מכרסם ביבים || פיקצר

זה געש בתוכו. דברים בדרך-כלל לא גועשים בתוכו. הפעם הוא יכול היה להרגיש את השליטה בידיו. את הכוח שמציף אותו ומכה בו כמו גל גדול על שובר הגלים הקטן והמסכן שהינו.

פיטר הרגיש את האדרנלין מפעפע בדם שלו שעה שהתהלך לו במסדרונות העגמומיים של הוגוורטס. בתור בן השנה השביעית אפשר היה לצפות שיזכה למעט כבוד – במיוחד מאחר והיה צלע רביעית בחבורה המפורסמת ביותר בהוגוורטס – אבל הפרצופים שהביטו בו נראו מבולבלים, כאילו הם אמורים להכיר אותו, מאיפשהו, אבל הפרצוף חסר החשיבות הזה מעולם לא נקלט בקלסר הפרצופים שלהם.

הוא הרגיש חשוב. פעם אחת חשוב. מתהלך לו במסדרונות של המקום הטוב הזה עם חדשות רעות. חדשות שהוא החליט עליהם; הוא, ולא אחר. הכוח סוף-סוף בידיים שלו... והוא אוהב את זה.

ג'יימס בוודאי מתרפק על לילי כרגע. נופל לרגליה. הוא כבר השיג אותה – יש משהו שג'יימס פוטר לא משיג? – אבל הוא לא מפסיק להתחנן אליה כאילו היא עלולה ללכת בכל רגע. הוא איתה רוב הזמן. איתה. ועם סיריוס. ועם רמוס.

הוא מסרב לקרוא להם בשמות שהם כל-כך אוהבים; קרניים, רך-כף, ירחוני... שמות כל-כך עליזים. כל-כך חביבים. ואז מגיע לו זנב-תולע – מבחיל, מגעיל, תולעת בין הרגליים של שלושת המוסקטרים האלו...

פיטר מעווה את פניו רק מלחשוב על זה.

כרגע סיריוס כובש עוד מישהי. או כבר כבש. או – הממ. סיריוס עסוק, תמיד. ובכל מקרה, נדמה היה לו שסיריוס מעולם לא חיבב אותו. הפינה הקטנה ששמרו לו ג'יימס ורמוס – זו שהלכה וקטנה עם השנים – מעולם לא התקיימה אצל אותו כובש לבבות.

הוא צועד על הרצפה הקשה, העתיקה, של הוגוורטס. הנעליים הלא-מצוחצחות שלו משמיעות צליל רב-רושם כשהן פוגעות בקרקע. הוא מביט סביב ורואה את קערת הפירות, זו עם האגס שדגדג פעמים רבות מדי בשביל להגיע למטבחים, והוא לא מרגיש שום משיכה אל אותו מקום שהיווה לו מקלט כל השנים האלו. הוא נחוש, והוא אוהב את הרגשת השליטה שהוא מרגיש כרגע. המחליט, הקובע.

רמוס בוודאי מהרהר שוב מול האח בחדר המועדון... שליו כל-כך, אלוהי, מרוחק. כמעט לא טבעי בריחוקו, כמעט לא אנושי...

פיטר מגחך כשהוא מבין כמה משמעות מכיל המשפט הזה. כמה סבל המחסור באנושיות של רמוס העביר אותו... יותר מדי. הרבה יותר מדי. להיות אנימגוס זה לא קל – בטח לא בשביל כישוריו המוגבלים של פיטר – אבל העלבון הצורב כשחש כשגילה שהאנימגוס שלו עכברי... כמעט כישלון. הוא עבר מלהיות תולעת ללהיות עכברוש. משרץ רחרוחי וחסר חוליות למכרסם ביבים. מן הפח אל הפחת.

הוא חושב על סוורוס. זה שלימדו אותו לשנוא. זה שהוא אמור לשנוא. ולמה? כי הוא היווה תחרות לג'יימס על ליבה של לילי? כי הוא לא כורע על ברכיו בשביל סיריוס?

פיטר חושב שסוורוס דווקא חביב... מרוחק, מסתורי ואדיש, אבל מבין את הקושי בלהיות לא קשור. בלהיות שונה. בלהיות כלום בתוך החבורה שהיא הכול. את הקושי בלעמוד בציפיות מאנשים שאצלם שלמות היא לא מילה גסה.

לסוורוס יש קול מלטף, עמוק, צרוד. רע. כוח עצום שמסתתר מאחורי הילה של מסתוריות ואדישות. פיטר רוצה לקלף את השכבות האלו ולמצוא לפניו משהו אלוהי שצמח מכישלון כמוהו. להסתנוור מההצלחה של אדם שהתחיל מכלום, מאפס. להאכיל את התקווה הנושנה הזו שאולי גם הוא יצמח להיות כוח טהור ואצור.

פיטר מתנער ממחשבותיו, עגמומי מעט. ושוב הוא מביט סביב. נדמה לו שהמסדרונות הפתלתלים של הוגוורטס הולכים ומתקדרים. איך, כילד, חשב שהוגוורטס הוא מקום חמים? שהוא בית?

הוא מעלה בדעתו את לילי. לילי... הוא כמעט ורוצה להשליך עליה את כל צרותיו. לה ג'יימס מקדיש את כל תשומת הלב שלו. היא-היא החברה הטובה ביותר של רמוס. היא זו שמנהלת מערכת יחסים מעניינת של אהבה ושנאה עם סיריוס... זו היא. זו אשמתה.

