חרצית

לונה אוהבת את דין. אחרי המאורעות במרתף של משפחת מאלפוי, לונה מתקשה להירדם וכך היא פוגשת את דין, על שפת הים מול בקתת הצדפים.
האם תתוודה על אהבתה אליו?

כותב: peace and love
הגולש כתב 21 פאנפיקים.

פרק מספר 1 - צפיות: 2365

(5) 5 דירגו

פרק:

דירוג הפאנפיק: G - פאנדום: הארי פוטר - זאנר: רומנטיקה - שיפ: לונה|דין - פורסם ב: 28.05.2011 - עודכן: --

המלץ!

ID : 2138

גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -

הפאנפיק ננטש

שם:חרצית
ז'אנר:רומנטיקה
פאנדום:הארי פוטר
שיפ:לונה|דין
דירוג: PG13
שם הכותב: ליאל גונן

תודה ענקית לאורפז שביטאה לי את הפיק D:

---

לונה ישבה על הגדר, בוהה בירח שהאיר את פניה באור נוגה.
הפרח שנבל במקצת עוד היה מושחל בשערה, היכן שהונח מהרגע הראשון.
היא נגעה בעלה כותרת. הוא היה רך ונעים.
היא בעצמה לא ידעה מה צבע הפרח. הוא הרגיש לה כמו אדום עז, אבל מצד שני כמו ורוד חלש, כמעט לבן.
בסופו של דבר סקרנותה גברה, והיא הסירה את הפרח מאוזנה.
היא לא ראתה את הצבע.
היא הרימה את הפרח לאור הירח וראתה פרח חרצית פשוט שגדל בכל פינה, אבל היא הרגישה שזה לא סתם פרח, אלא פרח מיוחד. לא, היא לא הרגישה שהיו לו כוחות כלשהם; הוא גם לא זהר או האיר. היא פשוט ידעה שהפרח הגיע מהלב, נקטף מכוונות טובות והונח בשערה מתוך אהבה בוערת.
היא הניחה את הפרח שנית בשערה וחזרה להביט בירח, הפעם ביתר תשומת לב.
הוא היה מלא. בוהק, לבן, מסמא עיניים.
היא ירדה מן הגדר ועברה אל קברו הקטן והעלוב של דובי, גמדון הבית.
היא נעצרה.
לונה התיישבה ליד הקבר, בוהה במה שחרט הארי, החבר הכי טוב שהיה לה מאז ומעולם.
היא העבירה יד דקיקה על אדמת הקבר, תוהה למה בלאטריקס הרגה אותו? מה הוא עשה לה?
"למה לא נלחמת, דובי?" היא שואלת את אדמת הקבר," למה לא נלחמת במוות?"
היא קמה, לא מחכה לתשובה וחוזרת לגדר. היא לא הייתה מסוגלת לישון.
המצב גרוע מדי.
"לונה?"
היא לא נבהלה. היא ידעה שמישהו עוקב אחריה, אבל זה לא היה אכפת לה.
היא הסתובבה בחיוך גדול והביטה בפניו של דין.
"היי, דין. מה אתה עושה מחוץ למיטה?"
"מה את עושה מחוץ למיטה?"
לונה צחקקה. "שום דבר," היא אמרה. "בוא, נצא לטייל."
הם הלכו לחוף הים, שתיקה נעימה שוררת ביניהם.
"לונה," פתח דין, ולונה מיד פנתה להביט בו בעיניים כחולות, גדולות ושואלות.
"אני... אני חייב לך. על איך שהצלת אותי ואת אוליבנדר. כלומר, שהצחקת אותנו והכל, ושהיית ממש חזקה שם ו-"
לונה קפצה עליו בחיבוק.
"באמת, דין? הייתי מצחיקה?" שאלה בהתרגשות, ידיה אוחזת בחוזקה בעורפו של דין.
דין צחקק. "מאוד מצחיקה!"
הם המשיכו לטייל לאור הירח.
אבן גדולה עמדה על החול.
