו ביוטי מחלומו.
"מה?..." ניק ניער את ראשו כדי לצאת מהחלום, "אממ, כן, הוא ברייבקנלו, לא?"
"כן," נאנחה ביוטי.
"אתה יודע... אנחנו לא בתקופה טובה."
ניק הבליע חיוך ניצחון.
"אני לא יודעת מה קורה לו," אמרה ביוטי בקול מעורר רחמים ומתוק.
"הוא מתרחק כזה, מנוכר," היא אמרה, ובהתה על הקיר המסויד חלקית. "לא מדבר איתי. לא עוזר לי. הפעם האחרונה שהוא דיבר אליי היה לפני חודש וחצי."
"מה?"
ביוטי נאנחה. "כן... ואין לי מושג מה לעשות."
"אז למה את לא נפרדת ממנו?" שאל ניק, בסתמיות כביכול.
ביוטי נראתה מהוססת. "אתה יודע, חשבתי על זה לא פעם ולא פעמיים. הרבה יותר. אני חושבת שזה הצעד הנכון לעשות," אמרה לשמחתו האדירה של ניק, "אבל הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, ובאמת שאני לא רוצה לפגוע בו..."
איזו רגישה, חשב.
"את יודעת מה," אמר לה ניק, משהו שלמד מאימו, וגם מאיזה ספר שנקרא איך להרשים מכשפות.
"תעשי מה שהלב אומר. לא מה שהראש אומר. מה שהלב מרגיש, כי בקטעים כאלה הוא הקובע. יכול להיות שתיפרדי ממנו, וזה יכאב לך, ואולי – מי יודע – אולי תחגגי את החופש ממנו. תתני ללב לפעול. יש לו תפקיד חשוב מאוד בגוף, לא רק לנשימה ולהזרמת הדם."
ביוטי הביטה בו, המומה.
"פעם ראשונה שנער אומר לי דבר כזה," אמרה לו.
"כאילו, בן."
ניק חייך חיוך רחב לעברה.
היא הסתכלה לתוך עיניו, והוא נמס. עיניה התכולות איימו למוטט אותו, מעוטרות ריסים ארוכים ועבים.
"יש לך... עיניים יפות," אמרה ביוטי, והוציאה את מבטה מעיניו.
"בצבע דבש כזה, יפה," אמרה,וחייכה לעברו חיוך.
"תלמידי רייבנקלו וגריפנדור, השנה השישית והשביעית! היום נגמרה העבודה, מחר בין השעות ארבע עד שש בערב תמשיכו לעבוד. תודה."
קולה של פרופסור מקגנוגל הרעים, וכל התלמידים שעבדו מיהרו להימלט מהאולם הגדול, שמא תתחרט מקגנוגל ותיתן להם עוד עבודה.
"את רוצה שאני אלווה אותך למעונות שלך?"
ביוטי חייכה חיוך מואר. "בכיף, למה לא?"
ניק השמח ליווה את ביוטי למעונותיה. בדרך הם דיברו על החיים, על השיעורים, על המורים, על הוגוורטס, בכללי.
"טוב... הנה, הגענו." אמרה ביוטי. בקולה נשמע... צער?
העוף הדורס בתמונה שאל את שאלתו.
"*מדוע רבים מפחדים לומר את שמו של הלורד וולדמורט בקול?"
ביוטי החלה לחשוב, לאחר שהתאוששה מהעיטוש שלה למשמע השם.
ניק עזר לה לחשוב, והתשובה הגיעה אליו.
הוא אמר את התשובה באוזנה של ביוטי, והיא חייכה חיוך ניצחון גדול.
"מכיוון שהפחד מפני השם מגביר את הפחד מפני הדבר עצמו. קוסמים רבים מפחדים מאת-יודעת-מי, כך שהם נרתעים אף מהשם."
"תשובה מפורטת ורהוטה, כל הכבוד." דלת המעונות נפתחה.
"אז... שלום," אמרה ביוטי בצער.
"ביי."
ניק פנה ללכת, אך קריאה של שמו עצרה אותו.
"ניק, חכה!"
ניק הסתובב וחזר לעבר ביוטי, שעוד עמדה מול הדלת, שהייתה פתוחה וחיכתה רק לה.
"מה?" שאל ניק. לפתע ביוטי קפצה עליו בחיבוק חם ומוחץ, והוא חיבק אותה חזרה.
"תודה על העצה, ניק," אמרה לכתפו. "זה עזר לי מאוד."
"בבקשה."
ביוטי השתחררה ממנו, נישקה את לחיו ונכנסה למעונות רייבנקלו.
ניק מישש את הלחי אותה נישקה, וחזר למעונות גריפנדור בצהלות גיל.

 

		הפרק הבא