אך הקסם של לילי – צדקנית ועקשנית ככל שתהיה – לא מאפשר לפיטר להעמיס עליה את כל הבעיות שלו, מכל השנים. החיוך, העיניים. היא מסתכלת בו במבט שמעורבים בו רחמים, חברות וחמלה שמרגישים אצל מעשי צדקה מהזן הנורא ביותר. היא מתנודדת בסקלה הלא-שגרתית שבין חברה לאחות רחמנייה מגעילה במיוחד.

לילי מזכירה לו את סוורוס.

פיטר סומך על לילי – יש בה משהו אמיתי וחי ומאוד כנה – והיא תמיד הייתה סלחנית יותר כלפי סוורוס. גם כשהוא אמר את המילה הלא נסלחת היא נלחמה בעיקשות על טוב הלב שלו. עכשיו פיטר מרגיש קרוב אל לילי, יותר מאי-פעם; הם חולקים דעה משותפת, מחשבה משותפת, חבר משותף.

חבר.

המילה 'חבר' מעבירה בפיטר גל של עונג. גאווה עצמית, אולי. מטרה שהוא הצליח להשיג. משהו שלא נכשל בו. משהו שהשיג בזכות עצמו. משהו שלו.

הוא שוב חושב על ההחלטה שלו. הוא לא מהרהר בה, לא. הוא מעולם לא היה בטוח בדבר כמו שהוא בטוח בהחלטה הרגעית, הפזיזה והפיטרית הזו, שהיא כה נמהרת וכה מבוססת.

הוא חוזר אל המציאות, שומע שוב את הרגליים שלו מטופפות על הרצפה הקשה של המסדרונות שהלכו והחשיכו להם, מביט סביבו. הוא באזור. הוא מריח את הסכנה המאפיינת את הבית הספציפי הזה של הוגוורטס, את הריח של הכוח שמשכר את חושיו וגורם אפילו לכוח שלו להיראות קטן. לפיטר אין את הרתיעה הטבעית הזה מאיבוד הכוח, כי הוא כל-כך רגיל לתחושה הזו שהוא מבליג עליה, כמעט אדיש. ובכל זאת, האדרנלין לא מפסיק להשתחרר אל הדם והנשימות שלו הופכות להתנשפויות חזקות.

המסדרון מלא כוכים. קטנים, שקטים, מסתירים בחובם סכנה.

הכול אפל פתאום. אפל מדי. משהו לא טבעי... משהו מרושע. הוא מעביר את ידו באוויר הדליל ושואף את ריחו המשכר של הכוח. הוא נרתע, פתאום, מהמקום הכללי הזה. עכשיו כשהכוח כבר לא מפעם בתוכו, אלא השתחרר באוויר הקר שבמרתפי סלית'רין, הוא כבר לא נראה מפתה כל-כך. פיטר מתפתה, כמו שתמיד התפתה, לקום ולברוח.

הנשימות שלו הופכות רדודות, שטחיות. הוא נרגע ולוחש לעצמו, בנחישות שמחפה על חוסר בטחון, שאסור לו לברוח שוב. שאסור לו לנוס כמו פחדן. שאסור לו לנהוג כתמיד.

הצללים זזים. האוויר זע. האפילה נעה.

חלקיקי האוויר מתעצבים סביב דמות תמירה, רבת עוצמה, מסוכנת. היא אפלולית, כמעט שחורה, ובכל זאת פיטר מצליח לזהות את תווי הפנים החדים, הרומאיים, שמאפיינים את סוורוס.

"החלטת?" שואל סוורוס בפנים חתומות, העיניים שלו שחורות ואפלות כל-כך שפיטר לא רואה את סופן.

פיטר משותק לרגע. מאובן מהפחד. מתייסר מהחלטות הרות גורל שתמיד רצה להחליט. הוא חושב על לילי. ועל ג'יימס, על רמוס, על סיריוס. והכי חשוב – על סוורוס. הוא שוב מרגיש את הכוח זורם בעורקיו, כמעט כאילו שאב אותו מהסביבה רווית העוצמה, אבל הפעם הכוח לא מלווה בתחושה נעימה של עוצמה אלא בכאב. כאב טהור שמזדקק אל תוך אותה נקודה בה הוא חורץ את גורלו, ואת גורל הסובבים לו.

פיטר מהנהן ומתגמד לו. כורע תחת העומס של היכולת לקבוע. הוא מגמגם, "כ-כן." וכל הקסם והילת העוצמה שעטפה אותו לרגע מתפוררים ונותר שם רק פיטר; חלש, פתטי, מפוחד.

סוורוס מבין, בחדות נבונה, והוא מהנהן גם הוא. הוא מסתובב והגלימה השחורה מתנפנפת סביבו במלכותיות כמעט. סוורוס כולו – שחור, נחשי – נבלע בתוך עננת האפילה שרובצת במסדרון.

פיטר בוהה בחלל הריק שהשאיר מולו, בגלימה המתנפנפת, וחושב שעכשיו הוא כבר לא פיטר פטיגרו - זנב תולע, גריפינדורי, קונדסאי. אלא פיטר פטיגרו – אוכל המוות.