משחקי הרעב וכל הצרות שבאות אחר כך

רע לי.

פיטה מאוכזב ממני.

אין לי מושג איך גייל יגיב כשיראה אותי שוב. האם הוא מכיר אותי מספיק כדי לראות שהכול היה הצגה? ואם לא? אם עכשיו הוא שונא אותי כמו שפיטה שונא אותי?

ומה תגיד אמא? האם היא תתאכזב ממני? תשמח? תצחק שבנו של מי שרצה אותה פעם מאוהב בי נואשות?

איך תגיב פרים כשתגלה שבעצם שום דבר מהרומן הזה לא היה אמיתי? היא תתאכזב ממני, היא ציפתה ליותר. כזאת היא, מתוקה ושובה לב. ותמימה. זה מכביד לפעמים אבל כל עוד אני יכולה לפרוק את זעמי עם חץ וקשת זה בסדר.

אבל הכי חששתי מהתגובה של גייל. אני כל כך מקווה שהוא לא נעלב, או מקנא, או כל משהו אחר! אני מתארת אותו כשראה את הנשיקה הראשונה שלי ושל פיטה, זה בטח היה בארוחת הערב. אני מתארת אותו פולט את כל מה שיש לו בפה, נפעם.

איך הוא הסתדר בלעדיי? אני יודעת שהוא צייד מעולה, הוא הסתדר טוב גם לפני שהכרנו, אבל איך זה עכשיו? אולי הוא בודד? האם הוא מתגעגע אליי כמו שאני מתגעגעת אליו? אין ספק שאני חסרה לו, אך האם זה מספיק? אין לי תשובות לשאלות האלו...

אני רואה את פיטה יושב בצד, על ספסל, ועיתונאי מראיין אותו. אני רואה שהוא מדבר עלינו ועל כמה שהוא מאושר שסוף סוף הכרתי בו, אך אני רואה גם את העצב בעיניים שלו כשהוא מדבר על זה, ואת הדחיפות להעביר נושא.

אחרי שהעיתונאי מסיים איתו, אני ניגשת אליו. מבטו אטום, חלול.

אני מחזיקה בידו. "אמרתי שלא הכל היה משחק. אני עדיין אוהבת אותך. אתה הצלת את החיים שלי. דברים כאלו לא קורים כל יום. אבל בבקשה, תשלים עם זה שלא נהיה ביחד עכשיו. אולי ארגיש את אותו הדבר אליך, אבל פשוט עכשיו... עכשיו זה לא קורה." הוא לא הגיב.

"אתה יכול לשנוא אותי. אני מאכזבת. אני הבת הכי מאכזבת על הפלנטה. כשהיימיטץ' ניסה לעצב אותי לפי אופי לפני שניגשנו לראיונות עם סיזר, הוא לא מצא כלום לבנות עליו. הייתי עצבנית ועוינת – ואני עדיין כזאת, תשנא אותי, זה יהיה העונש שלי. " לא רציתי שידע שאני אוהבת מישהו אחר, או לפחות מחבבת.

"אני לא רוצה לשנוא אותך" הוא אמר. משפט אחד אחרי כ"כ הרבה זמן שתיקה. "אני לא יכול לשנוא אותך. את יותר מדיי... את." וחיוך חיוור עולה על פניו. אני מרגישה ששמו אותי באש במקום הפחמים. זה שורף ולא נעים – אבל אין לי מה לעשות נגד זה. אחרי הכל – זה רק בגלל הקפיטול ומשחקי הרעב המטופשים שלהם. אם לא הייתי נכנסת למשחקים, לפיטה לא הייתה הזדמנות לאמר לי שהוא אוהב אותי, וכל זה לא היה קורה. אבל כולנו שחקנים, דמויות פלסטיק על המגרש של הקפיטול. אני שונאת את זה.

ככה ישבנו, והמצלמות חגות מעלינו כמו ציפורים משחרות לטרף. עד שאפי באה לחלץ אותנו משם, כבר התפתח בינינו משהו לבן כזה, לא שנאה, לא חיבה, משהו... לבן. חלק.

אז.. תגובות ודירוג =]

		הפרק הבא