אהבה אותו תמיד | פיקצר

הרבה פעמים הרגישה לונה שכולם חושבים שהיא לא באמת מרגישה.אז מה אם היא משוטטת ברחבי הוגרווטס.היא לא באמת מרגישה את הרצפה. אז מה אם היא אומרת שלום למישהו במסדרון.היא לא באמת יודעת אל מי היא מדברת.אז מה אם מישהו צוחק עליה.היא לא יכולה באמת להיעלב.אז מה אם מישהו נותן לה דחיפה.היא לא יכולה באמת להיפגע.אז מה אם מישהו גונב לה משהו.כאילו שהיא באמת יודעת מי גונב ומה. היא לא מרגישה.אין לה רגשות.היא סתם מסתובבת לה בחולמניות ברחבי הוגרווטס ואומרת דברים מוזרים וחסרי משמעות.אפשר לקרוא לה "לונה מג'נונה". כאילו שאכפת לה.או לכל אחד אחר.אבל זה לא היה ככה.זה לא היה ככה אפילו קצת.עם עיניה הגדולות,החולמניות והמופתעות תמיד, דיבורה והתנהגותה החולמניים אף אחד לא חשב שהיא יכולה להרגיש כאב. כאב עמוק יותר ממה שכל אחד יכול לחשוב לעצמו.אף אחד מבני כיתתה לא ראה את אמו מתה לה מול עיניו, בלי שהוא יכול לעשות משהו בשביל זה.היה את הארי כמובן.אבל הוא לא זכר כלום.היא זכרה את אמה טוב מאוד.את הטיולים שהיו עושות ליד הנהר,הצחוקים שלהם יחד,המשחקים והדיבורים.היא אהבה את אמא שלה יותר מכל דבר אחר,אפילו יותר מאבא. היא נראתה בדיוק כמוה בגרסה קטנה,עם שיער בלונדיני ארוך, ועיניים כחולות גדולות ומופתעות,שהשוו לה הבעה חולמנית.היא כל כך דמתה לה, שלפעמים היא הייתה מסתכלת במראה וחושבת שהיא אמה.ואז היא הייתה נזכרת שזאת היא. ובוכה כמה שעות.בשקט.

לפני הוגרווטס לונה כמעט לא נפגשה עם ילדים אחרים. היא הייתה בטוחה שכולם נחמדים וטובים כמוה. אבל היא טעתה, הילדים התגלו כמרושעים. הם היו מכנים אותה בשמות,דוחפים אותה ומצחקקים שראו אותה,ולוקחים לה דברים. כשהיא הייתה נכנסת לחדר כולם היו הולכים,או להפך, צוחקים עליה עד שהיא הלכה בעצמה. הם היו צוחקים על הלבוש שלה.היא כל כך אהבה את איך שהיא התלבשה, בגלל שאמה הייתה מתלבשת כמוה. עם חשבה שעגילי צנוניות זה דבר מקסים, כשאחרים חשבו שזה מטופש. הם היו צוחקים על התנהגותה החולמנית, אבל לונה ידעה שחלומות מרחיקים את הכאב. שאתה חולם אתה לא עצוב או כועס.אתה רגוע בעולם שלך,שבו אמא נמצאת.הם היו מוצאים עוד אלף ואחת סיבות לצחוק עליה, אבל הסיבה העיקרית הייתה בגלל שהיא הייתה שונה. אבא שלה אמר לה שהשונים ויוצאי הדופן, הם אלו שישרדו בעולם הזה.אבל בינתיים נראה שהרגילים ואלו שכמו כולם,הכי נהנים.היו כמה שהיו נחמדים אליה. מעט אפילו חייכו אליה. בודדים אמרו שלום. אבל הרוב הגדול התייחס אליה כמטומטמת.חסרת רגשות. ואז זה קרה בשנה הרביעית שלה. היא ראתה בפעם הראשונה את הארי פוטר . הלב שלה דפק במהירות והיא הרגישה זיעה ניגרת על מצחה. בפעם הראשונה בחייה, היא באמת רצתה להיות רגילה כמו כולם ולא אותה "לונה המג'נונה". אבל הארי אהב את זה. הארי אהב אותה. והיא אהבה אותו. היא אהבה אותו כל כך שהיא רצתה לצרוח את זה. אבל הוא לא אהב אותה ככה.הוא אהב אותה כמו אחות, הוא דאג לה כמו אחות קטנה ומבולבלת. מאז שהיא הכירה את הארי היו לה חברים. חברים. היא השתגעה על המילה הזאת. כל כך הרבה דברים טובים קראו מאז שפגשה את הארי. וכל כך הרבה דברים רעים, אבל זה לא הפריע לה.

