האלה האבודה

"ומה אנחנו הולכים לעשות עם כל הערימות האלו?" שאלה אמא. "את הרי לא מתכוונת לקחת איתך את כל אלו. נכון?" היא שלחה אלי מבט חושד וחזרה לסקור במבטה את כל ערימות הספרים שלי. "כן, אז מה?" הפסקתי לרגע לארוז ושלחתי אליה מבט תמים. לא ניראה לי שהיא שמעה אותי, ברקע ניגנה מוזיקת רוק כבד, לא ייאמן עד כמה שהיא אוהבת את זה.אתם מבינים, אמא החליטה פתאום לעזוב הכל ולעבור לארה"ב.זאת לא הפעם הראשונה שהיא מחליטה לעבור מדינה,זה מעצבן אבל אני לא מתלוננת. בדיוק סיימתי לארוז את החולצות שלי ועברתי למכנסיים, "נירא לך שכדאי לי לארוז את המכנס הזה?"שאלתי והרמתי מכנס קצר עם גזרה גבוהה.היא בהתה בי במבט מהורהר."אמא?" בזמן האחרון היא מתנהגת ממש מוזר. "אה? מה? כן.... אני חושבת שכן"אמרה. משכתי בכתפי והמשכתי לארוז. מכנס ג'ינס עם סיכת פרפר,איכס. עוד מכנס קצר, אולי. חצאית ארוכה עד אחרי הברכיים,אני אף פעם לא מצליחה להפטר ממנה.חצאית מיני סגולה, כל כך כן.

"אולי תזרקי כבר את החצאית הנוראית הזאת? היא מזכירה לי את אחד מהסמרטוטים האלו שמנקים איתם ריצפה" כל כך נבהלתי שקפצתי מהמיטה שעליה ישבתי כאילו שתקעו לי מקל בתחת ורק ברגע האחרון הספקתי לתפוס את המזוודה שהיתה אצלי על הברכיים לפני שנפלה, הסתובבתי וכשראיתי אותו חייכתי בלגלוג."תראו תראו, הטמבל החורג חזר הביתה, אני רואה שלא לימדו אותך לדפוק בדלת".האבא החורג שלי כמובן, איך לא.כרגיל,הוא לא הבין והמשיך "בעצם,לרגע חשב...." והשתתק באמצע משפט מוכה הלם מערמות הספרים העצומות שהיו מונחות בקפידה על הריצפה.

"מ-מ-מותק...אני ח-ח-חושד שמספר הספרים שהיה לה הכ-כפיל מהפעם האחרונה שר-ר-ראיתי אותם"גמגם. אלוהים,הוא כזה תמים."כן"עניתי לפני שהיא הספיקה להגיב. "למה? באוטובוס שלך אין יותר מקום לחפצים המאוד דלים שלי?"שאלתי בתמימות.יש לו לימוזינה ארוכה יותר מהבניין שלנו. אף פעם לא הבנתי בשביל מה הוא צריך אותה.
"לימוזינה, ולצערי יש "אמר. אוח כמה שאני שנאת אותו."בכל אופן,אנחנו צריכים להזדרז, המטוס יוצא הערב בשבע" אמר ופנה אלי "ואני לא רוצה לחזור חצי שעה לפני שהוא יוצא כי מישהו שכח אחד ממכנסיים 'הכי משגעים' שלו בבית..." זיהיתי ציניות בקולו. אוח,הוא כזה טיפש "אבל הם באמת היו משגעים..."אמרתי."מספיק!"לרגע שכחתי שגם אמא היתה נוכחת בחדר.

"נידמה לי ששמעתי משהו"אמרה ,זיהיתי פחד בקולה. אני מופתעת שהיא בכלל שמעה משהו עד עכשיו.ואז שמעתי את זה.פיצוץ, צעקות, יריות, שאגה עצומה ועוד פיצוץ.רצתי אל החלון כאחוזת דיבוק. נשענתי עליו והצצתי למטה, לרגע הסתחרר לי הראש מהגובה אבל הסחרור פסק רק לשבריר שניה, כי מה שראיתי למטה כמעט גרם לי ליפול מהחלון. היו שם המון אנשים מתרוצצים אנא ואנא , חיילים יורים לכיוון כלשהו, צרחות מחרידות, למטה על המדרכה היו שרועות גופות מדממות, רוב הבניינים היוקרתיים היו מרוסקים,ובאמצע כל אלו היה היצור הכי נוראי שראיתי בחיי.

הדבר הראשון שראיתי זה את הראשים שלו, היו לו בערך 20 ראשים(אל תשאלו למה ספרתי אותם,אני לא יודעת).בקצה כל אחד מהם היה משהו דומה לגבעול ,ובקצה כל גבעול התנוססה עין.
הן היו תכולות וללא אישונים.היה לו פה שהיה יכול לבלוע וילה קטנה בעלת שלוש קומות ומתוכו נפלטו השאגות האיומות האלו.על האף שלו בכלל לא היה מה לדבר. כל שאר הגוף שלו היה נראה כגוף של תמנון מעורב עם סרטן,הרגליים היו העתק מדוייק של רגלי תמנון רק שהן היו בצבע ירוק זוהר שקוף ובתוכן היה נוזל סמיך בצבע סגלגל שהשילוב שלו עם הירוק היה מזעזע ומרתק יחדיו, קצת מעל הרגליים היו הצוותות של הסרטן בצבע אדום,הן נראו לא קשורות לשם בכלל. המראה הכולל היה דוחה. היה לי חשק עז להקיא.ואז הראייה שלי התערפלה.

לא יכולתי לראות את זה יותר,הרגליים שלי הפכו לג'לי ומעדתי לאחור. כשהסתובבתי,ראיתי את המבט המפוחד של אמא שלי ומיד אחרי זה הרגשתי שמשהו משתלט לי על הגוף.
תרגעי. אמר קול בתוך ראשי. הייתי מבולבלת. ופתאום הרגשתי שמישהו מדבר בקול שלי אך זאת לא הייתי אני, אני הייתי אבודה עמוק עמוק בתוך ראשי.
"הם מגיעים, אנחנו צריכים ללכת,מהר או שיהיו עוד הרוגים" אמר הקול שלי שבעצם לא היה שלי.מיד אחרי שהקול סיים לדבר הרגשתי שמשהו עוזב אותי (נשמע טיפשי אני יודעת) החמימות שמילאה אותי קודם עזבה אותי ונשאר חלל שחור. "אוי" פלטתי,"מגי!" שמעתי את אמא צועקת, ומיד להחר מכן הרגשתי את החלל השחור מתפשט בכל גופי ואת ראשי נחבט ברצפה.
איבדתי את ההכרה.

		הפרק הבא