זה קרה בשנייה.
"לעזאזל," נאנק דין ואחז בברכו, משתטח על החול הרך.
"דין!" צווחה לונה ורכנה לעברו. "תן לי לראות..."
דין חשף את ברכו הפצועה. לונה מלמלה לחש ששמעה פעם מהרמיוני, הוא די הצליח לה. הפצע הפסיק להפריש דם וגם נסגר.
"ממי למדת את הלחש הזה?" שאל דין בפליאה ובחן את ברכו.
"מהרמיוני," מלמלה לונה ואחזה בידו של דין. היא עזרה לו לקום, והם המשיכו לטייל כאילו לא קרה דבר מעולם.
"לונה..." הוא נאנח והתיישב על החול. "בואי, שבי."
לונה התיישבה לידו בחפץ לב. היא הרגישה זרמים מוזרים עוברים בבטנה ולכל אורך גופה החיוור והדקיק.
"דין," אמרה לפתע, "יש לי משהו לומר."
דין הביט בה בעיניים ירוקות ורציניות. היא קיבלה סחרחורת והביטה בים.
"אני אוהבת אותך," אמרה לבסוף, עם הכישרון המיוחד שלה לומר דברי אמת בלא כל כאב או מבוכה.
דין מצמץ והווריד קלות.
"אתה שמת לי את החרצית בשיער," אמרה בחיוך.
"כן," האדים דין עוד יותר. "א-אני שמתי לך..."
היא חייכה ונישקה את לחיו.
"תודה, היא יפה מאוד," אמרה וגלגלה את החרצית בין אצבעה לאגודלה, "אף בן מעולם לא נתן לי פרח. זה אמור להיות רומנטי?" שאלה את דין.
דין הסמיק כל-כך עד שנראה כמו השמש השוקעת. הוא לא ידע מה לענות.
"אני יודעת שזה מביך," המשיכה לונה בגיחוך, "קראתי באיזה ספר שהרמיוני השאילה לי על כל מיני סיטואציות רומנטיות. זה די נחמד, אתה יודע. אף פעם לא היה לי משהו כזה."
זה לא רומנטי! זעק דין בראשו. לא רומנטי בכלל!
"זה לא הקטע שאתה אומר לי שאתה אוהב אותי ואז אנחנו מתנשקים וכל זה?" שאלה לונה, ובפעם הראשונה בחייה הרגישה מבוכה.
דין הרגיש כאילו הוא אבוד בים שמולו. הוא רצה לומר לה שכן, הוא אוהב אותה מאוד.
וכן, הוא שם לה את החרצית בשערה הבהיר כרמז לכך שהוא אוהב אותה.
וכן, הוא מאוהב בה מהיום הראשון שצ"ד נפגשו בחדר הנחיצות...
אבל איך יוכל להסביר לה את זה?
"דין," פתחה לונה בלחש, "אני אבין אם לא תרצה... אתה יודע, להיות חבר שלי, כי אני מטורללת-ואת זה אני מבינה. רק תגיד לי אם אתה אוהב אותי או לא, זה יעשה לי כל כך טוב על הלב, אתה לא מאמין. גם אם תאמר לי שאתה אפילו לא בכיוון ובכלל לא חשבת על זה, אני אשמח... דין, אני מתחננת."
דין נותר ללא מילים. במקום מילים הוא תפס את פניה והדביק את שפתיו לשפתיה.
אחרי שדין שחרר את שפתיה היא בהתה בו ומיששה את פיה.
"זה היה מוזר," מלמלה, "מאוד, מאוד, מאוד מוזר..." דין צחק צחוק רפה.
"עכשיו את מבינה שאני..." הוא נשם עמוק, "אוהב אותך?" לונה חייכה.
"כן, אני מבינה."
הוא נישק אותה שוב.
לפתע לונה הרגישה משהו בשערה. משהו עם גבעול, עלים קטנים...
לונה התנתקה מדין והסירה את הפרח משערה.
חרצית.