 היא גם אהבה מאוד את ג'יני.היא הייתה היחידה בשכבה שלה שבאמת התייחסה אליה בכבוד. היחידה שהייתה חברה שלה. היא הייתה אחותה במובן מסוים. אבל היו רגעים שלונה שנאה אותה. כשהארי היה מביט עליה, או מדבר עליה בלי הפסקה, או בוהה בה. היא כל כך שנאה אותה. אבל היא תמיד הייתה מדחיקה את השנאה. היא לא השלתה את עצמה שיש לה איזשהו סיכוי עם הארי. הם היו חברים טובים. הם היו אח ואחות. אבל הם היו יותר מדי שונים. הארי היה צריך אישה נועזת, חכמה, רצינית וחזקה לצידו. הוא לא היה יכול אישה חולמנית ומוזרה שתהיה לצדו. לא הארי פוטר המפורסם. לפעמים היא גם שנאה את הארי. ככה עמוק בלב. אבל מיד אחרי שהוא היה אומר לה שלום הכול היה נשכח והיא הייתה שוב אוהבת אותו עד כדי כך שהיא רצתה לצרוח את זה. מיד אחרי הקרב על הוגרווטס, הארי וג'יני רצו להתחתן. כשלונה שמעה את זה, בשנייה הראשונה היא רצתה לצאת לרצוח את ג'יני. היא רצתה לחטוף את השרביט שלה ולרצוח את ג'יני. לאחר כמה שניות היא הבינה שזאת מחשבה לא הגיונית.

 מעולם, בכל חייה, לא היה לה קשה יותר להעמיד פני שמחה. מדי פעם היא שפכה בטעות מיץ דלעת על השמלה של ג'יני, או קרעה את ההינומה, או איבדה את השרשרת, או ההזמנות נשרפו, והחברה שמספקת את האוהלים חושבת שהחתונה בכלל בצרפת, והיא הזמינה את הילדה שג'יני הכי שנאה בהוגרווטס, וכל זה היה בטעות מוחלטת ולא בכוונה. וכולם קיבלו את זה כי זאת הייתה "לונה המג'נונה".זה עוד יותר עיצבן אותה. ביום החתונה היא עזרה להארי עם גלימת הטקס שלו. 'אתה מתרגש?' שאלה אותו לונה. היא רצתה שיגיד שלא, שהוא שונא את ג'יני ואוהב אותה ותכף הם יברחו מכאן, אבל הוא רק אמר 'כן' חנוק מהתרגשות. 'ג'יני ברת מזל' .אמרה לונה. אוי היא מעולם לא התכוונה יותר לדבריה. 'אני בר מזל הרבה יותר ממנה' אמר הארי בהתרגשות. אין לך מושג כמה אתה טועה, חשבה לעצמה לונה. 'הארי אני רוצה לומר לך ש..' אבל הארי קטע את דבריה והסתער עליה בחיבוק. 'לונה תודה,תודה,תודה על הכול! את הכי מדהימה בעולם! אני אוהב אותך כל כך לונה את הכי נפלאה בעולם!' הוא אמר בהתרגשות. לונה ניסתה להשלות את עצמה שהוא מדבר אליה כאילו הוא אוהב אותה. לא כמו אחות. 'באמת הארי?' אמרה לונה בקול חנוק. 'לונה.' אמר הארי והסתכל אליה עמוק בעיניים. 'את והרמיוני כמו האחיות שלי. האחיות הכי נפלאות בעולם.' אמר הארי כשעיניו נוצצות מהתרגשות. זה היה יותר מדי בשביל לונה. היא הסתערה עליו בנשיקה. הוא לא דחף אותה מעליו בכעס אלא זרם איתה עד שהיא התנתקה ממנו. הוא הביט בה המום לרגע. היא הביטה בו המומה לרגע. ואז היא רצה וברחה. הוא לא ראה אותה שוב זמן רב. לאחר כמה שנים, קרא הארי לביתו 'לילי לונה' על שם אימו האהובה, ואחותו האהובה לא פחות, לונה, שאותה לא ראה מאז אותו יום. כשהייתה לילי לונה בת חצי שנה בדיוק, דפק מישהו על דלת ביתם של הארי וג'יני. לונה. הארי הסתער עליה בחיבוק, כאילו מה שקרה לפני זמן כה רב, לא קרה מעולם. לונה סיפרה לג'יני ולהארי שהיא הכירה מישהו בשם רולף. שהיא עומדת להתחתן איתו.

לאחר שג'יני הלכה להשכיב את ג'יימס,אלבוס ולילי הקטנה לישון, אמרה לונה להארי 'אני מצטערת שברחתי לכל כך הרבה זמן. שהפסדתי כל כך הרבה דברים. פשוט לא חשבתי שאוכל לחזור, להתגבר עלייך, אבל רולף עזר לי.' אמרה לונה וחייכה. הארי חייך גם. 'זה בסדר. אבל רציתי לשאול אותך לונה. ממתי את.. טוב.. אהבת אותי?' הוא שאל בהיסוס. 'מהרגע שראיתי אותך הארי.' אמר לונה בהחלטיות, בלי להשפיל מבט. והיא עדיין אהבה אותה. תמיד.